עם שביל עפר חצוי לשניים
דרך אבק סלולה
בירידה שגויה הובלתיני
אל האשליה.

רוח סתיו של צהריים
סנוור ומיד כוויה.
אל נגיעותיך השרויות ב
אגרסיביות חלום ובדייה.

ריח שיכרות שנישא באוויר
ונוף של נסיון לטבע.
בשיניים חשופות אתה אותי מעיר
לא נותן לי לחלום עוד רגע.

עירבול כחול של מחשבות
בלי קץ לסטייה ולכח.

מוחי השאיר אותי איתך
ורגליי הפצירו ללא הפסקה:
"לברוח, לברוח".