אני איני הוגנת כלפייך.
וכל אהבתך אלי
וכל חשיבותי
מתגמדים אל מול החרירים
הנצרבים בנשמתי המגואלת-
סימנים קטנים,
סיגריות נכבות
על כל שברי מילותיי
שפספסו את ייעודם
ואתה לא קיבלת.
הבזבוז הזה חורה לי,
אך אני יודעת
שכל שחסר בי
אתה משלים לבד.

שיריי אינם ניתנים להלחנה,
אתה יודע.
מילותיי אינן נהגות בליטוף מסעיר,
או אף בנימת תחינה.
נפלטות הן קרעים קרעים של קונפטי אפור דהוי,
פיסות קטנות של נשמה
שהלכו לאיבוד.
רק אתה ידעת
היכן להוסיף
והיכן לגרוע
ממני
על מנת להוסיף מנגינה קלה
לשברים שלי.

על זיפייך לא אדון עוד,
את בשרך לא אדוש במילים מתמוססות.
פליאת אהבתך לי
לא תעלה פה כלל,
רק פליאת הבנתך
בשקט הסתור שלנו,
בתיאום המושלם ביננו,
בכאב המתוק (מלוח) הזה
הצובט כל כך,
היאה כל כך
לי
ואולי, בעצם,
גם לך.



לנשמה השנייה.
16/11/01