אני לא יכול לתת יד לשקר הזה יותר,
לשקר הזה שאתם חיים בו.
אני לא יכול להתנער עוד מדברים שאני לא מבין איך עוד לא הבנתם.
זה נגמר.
הכל יגמר.
העור יתקמט.
את העין תכסה עדשה עבה ותסתיר את הצבע הצחור.
השיער ינשור, הקמצוץ שישאר ילבין.
האוזן תחלש.
השיא הזה שאתם חותרים אליו -
תדלגו מעליו בלי משים לב ותנשרו לשיממון ולשכחה.
הארץ תספוג את הדם.
הפיקדון יוחזר.
הממון יירש.
החלומות יבלו.
הפרקים יכאבו.
היופי יוסר.
האם זה באמת הניתוב הנכון, לאמת שבכם?
לטמון ראש בחול?
השיא הזה שאתם חותרים אליו יותיר אתכם לבד,
מעלעלים בתעתועי אבק נושנים,
זקנים ומרירים.
מנצחים או מפסידים,
במטרות שבחרתם,
עם שעון מתקתק וסוללות שחוקות,
כולכם הולכים להפסיד את הקרב הזה שאתם מתעקשים לפספס את העובדה
שכבר הפסדתם בו,
שאין לכם סיכוי לנצחו.
שלל כלי התיזמורת, כה שקועים בסימפוניית היומיום, שוכחים לבחון
מי בעצם מזיז את האצבעות, ומפרקס תווים, וצופר רבעי טונים
במכניות מעוררת פליאה, חרדה ותהייה.
שובל המילים שתשאירו מאחוריכם יהפך לבלילה ארוכה של שנינויות,
ויושלך לעבר הקומפוסט, אילם מתמיד...
ובין כמה רגעי מרגוע ופורקן, רגעי מפתח ששלפתם מהמדף, שהיו
שווים את כל זה בבדיעבד הרסני
תחמיצו את השער שיכולתם לכבוש,
תחמיצו את שיכולתם ללמוד,
לו רק הייתם מוציאים את הראש מהחול ומתבוננים.