כשאני רואה אותו, חיוך עולה על פניי. אני אוהבת אותו. הוא
הראשון שהצליח להחזיק איתי כל כך הרבה זמן. הוא הראשון שלא
התייאש ממני, הוא הראשון שבאמת אוהב אותי. הוא תמיד נותן לי
הרגשה טובה. וכן, הוא גם הראשון שלי. כל מגע שלו בי מעביר בי
רטט, כל חיוך שלו שובה אותי.
אנחנו כל כך שונים. מדברים אחרת, מתנהגים אחרת, חושבים אחרת,
פועלים אחרת.
לפעמים קשה לי להסתדר איתו.
הוא לא בנאדם שהייתי רוצה להתחתן איתו.
הוא יכול לשגע אותי.
כשאני רואה את ההוא, עצב עולה בעניי.
ההוא היה הראשון שאהבתי, הראשון שפגע בי.
אנחנו כל כך דומים, קל לי לדבר איתו, אנחנו ממש אותו ראש.
ההוא זה כן בנאדם שהייתי רוצה להתחתן איתו.
ההוא זה בנאדם שיהיה לי קשה לסמוך עליו שוב.
הוא וההוא לא ממש מסתדרים בניהם, אפילו ששניהם מנסים. כנראה
שאני צריכה להסביר להם שהם פשוט לא אותו סוג.
ההוא מסתכל עליי והוא מקנא. הוא בא להראות בעלות וההוא מסתלק.
ההוא מביט בי מהצד, הוא שם לב לקריצה.
הוא יודע שעדיין לא לגמרי שכחתי את ההוא.
ההוא רק יכול לנחש את זה.
הוא אומר לי שהוא לא ממש מחבב את ההוא.
ההוא שואל אותי מה בדיוק מצאתי בהוא.
הוא אומר לי שהוא מקנא בו ושואל אם יש לו סיבה.
וכמו שעשו גם לי, גם אני משקרת.
"ההוא היה ונשכח, אין לך מה לדאוג" אני אומרת.
הוא מרוצה וההוא אפילו לא יודע מה עובר עליי.
ההוא מביט בנו מהצד ויודע שהוא פספס את ההזדמנות שלו.
כנראה שזה מין סוג של "תעביר את זה הלאה".
זה רק עניין של תזמון. |