"אה, סוף סוף קצת שקט", חשבה לעצמה הספרנית. היא לקחה את כוס
הקפה שלה, והרימה אותה לשפתיה, לוגמת בנחת. כתם חום, מכוער,
נחשף מתחת לכוס, במקום שבו הייתה מונחת על השולחן. היא פתחה
את שקית החטיפים שלה, והחלה ללעוס, נהנית מרעשי הפצפוץ.
"אתה לא מבין!" נשמע קול אחד התלמידים אשר ישבו בספרייה.
ארבעת התלמידים ישבו מסביב לשולחן, ספרי לימוד ומחברות
לפניהם. "תשבו בחדר העיון!" נבחה הספרנית כלפיהם. "אין כאן
שקט!" היא מלמלה לחברתה, שתקתקה במחשב בידיים משומנות מבמבה.
"אבל איקס בחזקת אלפא שווה או גדול מאחד, לא מאפס!" הרימה
קולה אחת התלמידות, חלק מחבורת התלמידים. "לא! גרגורי רק
אתמול הסביר שזה לא נכון! בחיים לא נהיה מוכנים למבחן בקצב
הזה!" אמרה חברתה של התלמידה בייאוש.
שתי הנערות ישבו יחד עם שני חבריהם, כולם ביחד מנסים להבין את
התרגיל הטריגונומטרי המסובך. פרט לרביעייה, נכח בספרייה גם
תלמיד כיתה ז' צעיר, שעמד בשקט ליד מכונת הצילום, וצילם דפים
מתוך ספר עב-כרס. אלו היו היחידים בספרייה, יחד עם הספרנית
וחברתה. רוב הזמן התלמידים דיברו ביניהם בשקט, אך מדי פעם עלה
קולם, אשר גרם לספרנית להרים עין חשדנית מעל הדלפק.
צפצוף חזק נשמע מגלאי-הגניבות, שהוצב בכניסה לספרייה. התלמיד
הביישן, הרביעייה, הספרנית וחברתה הקלדנית סובבו ראשם, מחפשים
את ה"פושע" אשר העז לסחוב ספר מהספרייה. האסיסטנטית לספרנית
נכנסה, ספר ורוד בידיה. "תודה על הספר; למעשה סיימתי לקרוא
אותו רק לפני חודש, אני מקווה שאף אחד לא חיפש אותו", התנצלה
האסיסטנטית.
הספרנית חייכה לקראתה, והרימה את קולה מעל הצפצוף הרעשני: "רק
רגע, חומד", ואז פנתה אל חבורת התלמידים: "לא אוכלים
בספרייה!" צעקתה הבהילה את התלמידה אשר לעסה מסטיק; בשקט היא
זרקה אותו לפח.
"עכשיו, מה אמרת?" שאלה הספרנית את האסיסטנטית, בעודה מכבה את
הצלצול המציק. לפני שהספיקה חברתה של הספרנית לענות, נכנסה
ויקה המורה לספרות לספרייה, מגש בידה. "מיץ תפוזים,
טוסט-בולגרית, סנדוויץ' טונה ודיאט קולה", היא הכריזה תוך כדי
פריקת תוכן המגש על הדלפק שעמד ממול הספרנית. "תודה!"
האסיסטנטית אמרה בשמחה, ופתחה את הפחית, משפריצה דיאט-קולה על
הספר אשר החזירה. כתמים שחורים נוצרו על עטיפתו של הספר.
"סליחה, אנחנו מנסים ללמוד למבחן שיש לנו בעוד שעה, אתן
מוכנות לפטפט בחוץ?" פנה התלמיד אל שתי החברות הותיקות שנשענו
על הדלפק, קולו רגוע. צלצול פלאפון נשמע, והקלדנית הוציאה
מכיסה מכשיר בצבע ירוק-אדום; היא התענגה על החיקוי העלוב
לסימפוניה התשיעית של בטהובן, ורק כאשר הספרנית נעצה בה מבט
מזרה-אימים היא החליטה לענות.
"הלו, מה קורה עיוני? מתי חזרת מחו"ל?" הקלדנית הפסיקה רגע,
לשמוע את התשובה של בן-שיחה. "טוב, תשמע, אני עסוקה עכשיו,
ניפגש אחר כך". היא ניתקה את השיחה, ופנתה אל הספרנית: "משה
חזר אתמול מתאילנד. אני פוגשת אותו בעוד שעה, לא אכפת לך שאצא
להפסקה, נכון?" הספרנית חשבה לרגע, וענתה: "למען האמת, צריך
לתקן את מכונת הצילום. אבל זה יחכה, אין בעיה".
"תודה, מותק", חזרה הקלדנית לעבודתה. התלמיד, עדיין מחכה
לתשובה, החל לכעוס. בשקט ובבטחה, הוא סימן לחבריו לקום. הם
הרימו את ספריהם ועזבו את הספרייה. התלמיד הצעיר כבר מזמן
סיים לצלם, וויקה, המורה לספרות, כבר נכנסה אל חדר העיון.
כל אשר נשמע היה תקתוקה של הקלדנית. השולחנות בספרייה עמדו
ריקים, מסודרים בשורות. הספרים עמדו ישרים, ללא רבב. הסדר היה
מופתי.
"אח, סוף סוף קצת שקט", נאנחה הספרנית, וחזרה אל כוס הקפה
שלה.

נובמבר 2000.
סיפור זה נכתב בהשראת ביקור בספריית התיכון
שליד-האוניברסיטה, והינו בדיוני לחלוטין.