23.11.06
לפעמים בא לי לצרוח שתפסיק, שתרפה, שתיתן לזה ללכת. שתיתן לה
ללכת.
אבל אתה לא מקשיב, אתה אפילו לא שומע. אתה שומע רק את עצמך, את
הקולות שמלחשים את שמה בתוכך, לעולם לא מוכן להרים ידיים
ולראות שהגבולות כבר לא קיימים כי כבר מזמן איבדת אותם. אתה
סומך עליי שכשתלך לאיבוד אני אחזיר אותך למקום שאליו אתה שייך.
ואני סומכת עליך שתדע להציל את עצמך ממנה.
אבל בינתיים רק כואב לי.
עליך.
והחיים נמשכים, ואנחנו מתבגרים, וככל שאנחנו יותר גדלים כך
גדלה גם הפינה שלך בשבילה ויחד עם זאת - כל-כך מתרוקנת ממנה.
הלוואי שהייתי יכולה לתפוס את מקומה, אבל אני לא. אני לא
משתווה אליה, והפינה שלך אליי מזערית כל-כך לעומת הפינה העצומה
שאתה תמיד שומר בתוכך, שאתה אף-פעם לא מפסיק לצמח, לגדל,
לטפח.
והלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לעקור לך אותה מהלב, כי היא באמת
לא שווה שום טיפת מחשבה שאתה מבזבז עליה.
ואני כל-כך שונאת כשאתה מדבר עליה, כשאתה מזכיר את השם שלה,
כשאתה מבזבז את זמנך היקר בעולם על מחשבה מיותרת עליה.
ואני יודעת שאתה משקר כשאתה אומר שאתה לא חושב עליה יותר, שאתה
שולח לה הודעות רק כדי להוכיח את צדקתך. כי לבנאדם שלא אכפת...
לא אכפת גם כשהוא צודק. ולך יקירי, לך מאוד אכפת. ואולי אחרים
יאמינו לך כשתגיד שלא, אבל לא אני. כי רק אני יודעת עד כמה
שאתה משקר כשאתה אומר שאתה כבר לא חושב, כשאתה אומר שאתה לא
אוהב ושמעולם לא אהבת. כי גם אני כמוך, מתרצת שאני לא אוהבת,
כשבלב אני יודעת כמה שאני משקרת.
וכמו שאתה לא יכול להרפות ממנה ככה גם אני לא יכולה להרפות
ממך. כל-כך רוצה שתניח לה כבר, שתעזוב אותה לנפשה שתבין שהיא
שייכת לחיים אחרים ולעולם אחר. אבל אתה פשוט לא מבין. ואני
מבינה בשביל שנינו וזה מכאיב לי פעמיים.
כי ארורה הבחורה שאי-פעם תפגע בך, וארורה היא עוד יותר על זה
שהיא עשתה את זה.
ואתה... תקולל אתה על זה שאתה נותן לה לעשות בך כאוות נפשה,
שאתה כל-כך מוצלח בתפקיד הצעצוע, שאתה רואה כל-כך טוב, אבל
מתעקש להיות עיוור בכל מה שקשור בה.
או שסתם מתקשה להרפות? להניח לעבר?
תרשה לי אולי לסבול בשבילך ולכאוב איתך, וכשהנפש שלי תרגיש
שהספיק לה ושהיא מצאה את השלווה שלה, הייתי מביאה לך אותה, כדי
שתוכל סופסוף להרגיש שלווה נפשית וכדי שהיא סופסוף תרפה ממך.
הכלבה! |