לפעמים, כשטוב לך מדי, או שבמקרה לא קורה שום דבר רע או מעורר
רגשית בצורה יוצאת דופן, אין לך מה לכתוב עליו.
אתה פשוט יושב מול הדף הריק, מול מעבד התמלילים שהסמן הכהה שלו
מהבהב על רקע בוהק של מסמך חלק או אפילו מול צבעי הכתום-שחור
של דף העריכה הזה. יושב ומסתכל, מחכה שיקרה משהו, מצפה שפתאום
תהיה לך אמירה, שתוכל להוציא מעצמך משהו חכם, עמוק, יחודי, או
סתם שתוכל להביע רסיסים כלשהם מעצמך באיזושהי צורה.
אך אין את מה שיקפיץ אותך לעשות, אין מה שידחוף את המח שלך
ליצור שלל מטאפורות או סיטואציות שלעולם לא התרחשו, לעולם לא
יתרחשו. יושב ובוהה, משועמם מהחיים שלך שלא מנפיקים לך את
הרגשות שאתה צריך, שפל וירידות שיהוו דלק לכתיבה, דלק למשהו
החמקמק הזה שאיננו קיים, ואתה מתחיל להרגיש נואש וחנוק, רק
רוצה לתרגם חלקי מחשבות למילים כתובות, אפילו כאלה שאינן
ברורות במאה אחוז.
יושב וחולם בהקיץ, עד שלאחר דקות ארוכות, כשאתה קולט שאתה
מבזבז את הזמן שלך, תתנער, ותזכיר לעצמך שאתה כותב רק כשיש לך
מוזה, רק כשמשהו יושב על הלב, תנסה לנחם את עצמך באלו, תוך כדי
שתכבה את המחשב, תניח את העט ותלך לישון.

אך אותי המשפטים הללו לא מנחמים, לכן אני ערה.