על יד עץ תמר
גדול ורחב
עמד לו רועה
עייף ומורעב

"עץ תמר שלי!"
לחש הרועה לעץ
אך זאת השיבה - "שלילי"
כי אתה הרועה, אורח על אדמתי

לחש הרועה שנית
וגם את ראשו טיפה הסיט
"ואם על אדמה זו ארעה?"
השיבה התמר, "נראה"

נדד הרועה במרחבים ירוקים,
מרחבים גדולים ואף עצומים.
קיבץ את הכבשים מכל עבר
ועכשיו כבר יש לו עדר

שב הרועה בחזרה לתמר,
"הרואה את עכשיו? אני מאושר!"
"האומנם?" היא שאלה,
"ומה עם אהבה?"

"אני רועה פשוט"
השיב קצת בעצבות
"אבל למה לי לחפש אהבה,
כאשר אדמתי ירוקה?"

"אתה צעיר וגם קצת טיפש"
השיבה התמר כנגדו
"אך לרועה במרחבים אל להתייאש
כי יבוא יום, וגם מישהי תאוהב אותו"

ישב הרועה על האדמה
וטיפת העצב לליבו חילחלה
הוא לא ידע מדוע ולמה,
על שנפשו מעבר לכבשים ולמרחבים חלמה.

טמן כפות ידו בעשב
ולשריקת ליבו
ניסה למצוא את הקשב
וכך הבין, שאין זו עדיין אדמתו.

שאל הרועה את התמר,
"אולי עבורי כבר מאוחר?"
והיא שתקה, דבר לא אמרה
רק הרוח בין ענפייה ניגנה.

לך רועה, המשך בנדודיך
אדמתך היא כאן,
אך אינך עוד מוכן...
המשך רועה! נדוד עם כבשיך.

הנה, אני עוד כאן.