שעת דמדומים, הבדידות הופכת מלחיצה
געגוע מוזר של דבר שלא התרחש מעולם
להיות ביחד עד שהשמש מציצה
שזה לא יהיה שוב סתם
שסופסוף תהיה משמעות למעשה
שכבר נתבגר ונתחיל לדבר
שיאמר לי שהוא גם רוצה
שנפסיק כל הזמן לשקר
שעת דמדומים, הזיכרונות שוב חוזרים
משאירים טעם של עוד
וחיוך על הפנים
תענוג של רגע מתח של היסוס
פחד שמלווה את משמעות הביסוס
אני נתלית על ענן של כבשה
ענן לא שוקל ולא נפוח
אם אשמע את אותה לחישה
אז אפול אל הים הבטוח
שעת דמדומים, אומץ לא מובן גורם ליד לחייג
כל התקות נתלות במילים שיאמר ואם יחייך
יש שתיקה שנמשכת לנצח או בעצם לכמה שניות
ותודה שנשמעת ברקע מאמתת את כל התחושות.
|
