כשהייתה קטנה לא ביקשה מהם יותר מדי, כמעט ידעה מראש שאין להם
צורך למלא את הבטחותיהם אליה.
תמיד ניסתה לרצות- לגרום למכות להפסיק, ניסתה לא לבכות. לפחות
לא לידם, כדי לא לתת לידיים סיבה להתרומם.
ניסתה לשתוק, ניסתה לצרוח, אפילו ניסתה להלונן פעם בטלפון-אבל
בצד השני חשבו שזו סתם מתיחה.
אם זה לא היה כ"כ עצוב היא עוד יכלה לגרום לזה להשמע כמו
בדיחה.
רק הציורים שלה סיפקו לה דרך בריחה.
"ציירת מחוננת" "כשרון בלתי רגיל, הצלחה"- הם התגאו בה לפני
חבריהם, כמו הייתה מוצג מוזיאוני נדיר.
לפעמים הייתה מרגישה כ"כ מזוהמת מבפנים- שאפילו השפשופים עם
הסבון לא ניקו אותה.
תמיד נראתה רחוקה, בלתי מושגת. מובנת רק ליומן שלה ותו לא.
שקטה, מופנמת, כ"כ בלתי ניתנת לקריאה. שנאה את השמועות עליה
(נותנת, זונה) שנאה את חוסר ההבנה.
ישבה שעות וציירה את החברים שלא היו לה. הרגישה כמו נכה
נפשית-בגללם.
כדי להיות הורים לא צריך רשיון, או תכונות מיוחדות. למדה בבית
ספר שצריך רק שני אברים עיקריים: זין ופות.  
בילתה לילות שלמים בגנים ציבוריים, רק כדי לא לחזור לביתם. כי
זה לא היה הבית שלה.
שתקה. שנאה לשתוק- אבל עשתה זאת בל אופן, כדי לא לאבד את מה
שכבר השיגה לעצמה.
הייתה  ילדת פרחים מושלמת- עם עיני להבה. שחדרו דרך המבטים הכי
חקרניים, השמועות הכי עסיסיות, העלבונות הכי גדולים.
נראתה תמיד כמו גן סגור עם שלט גדול של  "אין כניסה" על השער.
אטומה להכל, סגורה על הבריח מבפנים.
הפסיכולוגית של בית ספר דיברה איתה שעות, אבל פשוט לא הצליחה
לגלות כל מה שהיא החזיקה בפנים.
ובפנים נעול על חותם ובריח היו הרגשות שלה, האהבות שלה,
הדמיונות שלה, הבקשות שלה.
כל מה שהם הצליחו למנוע ממנה היה בפנים- סגור, אבל שלה.
דיברה שוטף בערך כארבע שפות זרות כי הן נתנו לה הרגשה של מקום
אחר. מרגיש יותר, רגיש יותר.
היא הייתה מסוג הפרצופים שנעלמים, מתמוססים בהדרגה מהלב
ומשאירים אזור חורב,נטוש.
נראתה כמו שלגייה, אבל דיברה לפחות כמו סינדרלה. (מבחינה של
התנשאות).
שתקה שעות רק כדי לבדוק עם מישהו יוכל לראות מעבר לנראה לעין.
בעיקר אהבה לרוץ בגשם, להירטב בככל  הגוף ולראות אם אחד מהם שם
לב, אבל הם היו עסוקים מדי בלראות חדשות ולא ראו מה קורה להם
מתחת לאף.