[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
אלפא

כאשר נכנס, השתתקנו מייד. תלינו מבטינו בפניו היפים וחסרי
הרגש, כתלמידים בפני רבם, ממתינים למוצא פיו. הוא לא מיהר אך
גם לא התמהמה לשווא, הניח על הדוכן את האי-בוק שלו, הקליד,
עיין לרגע... תנועותיו היו יעילות ואלגנטיות, כמצופה. הרגשתי
פרפורים   בבטני.
"נתחיל," אמר, והחל קורא בהתאמה ובחוסר רגש כקריין חדשות
מאומן.
"שבעה עשר למאי, אלפיים ועשר.
אין דרך נסיגה, אני דאגתי לכך. ידעתי שאין לסמוך על איש, אף
לא על עצמי. הוא, למרות הכול, היה סימפטי ומעורר אמון, ובעצם
צפוי היה שכך יהיה. אני חושב שהוא ראה בכך את חולשתנו
העיקרית, האמון שאנו נותנים בו, לא ניתן לעמוד בפניו; אף
שיודע אתה שהוא מנצל את תמימותך האנושית, אינך יכול לסרב לו.
אני מאמין שהוא למד לנצל את אותו אינסטינקט ששמר את גזעינו
במשך כל אותם עידנים, אינסטינקט העדר.
בשעה היעודה יפרוץ לייזר רב עוצמה את קיר חדרו וישלח קרן דקה
ומרוכזת למרכז ראשו, ובזה מקווה אני אוכל להחזיר את נשמתי
לבורא. שטויות, אוכל להתפגר, כדרך כל בשר וימחק המידע שאספתי
בעמל רב.
כשהתווינו את הניסוי, לפני קצת יותר משישה חודשים, היינו
אופטימיים מאוד. ראינו לפנינו את עתידו של המין האנושי. איזו
פריצת דרך?! חזרנו ואמרנו, מתפעלים מעצמנו, איזו פריצת דרך.
הרעיון כולו לא היה חדש, אלא שעד עתה הצליחו להפעילו באמצעים
פסיכולוגיים, ולכן בצורה מוגבלת מאוד. לעשות סדר במוח באמצעים
פיסיקליים הוא רעיון נועז גם כיום, תארו לעצמכם איך נשמע הדבר
לפני זמן כה רב, שישה חודשים...
לא להאמין שאנחנו, כבר   'בתקופת האבן', לפני שישה חודשים!
חשבנו על כך, לא פלא שהתפעלנו מעצמנו.
למען הבלתי מקצועיים, נראה לי שחייב אני להסביר קצת יותר;
זיכרונותינו, או המידע הרשום במוח, מגובב זה על גבי זה
בערבוביה, שנובעת מהעובדה הפשוטה שמקורותיו, הזמנים שנרכש
והטכניקה האסוציאטיבית בה מתבצעת פעולת השליפה, גורמים לכך
שמידע זהה רשום מאות אלפי פעמים, בתאים שונים ומשונים, ללא כל
סדר הגיוני. אם למשל נזכרת אתמול שלפני שנה קראת ספר, ירשם
מידע זה וכל זיכרונותיך מהספר, פעם נוספת, ואם מיד לאחר מכן
תיזכר, שזה אתה נזכרת בספר שקראת לפני שנה, ירשם הדבר שוב,
וכך מאות אלפי פעמים. כאשר בודקים מה רשום בתאי המוח, מגלים
שברובם אין כלל מידע רלוונטי, ובעצם מהווה מוחנו מעין 'פח
אשפה לזיכרונות' שפה   ושם, באופן דליל ביותר, מצויות
'שכיות-חמדה' שנחתו שם במקרה, ואולי בטעות.
למרות המצב המתואר נחשב האדם למכונה משוכללת, המסוגלת -
בניגוד לחיות, ולמכונות אחרות - ליצירה. יצירה, כידוע הוא
אותו תהליך מופלא שבו, אחת ועוד אחת שווה שלוש. אותו תהליך,
המאפשר מצרופים של מידע מצוי, להוציא ערך מוסף, שלא קיים היה
כלל בחומר הגלם. שערנו שאם נצליח לסדר את המידע במוח לפי
קריטריונים מסוימים, וניפטר מהמידע העודף והמיותר, נוכל
להעלות את יעילות המוח עשרות מונים. תחילה ניסינו לעשות זאת
באמצעים פסיכולוגיים, תחת השפעת היפנוזה, אולם לשיטה זו הייתה
הצלחה מוגבלת מאוד; ראשית, התהליך היה ארוך ומיגע, ושנית,
מייד עם הפסקת הטיפול החל המוח בעצמו, להפתעתנו, להשלים את
המידע שניסינו למחוק מתאיו, ותוך תקופה קצרה חזר המצב
לקדמותו.
בחודשים המעטים שעברו מתום הטיפול ועד לביטול השפעתו, נוכחנו
לדעת שאומנם חל שיפור מרשים בIQ - של הנבדקים, אבל למרות זאת
התגלעו גם סימנים מדאיגים; איש מהם לא דווח שהוא מאושר. אחדים
שקעו בדיכאון עמוק, ממנו יצאו רק לאחר חודשים של טיפול,
ואחרים הפכו פסיכופטים מבריקים.
איננו יודעים היכן שוכן אותו הדבר שאנו מכנים נפש, או אם קיים
דבר כזה כלל, אבל עובדה היא שהאדם, למרות מה שאומרים
הציניקנים - ואולי מהווים הם עצמם את ההוכחה לכך - הוא בעל
החיים היחיד שייצר אתיקה.
אני גיליתי שהנפש מקורה באי   סדר, 'בבלגן' שקיים בצורת אחסון
המידע. לכן יודע אני 'שמסודר' כדוגמת אלפא חייב להיות חסר
נפש, ולכן פסיכופט. צרוף זה של אינטליגנציה שקשה לשערה, ללא
כל מחסום מוסרי, חייב להיות הרה אסון.
ברור לי שכאשר יתעורר אלפא, לאחר הטיפול, לא יוכל דבר עלי
אדמות למנוע ממנו להגשים את התוכנית, שחייבת להיות לו; החלפת
האדם העכשווי בדגם משופר. לכן עשיתי את מה שפקדה עלי
ההיסטוריה והצבתי את הלייזר שאמור לנקב חור בגלגלתו. דאגתי
שלא יוכל דבר למנוע זאת. תוכנית ללא דרך נסיגה; הכול בידי
רובוטים חסרי אישיות, ולכן לא מושפעים מקסם אישי. הם פשוט
עושים את המוטל עליהם ללא שאלות מיותרות.
אני כמובן איני חפץ חיים מעבר לכך, ולכן לאחר חיסולו של אלפא,
ימשיך הלייזר בדרכו וינקב גם אותי. אני את חובתי להיסטוריה
עשיתי. עתה נשאר רק להמתין.
אלפא נבחר לניסוי לאחר פעולת מיון אדירה. ידענו שנוכל להפעיל
את טכניקת הסידור על כל אחד ולהשיג תוצאות מרשימות, אולם
רצינו שהראשון יהיה הטוב ביותר האפשרי. שערנו שכאשר יוצג אלפא
בפני המממנים נוכל להראות את העילית... אני מרגיש שאני משקר
לעצמי ולכם, לא זו הייתה הסיבה; רצינו למצוא מישהו בעל
אינטליגנציה גבוהה כל כך, שאם חס   וחלילה 'הסידור' לא ישיג את
מטרתו, עדיין נוכל להציג אותו כהצלחה, או ביתר דיוק, נוכל
להציג את יכולתו הטבעית כתוצאה טובה למדי של הניסוי.
כבר במבחני הביניים גילינו יכולת מרשימה, יכולת שהיא מעבר
ליכולתו הטבעית של אדם כלשהו. במבחני שח-מט, למשל, הצליח
בקלות מדהימה לנצח את כל הסובבים אותו. הזמנו אלופי עולם, שלא
האמינו למראה עיניהם; כבר לאחר המהלך הרביעי, מסוגל היה לנהל
בעצמו את המשחק 'הטוב ביותר האפשרי', כפי שקרא לזה, ולכן אבד
המשחק כל ערך. הוא גילה שאם משחקים ללא שגיאות, כפי שהוא
עושה, הופך המשחק למרתק, לא יותר מאשר 'טיק-טק-טו', ובעצם לבן
חייב לנצח.
לאחר שנטל את העוקץ מעוד כמה משחקי חשיבה קלאסיים החלטנו
להמשיך בטיפול, הרדמנו אותו שנית, ואני נשארתי להשגיח עליו עד
שיתעורר.
בינתיים עסוק הייתי במחשבותיי ולאט לאט החל הספק לכרסם במוחי;
אם הצליח בזמן קצר כל כך לחסל את השח-מט, מי יודע איזה חולשות
נוספות של המין האנושי יחסל כאשר יתעורר עם ידע, כושר יצירה,
כושר ניתוח, וכושר חישובי פנומנאליים.
כן, נכון, אני חובב שח-מט מושבע, אבל קשה שלא להודות בעובדה,
שהמשחק מרתק רק בגלל חסרונות המוח האנושי. בסופו של דבר ניתן
תיאורטית, אם כי זה קשה מאוד לתפיסתנו המוגבלת, לחשב מראש את
כל המהלכים האפשריים ולנצח את המשחק מבלי לשחקו. אינני מאמין
שרק בגלל השח-מט הייתי מפעיל צעד דרסטי כזה. אבל, לכולנו
חסרונות, וזה מה שהופך אותנו 'אנושיים'. ללא חסרונות אלו,
נראה, שהחברה האנושית תתפורר. אם מטילים אתם ספק בכך, אנסה
לתת דוגמא: אחת מחולשותינו הקלות, הוא הצורך לשקר. בואו נבדוק
מה היה קורה לחברה, אם על ידי צו או טיפול, היינו מאבדים את
הצורך השלילי הזה.
"מר כהן," הייתי פונה לשכני, "הגיבנת שלך לאחרונה בולטת יותר
מתמיד, הכיעור שלך עכשיו הוא באמת משהוא גועלי. אני מבקש ממך
לא להופיע לי נגד העיניים לפני הארוחות, אתה פשוט מקלקל לי את
התיאבון." מר כהן יודע כמובן שאיני מסוגל לשקר ולכן... את זאת
כמובן ישמע מר כהן מכל מי שיפגוש ברחוב.
דוגמא זו קלה במהותה; לכל היותר ניפטר מגיבן אחד, אבל זכרו,
לכל אחד מאתנו גיבנת זו או אחרת. תוך זמן קצר ביותר תראו את
החברה מתפוררת. אלפא יתעורר ויתחיל לחסל את בעלי החסרונות, או
בקיצור, את כולנו.
נכון לא חשבנו על זה מראש, ונהירה לי הסיבה לכך. חייב אני
להתחיל מילדותו של אלפא, ומהיכרותנו מאז.
אלפא נולד בכפר קטן, בדיוק לפני... לא כך צריכים להתחיל את
הסיפור. אנסה שוב;
הייתי פרופסור צעיר ומצליח. בימים ההם - איך אנחנו מצליחים
להדביק את קצב האירועים, זה היה בעידן הקודם - טוב, אז בימים
ההם הייתה הפסיכופיסיקה מקצוע אופנתי מאוד. בעצם החליפה אז
הפסיכופיסיקה את הפסיכולוגיה והנוירולוגיה. הצלחותינו היו
מרשימות ביותר. הרגשנו את עצמנו כנסיכי הציוויליזציה. אני,
שהייתי בנוסף גם גבר נאה למדי, מצאתי את עצמי במרכזה של החברה
האקדמית, ומשאת נפשן של נערות רבות - להודות על האמת, יותר
התענינו בי האמהות של אותן נערות, שראו בי שידוך שראוי להתכבד
בו - אני שביישן הייתי מטבעי, הרגשתי לא נוח עם כל המהומה
סביבי, ובעצם עניינה אותי יותר עבודתי מאשר חיזורן של האמהות
ובנותיהן. אהבתי להסתלק לכפר בכל הזדמנות. לקוחותיי, שהיו
בעיקרן נשים, צריכות היו לעדכן את יומנן יותר מפעם אחת, עד
שהתקבלו לטיפול.
בלילה קיצי אחד ישבתי לי ברחפת הצהובה שלי, ומבלי שאבין איך
ומה, מצאתי עצמי בכפר ציורי, כפר שקפא על שמריו, כפר שכמוהו
יש רק בסרטים ישנים, כפר מסיפורי אגדה. וכמו בסיפורי האגדה...
נסחפתי, סליחה. עצרתי ליד בית קטן וחמוד, שנראה היה כבית
בובות, לעומת ביתי. אור צהוב מקסים נשפך החוצה מחלון יחיד,
שקט, נביחת כלב בודד, צרצורי צרצרים, קרקור צפרדעים, מבינים?
ישבתי ברחפת והקשבתי לקולות הלילה... ואז ראיתי אותה... היא
ישבה ליד החלון המואר, כאשר צדודיתה פונה לעברי. נראתה כלקוחה
מספרי אגדה... השתמשתי בזה כבר? אצטרך לחפש ביטוי אחר - פניה
הנתונות במסגרת אור צהובה נראו כמפוסלות בשנהב. אם לא היו
עיניה ארוכות הריסים ממצמצות מידי פעם, יכולת לחשוב שאינה אלא
פסל נדיר ביופיו.
מנחשים? צלצלתי בדלת,   והיא פתחה, והבטנו זה בזה במשך רגע
ארוך, דוממים, ו... כמו בספרים.
במשך כמה שנים הזינו אותי זיכרונותיי מאותו הלילה, ולא אחת
ניסיתי לחזור לשם, אולם לא ידעתי את שם המקום ואף את שמה לא
ידעתי. תמיד כאשר ניסיתי לשחזר את הדרך בה נסעתי, מצאתי עצמי
במקומות אחרים. לאורך דרך המהירה היו מספר רב של יציאות, נדמה
היה לי שניסיתי את כולן, אבל לכפר הקסום לא הגעתי. לבסוף
נואשתי וחייב הייתי להגיע למסקנה שכפר כזה קיים רק במוחי,
הזיה, או תמונה שקיבלתי בירושה מאבותיי.
בלילה קיצי אחד - כן, הכול קורה אצלי בלילה קיצי אחד - מטייל
אני ברחפת האדומה שלי - מודל אחרון, משהו מרשים ביותר - באיזו
עיירה מזוהמת, חסרת דמיון, ולפתע רואה אני לפני, מחליק על
'פילד-בורד', ילד יפהפה. לא יכולתי להסיר את עייני ממנו.
עצרתי לידו בפתאומיות, הבטתי בו וידעתי; כן זה היה בנינו,
פיריו המוצלח מאוד, של אותו הלילה.
"גמה," הצגתי את עצמי.
הוא הישיר את מבטו לעיני ואמר: "אלפא."
הוא הצטרף אלי ויחד המשכנו לביתם. אותו בית, אותה חצר, אותה
אישה, אבל עיר אחרת.
"למה עזבתם את הכפר הקסום?" שאלתי.
"לא עזבנו," השיבה, "זה אותו הבית, אותה החצר ואותה אישה
אוהבת."
"אבל העיירה האיומה הזו, האכזרית, המכוערת, חסרת הדמיון?"
אז הבנתי הם לא עזבו את הכפר, הכפר עזב אותם; מכפר קסום, הפך
לעיירה 'מתקדמת'. אימו של אלפא שמחה להציגני כאביו ואני שמחתי
על השם שבחרה; לא יכול להיות שם מתאים יותר לפיריה של אהבתנו
הבתולית, מאשר אלפא, כסימן של התחלה, וניחשתם? שמה של אימו
היה ביתא.
מאותו יום ביקרתי רבות את אלפא וביתא, וכל פעם זכרתי
להביא חלק נוסף מהלומדות   האוניברסיטאית. אלפא למד מהר ותוך
זמן קצר לא הייתה השכלתו מביישת סטודנט בשנה רביעית. לאמתו של
דבר התברר שהישגיו הם מעל כל מדד ידוע, לא ידעתי למדוד את מנת
המשכל שלו, הוא פשוט השיב נכונה על כל השאלות שנשאל, ללא קשר
עם רמת הבדיקה.
לאחר זמן קצר יכולתי לשוחח איתו על כל נושא שבעולם, כאילו היה
אחד מחברי האקדמאים. אבל המשיך להתפתח, עד שחשתי נחות ממנו.
לא המלצתי עליו לטיפול, הוא נבחר, בדרך מקרה, מתוך מספר רב של
ילדים.
זהו בערך הסיפור, מיפה נפש , רגיש ובעל חוש אסתטי , ייהפך
למכונה לקבלת החלטות. מעין סופר-רובוט, וידאג לנקות את הגזע
האנושי מחולשותיו. החוש האסתטי הוא אחד מהם. בילדותי... וואו!
זה היה מזמן... גרנו לגדות אגם מלאכותי. כל חיינו - אנחנו
הילדים - התרכזו סביב אותו אגם. על חופו שיחקנו בדלי-ואת.
ביום אספנו צדפים, שפוזרו שם על-ידי רשות שמורות הטבע, ובלילה
פזרו אותם עובדי השמורה, כדי שנוכל לאספם שנית. מעולם לא
הבנתי את המשחק חסר התכלית הזה, אבל שיחקתי אותו כמו כולם.
התרחצנו באגם עירומים. למדנו לשחות לפני שלמדנו לעמוד. אימא
שמרה עלי שלא אטבע, ורדיה, החברה שלי, - שנקראה כך על שם
אביה, שנהרג בתאונת קרינה - ניסתה כל הזמן לגרור אותי למעבה
היער הטרופי - לא יער טבעי, איפה יש כאלה? יער מאוכלס בעצי
ויניל טרופיים - אני לא כל כך התנגדתי, ומידי פעם מצאנו את
עצמנו לבדינו עירומים, בודקים זה את זה, ומתפעלים מההבדלים
הברורים בין גופינו.
פעם שמענו רשרושים מוזרים לא רחוק מאתנו. התקרבנו חרש וגילינו
שגם אימא שלי והאומן של רדיה משחקים עירומים. זה הצחיק אותנו
נורא. אבל התאפקנו לא לצחוק כי רצינו לראות מה הם עושים. לאחר
רגע עשינו גם אנחנו את אותו הדבר וזה היה נפלא.
מאותו יום השתנו חיי; לא שיחקנו יותר בצדפים, אלא רצנו מייד
אל המים, שחינו לגדה השנייה של האגם ויצאנו לבין העצים. מעולם
לא שבענו זה את זה. איך זה נגמר? ממש קשה לי להיזכר... רדיה
עברה לעיר אחרת, אם אינני טועה, אמה זכתה במכרז כלשהו... אבל
לא זה העיקר. מאז הפרידה מרדיה לא מצאתי יותר עניין בנשים.
צער הפרידה חי בתוכי במשך כל אותן שנים. נראה היה שאף התחזק
ככל שחלף הזמן. לא הייתי אומלל, פשוט לא חסר לי דבר; בדרך כלל
הצלחתי להתעלם מרחשי הלב, וכאשר פקדו אותי אותם געגועים, יוצא
הייתי לטיול ברחפת, וחוזר רגוע ומרוצה.
טיולי הרחפת שלי הלכו ותכפו עד שנראה היה שהפכו להיות העיקר
ועבודתי הפכה לי לנטל. אהבתי את רגעי השקט, את הרהורי החטא,
את הכמיהה לרדיה, או למה שסימלה; נעורים? אהבה?... אולי. קשה
היה להודות בכך, אבל בתוכי ידעתי שלמרות הצלחתי המקצועית,
בחירתי - או אולי בחירת הורי - הייתה שגויה; לא הייתי טיפוס
מדעי, הייתי אומן. אולם לא עשיתי דבר בקשר לכך, מלבד להרהר.
לכן אהבתי את רגעי השקט והבדידות. באותם רגעים, כאשר התגלגלה
הדמעה מעיני, ללא סיבה, הייתי אני עצמי. הייתי אדם.
אלפא יתעורר בעוד זמן מה ולא יהיה אומן, הוא יהיה   סופר
ריאליסט. קשה לדעת איך יתחיל את החלפת דגם האדם; האם יסתפק
בזיווג זיווגים, או ישלול, מהטובים פחות, את כושר ההולדה. הוא
יהיה אלוהים... או מלאך המוות; בהינף אצבע יקבע מי לחיים ומי
למוות...
אם היו 'מסדרים' אותי, האם הייתי נפטר מגעגועי לרדיה? או
מכמיהתי לאהבה? האם הייתי אז אדם טוב יותר? יעיל יותר? אדם
יותר? האם גאון כמו אלפא אינו מתקרב מידי לדמות האדם העליון,
כפי שחזה אותו ניטשה? ואז ישב לו על הר גבוה מנותק מבני האדם,
חושב מחשבות שמובנות רק לו, אינו מסוגל ליצור קשר עם אף אחד,
לא לטוב ולא לרע. החיות הנחותות הקרויות אנשים לא יעוררו בו
יותר מאשר עניין מדעי.
לפתע ראיתי את התמונה כולה; מה עשינו לו, שללנו את זכותו
לאושר. לא פלא שכל 'המסודרים' דווחו על אומללות. זו אומללות
בלתי יצירתית, קצה-קצה   של אומללות האדם העליון. ואלפא קרוב
יותר מכל אדם אחר לתואר זה.
חייב אני לנסות ולהבין מדוע תעתועי מוחי הגיעו למסקנה,
שאומללות זו אינה יצירתית. מה היא בעצם אומללות יצירתית? האדם
שבוי בכבלי התנהגות שמוכתבים לו על ידי הגנים. נראה מטורף?
התנהגות הרי נלמדת, וכללי התנהגות נקבעו על ידי החברה? נכון,
אבל... כללי ההתנהגות שקבעה החברה נוצרו לשתי תכליות; למסד
התנהגות גנטית כפויה ולתת לה לגיטימציה רציונאלית, או לצאת
כנגד התנהגות כזו, כאשר אינה הולמת את צרכי החברה...
נדמה לי שהוא מתעורר, לא יתכן זה עדין מוקדם מידי. הוא מתהפך
מצד לצד מתוך שינה.
...למשל, החוק למונוגמיה יוצא כנגד המצב הטבעי, שהוא
פוליגמיה. לעומת זאת חוקי הירושה הם ביטוי לתשוקה של הגנים ל
שרוד. אבל לא זה העיקר. מה דוחף את האדם להתקדם? ללא ספק
הצלחה אישית. אף אדם רציני לא יאמין שאידיאלים נעלים, כגון
טובת האנושות, הם הדוחפים את עגלת הקדמה. הצלחה אישית פרושה
מעמד חברתי. מעמד חברתי, פירושו אפשרות להתחתן עם אישה בעלת
תכונות עדיפות, וכו' . אם תכיר בכך או לא, עובדה היא, שאנחנו
לוחמים את מלחמת הזכרים, שתוצאותיה יקבעו - כמו בימי קדם - מי
יזכה בנקבה טובה יותר. כל מה שהשתנה זה הזירה, הנשק ושקלולן
של התכונות העדיפות.
הייתי מנסה לעשות כאן קצת סדר; הגנים 'ברוב ערמתם' נטעו בנו
את הרגשת הבדידות, שממנה אנו מנסים להימלט על ידי קשר אם
יצורי אנוש אחרים. ברוב המקרים, למזלנו, הקשר הוא בין שני
מינים מנוגדים. קשר המאפשר הישרדות הגנים. במסגרת ניסיוננו
להימלט מהבדידות - שנטועה בנו, ולכן איננו יכולים להימלט ממנה
- אנחנו יוצרים שירים, מחזות, סיפורים, מציירים, מפסלים,
בונים וממציאים. כל זאת כדי לאותת, בנוצות הטווס שלנו,
לנקבות, והן... כך אנחנו מקווים, תדענה לקרוא את הקוד הגנטי
הזה. אני יודע, זה לא נעשה רציונאלית, אנחנו נשמע תמיד את
האומן אומר: 'הדחף ליצירה מנחה אותי', וזה נכון. אבל הדחף
ליצור, או הסקרנות האנושית, אינם אלא האמצאה החשובה ביותר של
הגנים. מעין הסוואה למטרה האמיתית, הסופית: הישרדותם.
כן, הבדידות של האדם העליון, של אלפא, אינה יוצרת. הוא יהיה
מעבר לתחרות. הוא יבין הכול ינתח הכול ויגיע למסקנה; שאין טעם
בכל זה. הוא יהיה בעל פוטנציאל אדיר, והמוטיבציה להפעלתו,
אפס.
הזמן הולך ומתקרב; ברגע שיחוש הרובוט סימני התעוררות בגלי
המוח, יפעיל את הלייזר, ואחריו יכוונו אלי.
כן, ידעתי זמנים טובים יותר, בודד הייתי תמיד, גם כאשר הייתי
עם רדיה, וביתא, שתי הנשים של חיי. גם שהייתי עם חברי, ותמיד
היו לי חברים למכביר. מה דחף אותי? זכור לי... כאשר פרסמתי את
מחקרי הראשון, והמתנתי לדעת האקדמיה, עם פרפרים בבטן. נע בין
ביטחון שעבודתי נהדרת ומבריקה, לבין הרגשה שכל זה טמטום, שאיש
לא יעריך, או לא יבין, פגשתי את אחת מידידותי ואמרתי בגאווה:
"פרסמתי את המאמר," ומיד הוספתי בביטול,   "לא חשוב מה יחשבו,
אני את שלי עשיתי."
'לא חשוב מה יחשבו', איזו שחצנות מזויפת, כל אושרי תלוי היה
בהערכתם, אבל הערכתה של ידידה אלמונית, חשובה הייתה לי יותר,
או אולי החשובה באמת. כן, אם הודיתי בכך או לא, דאגתי להראות
את נוצות הטווס אשר לי.
מאז התווספו הרבה נוצות צבעוניות בזנבי; הרבה מאמרים, תגליות,
פרס נובל. כן זו הנוצה היוקרתית ביותר. האם כל זה הפך אותי
מאושר? לא באמת. הדברים רגשו אותי לזמן קצר. אבל כאשר חלפה
ההתרגשות מצאתי את עצמי באותו מקום בדיוק, מצאתי עצמי בודד.
אם צריך הייתי לחזור על כל זאת, כאשר יודע אני את התוצאה
מראש, יתכן ולא הייתי עושה דבר מכל אלה.
הוא יקום ויתחיל בהגשמת תכניתו... איזו שטות דבילית... הוא
יהיה חסר מוטיבציה, הוא ידע שאין לכך תכלית. הוא ידע שהכול
ערמתם של הגנים, הוא אינו מסוכן, אז למה להשמיד אותו? אין טעם
לחייו ללא מוטיבציה... אבל אם יחיה אפשר יהיה לשחזר... מהר,
מהר, לחשוב, אפשר לשנות את ההוראה? לא, ההוראה מקודדת במספר
מיקרי. לא יתכן שאזכר בו. אין סיכוי.
להפסיק מתח! זה לא יעזור, הם ניזונים מסוללות פנימיות.
הוא מראה סימני התעוררות, אולי לברוח... הכול נעול.   אני
דאגתי שלא אדע את קוד הנעילה של הדלתות. מהר, לחשוב, למצוא
מוצא.
מה זה הזמזום הזה? הלייזר הופעל, אני יכול להמשיך ולהרדים
אותו וכך להרוויח זמן, אולי אמצא מוצא.
זה מאוחר מידי לזה.
אני אגונן עליו בגופי.
ערמתם של הגנים."
"כאן מסתיים היומן רבותי. איזה בזבוז."
פניו האדישות של אלפא התכרכמו לפתע, קולו נשבר ודמעות עגולות,
גדולות, חמות ומלוחות זלגו על לחייו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך נוצר דב
נמלים?






שמוליקיפוד
שואל שאלות
מיותרות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/07 8:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה