מעל המיון בבית-החולים "אסף- הרופא", ממש על הגג, יש כוורת
דבורים. אולי זאת לא ממש כוורת, אולי הם סתם גרות שם בתוך איזה
פח או תעלת אוורור או משהו כזה, אבל מה שבטוח, הם שם. והם
דבורים.
כל בוקר, בדיוק בין 5:10 ל- 5:30 הם יוצאות להם מהבית שלהם,
כמו איזה קוקייה שוויצרית או משהו, נחיל ענק ורעשני, מתעופפות
וממלאות את הכניסה למיון, נתלות איזה מליון על המנורות שתלויות
גבוה על הסככה, זאת שמעל החניה של האמבולנסים.
אני יודע את כל זה בגלל שאני עובד שם, ב"אסף הרופא", במוקד
בטחון שנמצא במיון.
האמת היא שזה דווקא באמת תפקיד טוב פה, אני אחראי על כולם וזה,
אבל כששואלים מה אני עושה בחיים שלי, אני רק אומר "עובד
באסף-הרופא'", ואז אני מרגיש שאני צנוע וממש בסדר, כי אני לא
מתרברב על זה שאני אחראי על מלא אנשים ונותן הוראות וקובע מי
יכנס לאיפה ומי לא, ורואה את כולם דרך המצלמות שלי ומנחית
עליהם הוראות דרך הקשר, וזה, אבל אם שואלים אותי יותר לעומק,
כלומר מה אני עושה ב"אסף" ,אני אקרא לו "אסף", בסדר?, ואני כבר
מרגיש שאין לי ברירה ולוחצים אותי לקיר ואני חייב לספר, אז אחר
כך  הם עושים כזה פרצוף כאילו זה לא כזה משהו התפקיד הזה ושבטח
לא אמרתי מהתחלה כי אני מתבייש בו. אבל נראה לי שהם עושים את
עצמם. לי נראה שהם מקנאים.
בכל אופן, מספיק סיפרתי על הקנאים האלה, בואו נחזור לדבורים.
אז כמו שסיפרתי, כל  בוקר הם היו יוצאות לחיזורי האהבה שלהם
ולליקוטי האוכל שלהם, עד שאיזה טמבל אחד שיש לו בעיות בכליות,
אני יודע את זה כי הוא מגיע לפחות פעמיים בשבוע ותמיד שוכח
שהוא כבר סיפר לי שיש לו בעיות בכליות, נעקץ, ועשה מלא בלאגן
ואז החליטו שהדבורים האלה הם מפגע תברואתי, כאילו שצריך שאיזה
מסכן יחטוף באוזן כדי לדעת שדבורים עוקצות, וזה הזכיר לי קצת
את הצבא, אבל לא זכרתי למה, והחליטו לשים על המנורות שסיפרתי
לכם, שעליהם הם היו נתלות כאילו הם איזה פרפרי לילה או משהו,
רעל מיוחד נגד דבורים. הייתם צריכים לראות את זה. הם היו
מגיעות למנורות, בטח הם חשבו שזה פרחים, ומטיילות עליהם קצת
ואז, אחת אחת, נופלות לרצפה, ויכולת לשמוע את הנפילה כי יש להם
עור קשה כזה, גם כשדורכים עליהם, והם היו מפרפרות ומסתובבות
סביב עצמם במעגלים קטנים, ודי ריחמתי עליהם שהם ככה נאבקות על
החיים שלהם, כי דבורים הם דווקא חרקים מועילים לאנושות, עם
הדבש שלהם וכל זה, אז אם איזה דבורה הייתה ככה נאבקת על החיים
שלה ובסוף מצליחה שוב לעוף, הייתי מה זה שמח בשבילה.
על האחרות דרכתי.
אני דווקא די מתעניין בדברים האלה, של טבע ובעלי חיים ורעל
וכל זה, אז מישהו סיפר לי שהרעל הזה ששמו להם זה בעצם גז
עצבים, שנדבק להם לרגליים, כמו הדבש שהם אוספות מהפרחים, והוא
נכנס להם לתוך הגוף ומשתק אותם והם מתות.
נראה לי הגיוני חלק מהסיפור הזה, חוץ מזה שהבנאדם הזה שסיפר לי
אותו לא מבין כלום מהחיים שלו, כי הסיבה שהם מתו זה כי הם היו
נופלות באמצע הטיסה שלהם ומתות בסוף מהמכה ולא מהגז עצמו .
תחשבו שאתם קטנים כמו דבורה ופתאום נופלים מאיזה 4 מטר. תאמינו
לי, זה גבוה. אבל לא ניסיתי להסביר לו את זה, כי הוא נשמע שהוא
כל כך מאמין בתיאוריה שלו. אף פעם אל תנסו להסביר משהו למישהו
שבטוח בעצמו.
אני זוכר את הדפוק הזה רק בגלל שכל הזמן הזה, שדיברתי אתו על
הדבורים, הוא רק אמר "הן, הן"  וחשבתי שהוא איזה מוגבל שלא
מסוגל להגיד "כן", עד שבסוף הוא אמר לי כמעט בצעקה "הן, הן,
דבורים זה הן, לא הם". כאילו אכפת לי מהדבורות הדפוקות האלה.

תקשיבו לאח שלכם, או יום שישי בצהריים, אחרי הכדורגל,  או
מאוחר בלילה.
אני יושב במוקד, במזגן, בכיף שלי, משחק סוליטר במחשב, אני יודע
שיש שמה עוד משחקים אבל נראה לי שהם לא עובדים טוב או משהו כי
כשהם נפתחים המסך שלהם ריק, ומדי פעם אני מסתכל בשעון.
הערבים  לא מדייקים כמו שהדבורים היו מדייקות, את השעון
שאיבדתי יכולתי לכוון לפי הדבורים האלה, אבל למרות כל מה
שאומרים, תקשיבו לאח שלכם, אפשר לסמוך על הערבים.
פתאום שומעים בחוץ חריקת בלמים עצבנית, עוד שניה הם היו נכנסים
בדלת זכוכית שלי עם הסובארו המסריחה שלהם, ואז הם צורחים כל
מיני דברים בערבית וחלק אני דווקא מבין, כמו מנייק, ואז שניים
או שלושה תופסים את זה שירו בו ומתחילים לסחוב אותו לתוך
המיון, תמיד זה נראה כאילו הוא הולך ליפול להם מהידיים איך שהם
מחזיקים אותו עקום, כולו מטפטף דם,  ואז לפחות שתי אחיות רצות
החוצה מהמיון ואז חזרה פנימה, כאילו הם עוזרות ככה במשהו,
במקום להוציא אתם אלונקה.
הם נעלמים כולם פנימה למיון ואני עושה קודם את התפקיד שלי,
להודיע לכל העולם, ולדאוג לתגבור של המיון וכל זה, אמרתי לכם
שזה תפקיד רציני,  ואחר כך אני נשען אחורה, ומסתכל.
אחרי כמה שניות, אלה שסחבו את הירוי, אני לא בטוח שיש כזאת
מילה באמת אבל ככה אנחנו קוראים לזה בשפה ביטחונית, לשפות
ביטחוניות יש מילים משלהם, אז ההם  יוצאים החוצה, מזיעים
לגמרי, ותופסים את הפנים בידיים, ואחר כך מנגבים במכנסיים או
בחולצה וככה כמה פעמים, ואז  כולם מוציאים פלאפונים ומתחילים
לצעוק ולקלל בערבית. רק שתדעו שאחד החוקים במיון זה שאסור לדבר
בפלאפון, אומרים שזה פוגע במכשירים אבל לדעתי זה קונספירציה
בגלל שבעצם זה עושה סרטן וגם ככה אנשים פה חולים, אבל כשיש כזה
מקרה שירו במישהו, אז אנחנו מתחשבים ומרשים לדבר ואפילו מרשים
ליותר ממלווה אחד להיכנס, שגם לזה יש חוק.
אחרי כמה דקות, הרבה לפני שהמשטרה מגיעה, כבר יש בחוץ כמה
ב.מ.וו ומרצדסים.
זה משהו יפה אצל הערבים שאין אצלנו. אצלם, אתה יכול להיות עני
מסכן עם סובארו מגעילה, ושיהיו לך חברים מכובדים.
בכל אופן, תמיד מצחיק אותי לראות איך כל האנשים האחרים במיון
מסתכלים ככה מהצד, חלק בגועל, חלק באדישות, כולם תופסים מרחק
מהחבורה העצבנית הזאת, פוחדים שיוציאו עליהם את העצבים, וכל
אחד שהם עוברים לידו ישר מוריד את הראש כאילו זה איזה יום האבל
הלאומי או משהו, יעני אני משתתף בצערך, כשבתוכו אני יודע טוב
טוב שהוא אומר,  יא ערבי מסריח, חבל שלא ירו גם בך. אני אבל לא
אומר ככה. מבחינתי כל אחד הוא בן-אדם, אפילו הערבים.
אחרי שמגיעים החברים המכובדים שלהם, הם תמיד יוצאים החוצה
ומדברים אתם בצד, אני עוקב אחריהם במצלמה שלי ומתרכז בפנים
שלהם, פעם חשבתי ללמוד לקרוא שפתיים, כי הכרתי איזה חרשת
כוסית, כאילו, לא היה אכפת לי שהיא חרשת, רק שהיא גם דיברה כמו
חרשת, מכירים את זה?, לא משנה עכשיו, אבל אז נזכרתי שאני אצטרך
ללמוד גם ערבית אז ויתרתי. על מה דיברתי?
קיצור, תוך כמה דקות כבר מגיעה כל החמולה, כמה פעמים הגיעו
אלינו ערביות שירו בהם על רקע כבוד המשפחה או משהו כזה, ולא
הבנתי למה לא הגיע אליהם אף אחד, והמיון עכשיו מפוצץ אנשים וכל
הנשים בהיסטריה ורוצות להיכנס פנימה ולראות מה עם הבן שלהם או
אח שלהם או הבעל שלהם, מי שזה לא יהיה.
יש לנו תרגיל בקטעים כאלה, שאנחנו תופסים את אחד המכובדים שלהם
ואומרים לו שיעשה סדר במשפחה ושלא יכנסו כולם כי זה מפריע
לרופאים, והוא תוך שניה כבר פותר לנו את כל הבעיות, אבל עדיין
הם ממלאים את המיון מבחוץ, איזה מאה איש, וכולם מחכים לשמוע מה
קורה.
בגלל זה אנחנו שונאים  שמגיע אלינו פצוע ירי שהוא ערבי.
כשיורים ביהודי אין כזה בלאגן.
בכל אופן, אני כבר יודע מזמן שההוא הלך פייפן, היה כבר חצי מת
כשהגיע, וכל פעם אני נגנב מחדש איך הם מגיבים כשהם שומעים שהוא
נפטר,  כאילו זה הפתעה שבן-אדם עם שלושה כדורים בראש מפסיק
לנשום.  
איך שהם שומעים שההוא הלך, כמו איזה להקת רקדניות כל הנשים
נופלות ביחד על הרצפה, מתחילות לצרוח ולילל כמו איזה חבורת
זאבים ותולשות שיערות וחלק מתעלפות לכמה שניות, התעלפויות
קצרות כאלה, והגברים עומדים ומה זה מתבאסים מזה, אבל גם חלק
מהם מתחרפנים לגמרי ומתחילים לדפוק על קירות ולקלל את כל
העולם, תאמינו לי שבאותו רגע אתם ממש לא רוצים להיות לידם,
ושני מטר ממני, בחוץ, מאחורי החלון החד צדדי והדלת זכוכית קורה
כל הגן חיות הזה, ואני יושב לי במוקד, והבלאגן חוגג, והשוטרים
שסוף-סוף הגיעו עומדים המומים ולא מסוגלים לעשות כלום, ועוד
רגע איזה ענק אחד תופס כיסא ומנפץ אותו על הקיר ליד הקבלה,
ומתחיל גם כן לבכות,  וברקע, במוקד,  יש איזה מנגינה יפנית ממש
יפה שמלווה איזה שיר של אבא של אביב גפן, איך קוראים לו?, והכל
נראה לי כל כך, איך קוראים לזה? פסטורלי? נו, יש כזה סוג של
ציורים, וכל הזעם והכעס והעצב שלהם נראה לי דרך הזכוכית
והמצלמות כמו איזה הצגה, רק לא כזאת מוצלחת, שהשחקנים משחקים
יותר מדי, מכירים את זה?, וכאילו, זה לא שאני לא רגיש או משהו,
אפילו שאני אשכנזי ואומרים שאצלנו מקבלים את המוות אחרת, וזה
בכלל לא נכון, אפילו שיש מה-זה צחוקים באזכרות, אבל אם תשאלו
אותי, כל ההפגנת רגשות הזאת זה פשוט איזה טקס שיש לאנשים האלה,
שכל אחד יודע מה התפקיד, וכולם פשוט פועלים לפי החוקים.

עכשיו נזכרתי, שפעם שמעתי איזה שר או משהו שאמר שעל ערבי לא
אומרים נפטר, רק מת, וזה נשמע לי ממש לא בסדר. אפילו גזענות.

זוכרים שסיפרתי לכם על כל הקנאים ההם, שכאילו לא מתרשמים
מהתפקיד הזה?, אז אחת הסיבות לזה היא כי לאף אחד אני לא מספר
על החלון שיש לנו במוקד, שהוא חלון חד צדדי.
למי שלא מכיר מסרטים של שוטרים, חלון חד צדדי זה חלון מיוחד
כזה, אני לא יודע איך עושים אותו בדיוק, שאתה יכול לראות מצד
אחד ומהצד השני לא.
אני יושב בצד שרואים.
בצד שרואים דרכו, אני מתכוון.
בצד שרואים דרכו החוצה ולא רואים פנימה, הבנתם?
בקיצור, החלון הזה זה אחד הדברים הכי מגניבים בתפקיד הזה.
אני מסתכל במצלמה, בודק אם כולם עומדים בשער כמו שצריך וכל זה,
פתאום, מול הפרצוף שלי, מגיעה איזה חתיכה משהו חבל על הזמן,
נראית לי רוסיה או משהו, יש כאלה שאומרים שהם לא אוהבים את
היופי הרוסי שהוא כאילו בובתי מדי, אז כנראה הם לא ראו את
הבובה הפיצוצית החבל על הזמנית הזותי שעומדת לי מול הראי החד
כיווני הזה ומסדרת את החזה הרוסי המדהים שלה.
יש לי ידידה שאומרת שלנשים רוסיות יש מראה ייחודי, מראה
פאם-פאטלי. אני לא סגור בדיוק מה זה אומר, אני לא מדבר
איטלקית, אבל זותי בטח האימא של הפטאליות האלה.
היא מעבירה אצבע ארוכה, ככה בעדינות, על האיפור של העיניים
שלה, ואז בקצוות של השפתיים, אני לא רוצה להגיד על מה אני חושב
באותו רגע,  ואז מזיזה את הראש לשני הצדדים ובוחנת אותו, כאילו
היא לא ראתה את עצמה כבר כמה שנים או משהו, ואז, כמו איזה
דפוקה, באמצע המיון, מתחילה לשחק עם הפרצוף שלה, מותחת אותו,
בודקת את השלמות של האוזניים שלה או משהו, ואז סותמת את
הנחיריים ומשחררת, כאילו היא ציפתה שהם יצטמקו, ודווקא האף שלה
בסדר גמור, לא כמו של יהודים או משהו, לא שאני רומז שהיא לא
יהודיה, חס וחלילה, ואז היא דוחפת את אמצע הסנטר שלה פנימה,
כאילו לעשות שם איזה חור קטן או משהו,  ומרימה עם האצבע את האף
ומסתכלת מהצד, וככה שעה עומדת ועושה לי פרצופים מול החלון, אין
לה מושג שאני נמצא מאחוריו,  ובכלל אני לא מבין את כל ההתעסקות
הזאת בעצמה שהיא כזותי פצצתית והכל, כשמאחוריה יושבות איזה עשר
בנות שרות שמתנדבות פה, בנות שרות  זה כאלה שמתחפשות לדוסיות
כדי לא לעשות צבא, כאילו שהיו שולחים אותם לגולני אחרת, ואיך
שהם נראות, תאמינו לי, לאויבים שלי לא הייתי מאחל כאלה בנות,
ואולי זה דווקא רעיון טוב לשלוח כמה מהם לגולני, והם מין סתם
דברים כאלה שיושבים עם זוג ציצים שדבוקים להם ברשלנות כזאת,
כאילו בנות כסת"ח, ודווקא אותם לא תראו בחיים מתעסקות כל היום
בעצמם מול הראי.  
מעצבן אותי איך שהיא מאוהבת בעצמה. הם לפחות חיות בשלווה עם מה
שהם קיבלו, או יותר נכון לא קיבלו, מאלוהים, אין להם צורך לגשת
לחלון החד כיווני שלי ולהתחיל לדחוף אצבעות לאף ולמתוח אוזניים
וכאלה, וזאת, האלילה הלבנה הזאת, כמו איזה חמדנית שלא מסתפקת
בזה שהיא מושלמת, ממשיכה לחפש, לשחק עם הפרצוף שלה, מחפשת בכוח
פגמים, איפה עוד אפשר לשפר, תאמינו לי, בחורות כאלה עם כזאת
התנהגות זה הורס לך הכל,  ואני כמעט מרחם על אנשים כאלה, ממש
מגעיל אותי שהם כל כך מאוהבים בעצמם, אבל בעצם לא, שהם
מושלמים, אבל לא ממש,  כמו הרוסייה הזאת שעומדת מולי, כי הם
בחיים לא יהיו מרוצים משום דבר בחיים שלהם, לא משנה כמה טוב
וכמה יפה וכמה מושלם זה יהיה.

בינינו אבל, הייתי עושה לה טובה.

פעם יצא לי לדבר פה עם אחד הרופאים, כשיצאנו יחד לעשן, ושוחחנו
על ההשפעה שיש לעבודה בבית החולים על הבנאדם. היה חכם הרופא
הזה, באמת בוחרים אנשים חכמים להיות רופאים.
שוחחנו לנו ככה והוא אמר שהמקום הזה לאט לאט, עם הזמן, מתחיל
לאטום את הבנאדם, כאילו מקהה לך את החושים, או יותר נכון את
הרגשות, וכשאתה רואה סביבך כל כך הרבה מסכנות וחולי ודמעות
ומוות, אחרי כל כך הרבה מכל אלה פשוט כלום כבר לא מזיז לך, לא
ילד קטן עם מחלה סופנית, לא זקן עם שבץ, לא חייל גוסס עם רסיס
מתכת שתקוע מילימטר מהלב, לא תינוק כחול ששיחק בלגו בטיחותי
לתינוקות ולא רוכב אופנוע עם חלון בראש, ככה שאפשר לראות לו את
המוח.
סופניים, איקסים#. יש לנו מילים ששומרות מרחק. ככה הוא אמר.
אמרתי לו, אבל, שמצד שני דווקא כשאתה ככה קרוב למוות, אתה מקבל
צורה אחרת להסתכל על החיים.
זה משהו שסתם אמרתי ככה, לפעמים אני סתם זורק דברים ליד אנשים
באמת חכמים,  כאילו לעשות רושם,  אבל ההוא מה זה נהיה שקט.
אחר כך מישהו סיפר לי שיש לו סרטן בריאות. איך נהייתי מדוכא.
קיצור, לא עליו רציתי לספר, אלא על הנרקומנים והמסוממים שבאים
לפה לפעמים, ל"אסף", וכל פעם קוראים לנו כדי להעיף אותם
מהמחלקה או לגמרי מהבית חולים כי תמיד חושדים שהם פה כדי לגנוב
כסף או מזרקים או כל מיני תרופות שיכולות למסטל אותם.
תמיד הם איך שהוא מגיעים למיון. חכמים הנרקומנים האלה. הם
יודעים שפה יש כל הזמן אנשים, וכולם עסוקים, והם יכולים
בינתיים לטייל בפנים ולרחרח, ולחפש כל מיני דברים טובים, כמו
מזרקים ותרופות.
אז מדי פעם מישהו בכל זאת קולט אחד מהם כשהוא באמצע הרחרוחים
שלו, ומתקשר אלי, ומספר שיש לו בפנים איזה פטנט שמחפש ואם אפשר
בבקשה לבוא ולהעיף אותו קיבינמט.
זוכרים מה שסיפרתי לכם, שלמרות הכל על הערבים אפשר לסמוך? אז
מהנרקיסים האלה אני מציע לכם להיזהר. אלה ממזרים בני ממזרים
שימכרו את אימא שלהם בשביל עוד מנה. דווקא השבוע קראתי על איזה
זבל אחד שמכר את הגוף של הבת שלו לשכנים, אבל כנראה בעיתון
שכחו לרשום שהוא נרקומן. לא משנה. בכל אופן, אבל, הם לא באמת
מסוכנים, זאת אומרת, איך שאנחנו באים אליהם ואומרים להם לעוף
החוצה הם ישר יוצאים כי הם לא רוצים להסתבך, גם ככה החיים שלהם
קשים, וזה לא שהם יכולים להתנגד או משהו, עם הגוף הרזה שלהם
והידיים המחוררות שלהם, והנשק היחיד שלהם זה הפרצוף המסכן
שלהם, שאולי מישהו ירחם עליהם. בחלומות ירחמו עליהם. ראיתי פה
איזה סוג של אנשים שאתם רק רוצים, אף אחד לא מרחם על נרקומנים.
אנחנו מוציאים את הבנאדם החוצה, זאת אומרת לא אני, אני במוקד,
נותן הוראות, אבל הצוות שלי מוציא אותו החוצה, ואז אני גם
יוצא, כי אני מתעניין בדברים כאלה, ואני מסתכל על התגובות של
האנשים, ויש כאלה שצוחקים ממנו, או ישר מתרחקים ממנו, כאילו
הוא מדבק או משהו, וההוא בקושי יודע מה קורה סביבו, מסטול
לגמרי,  רק מחפש מי ייתן לו סיגריה, וכל אחד שהוא ניגש אליו
ישר מזיז את הראש הצידה, כאילו הוא לא קיים, אין להם רחמים
לאנשים האלה, אז מה אם הוא נרקומן, גם הוא בנאדם, אז בסוף אני
קורא לו ונותן לו סיגריה.
מה אני אגיד לכם, באמת אני בנאדם טוב, באמת יש לי לב, אבל כוס
אימא של כל הנרקומנים החארות האלה. לא מספיק אני עושה טובה לבן
אלף זונות הזה, הבועל קטינות הגנב האפס הזה, לא מספיק אני נותן
לו מהסיגריות שלי, בת זונה הממשלה כמה עולות היום סיגריות, לא
מספיק אני היחיד שמתנהג אליו כמו בן אדם כאילו הוא שווה משהו
המסומם הכלומניק הזה שכל מה שהוא יודע זה לדחוף עוד חרא לוריד
שלו, המלא מחלות המגעיל הזה - אפילו להגיד תודה הוא לא מסוגל.

שימותו כל החארות האלה מאיידס.
פעם, נרקומן אחד דווקא התחיל לדבר איתי אחרי שנתתי לו סיגריה,
להגיד תודה הוא לא אמר אבל זיין ת'מוח כן, ואני ככה ניסיתי
לשאול אותו למה הוא עושה את זה לעצמו, ולמה הוא נוגע בחרא הזה,
ואם לא עדיף לו להתחיל לחיות כמו בן אדם, ולהתפרנס בכבוד
ולהקים משפחה וכל זה, והמניוק הזה, אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך
עליהם בגרוש, הביא לי מה זה תשובה, חשבתי אני מת.
חשבתי שהוא יגיד שאני צודק, שהוא מצטער שהוא בכלל נכנס לזה,
שזה הרס לו את החיים, אתם מכירים את כל הדיבור הזה, אבל ההוא,
פשוט דפק בי מבט ואומר לי, תגיד, ניסית פעם סמים?, ואני ככה
בשוק, אומר לו, יא דפוק, מה אני יגע בחרא הזה, מי צריך את הזבל
הזה, אז ההוא ככה מחייך עם השיניים הירוקות המגעילות שלו ומושך
את אחת העיניים האדומות שלו  למטה עם האצבע, ועושה לי, על מי
אתה בא לעבוד?

אחרי זה כבר אמרתי לו שיעוף לי מהעיניים, ושחבל שהבאתי לו
סיגריה ושימשיך לעשן את הסמים המסריחים שלו ולדבר שטויות עם
מישהו אחר.

עד היום אני לא יודע איך קלט אותי הבן-זונה הזה, ואני עוד
בן-טובים...

בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה על מה שאמר לי הרופא ההוא, עם
הסרטן, על איך שקוהים לי פה החושים וכל זה, כלומר הרגשות,
והאמת שזה די הדאיג אותי, אני אפילו שוקל לעזוב פה את העבודה,
אפילו שהיא כזותי מעולה וכולם מקנאים בי.
דווקא לפני כמה ימים גיליתי שהמצב שלי עדיין לא כזה חמור,
כלומר ברגשות וזה.
באותו זמן, זה היה ככה לפנות ערב, עמדתי בחוץ, היה ממש נעים
בחוץ, ולאוויר היה לשם שינוי ריח טוב ונקי,  והייתה רוח נעימה
כזאת שליטפה לכולם על הפנים, והאור נתן צבעים נעימים כאלה
לעצים והכל, הרבה זמן כבר לא ראיתי כאלה צבעים, וכולם נראו
רגועים כאלה, משהו שלא רואים הרבה בבתי חולים, והייתה תחושה
ממש נחמדה, אביבית כזאת, ופתאום עבר לידי איזה זקן אחד, עם
עוגה ביד, הוא בטח הביא אותה לאיזה נכדה שלו שמאושפזת פה או
משהו, ואני התחלתי לעקוב אחריו במבט שלי איך שהוא הולך לאט
וקצת כפוף, והידיים שלו רועדות ככה מתחת לעוגה ופתאום, כאילו,
מה אכפת לי?  נהייתי מודאג שלא תיפול לו העוגה, אבל ממש, לא
הייתי יכול לעמוד בזה אם הייתה נופלת לו העוגה, נשבע לכם, כמו
לראות מישהו בועט בכלב,  וזה היה כזה, אין לי מילים לזה, שהוא
ככה כזה זקן ומקומט, ולמרות הכל, למרות שכל כך קשה לו, הוא
טורח ובא ובקושי סוחב אתו עוגה עד לבית חולים בשביל הנכדה שלו,
וממש התחלתי להתעצבן על הנכדה המפונקת שלו שמצאה עכשיו את הזמן
הכי לא מתאים בעולם לאשפז את עצמה ב..אצלנו, זאת אומרת, ואני
לגמרי לא בטוח שהחריינית הקטנה בכלל יודעת כמה היה קשה לסבא
שלה, וכשהאומלל הזה יישב אצלי פה בפנימית ג' ויחכה להוא
שמסתובב בלי פנים ועם מגל ענקי ביד, אני לא הייתי שם כסף שגברת
נכדה קטנה עם חיוך מקסים תעמיס על הידיים שלה עוגה ותביא לסבא
המתוק והגוסס שלה.
למזלי אבל, בסוף היא לא נפלה לו.
לי אין סבא, והיו לי דמעות.


אבל דווקא בגלל זה, שהמצב שלי עוד טוב, אני חושב שזה הזמן
לעזוב, בלי קשר למה שקרה לפני יומיים, עם המאבטח הבן-זונה
ההוא.
קיצור, לא שאני תופס תחת או משהו, אבל ההוא באמת הגזים, ודיבר
שטויות בקשר וגם לא ממש בדק רכבים בכניסה, כלומר בשער, והוא
עוד חדש, וכבר מזייף בעבודה, ואיך שהערתי לו בקשר שיפסיק לקשקש
ויתחיל לעבוד, ההוא, במקום לסתום ולחזור לעבודה, מתחיל לענות
לי בחזרה, בקשר, שכולם שומעים, ומזיין לי ת'שכל שאני יבוא פעם
לעמוד בשמש שמונה שעות, ואז נראה אותי, ושאני רק יושב במוקד
ומגרד ת'ביצים, ועוד כל מיני שטויות, ואז, בסוף של הדברים שלו,
הבן-כלבה הזה אומר לי שכל המוקדנים לפחות אינטיליגנטים ועם רקע
פיקודי וזה אבל שאני, כאילו, סתם פה בפרוטקציה.
איך התעצבנתי, כבר הרבה זמן לא עיצבנו אותי ככה.
תאמינו לי, היה לי הרבה מה להגיד לו, הרבה מאד אפילו, הייתי
יכול לגרום לו לבכות מרוב דברים שהיה לי להגיד לו, אבל אין מה
לעשות, חלק מהתפקיד הזה זה גם לגלות בגרות ולא לרדת לרמה של
מאבטח פשוט שמדבר שטויות. בן-זונה, אלק פרוטקציה.
כאילו, מה זה פרוטקציה?, אם בן אדם עושה עבודה טובה,  ומוכיח
את עצמו ומשקיע וכל זה, אז זה פרוטקציה? כל אחד במדינה הזאת
שיושב קצת בעמדה בכירה, כמוני, ישר יהיה מי שיחשוב שהוא
בפרוטקציה, כאילו כל האנשים המוכשרים בארץ תפסו כנפיים וטסו
לחו"ל או משהו. מי שצריך להעריך אותי יודע בדיוק מה אני שווה.
כמה אנשים יכולים להיות קנאים, תגידו לי?
אבל נראה לי שבכל מקרה אני ידבר היום עם ענת, אחותי.
היא יוצאת עם שמואל, הקצין בטחון שלנו, ומחר הוא כבר יעיף את
הבן-זונה הזה...




איקסים - המונח הנפוץ בביה"ח לכינוי נפטרים.