בסך הכל נקודה.
כהה ובהירה ובולטת ומתחמקת.
אי אפשר היה לברוח ממנה, אלא אם הישרת אליה מבט. אז היתה
הנקודה נעלמת, או מתעקמת.

ידענו למה היא שם-
היא שם כי שמנו אותה שם.
כשלא נהייה שם- היא תיעלם.

כל יום שעבר היא גדלה והתעצמה, עד שהפכה לכתם עצום, אך מדיי
פעם היתה נעלמת; במחוות קטנות של אובדן כוח.

לעיתים נדמה היה שיש לה פנים, שהיא רוצה להיעלם, או שמי ששם
אותה שם רוצה להעלים אותה אבל לא נותן לזה לקרות; כולם ידעו מה
יקרה כשהיא תיעלם.

לעיתים קרובות היא היתה מתעקמת בבוז, לעיתים כאב לה, ואפילו
חיוכים מרושעים היו יוצאים ממנה. היו לה חיים משלה.

מתישהו הכתם הפסיק לספור את האנשים שניסו לטייח אותו. באמת
שנשבר לו מאנשים שרצו משטחים חלקים.
מעולם הוא לא טען שטוב לו איפה שהוא, ולא ביקש מאף אחד לטעון
כך בשמו, אבל היה רע יותר אם היה מטוייח.

ולמרות שאהב את תשומת נלב- הכתם רצה שיפסיקו להתעסק בו.
היה לו טוב איפה שהוא, כמו שהוא.
שיגדל כמה שהוא רוצה.
ולמרות הכל, אם כך ואם כך, הכתם נשאר איפה שהיה, מתעצם, מקווה
אבל לא מאפשר לעצמו להיעלם.

X

לא קשה להבין מאיפה ההשראה.
"הכתם על הקיר" של דוד אבידן
צחוק הגורל, ואולי קצת של איש-זונה