עכשיו -  שזה הרגע שאני כותב - אני מחליט לנסות לשנות כיוון.
אני מנסה לשלב, לטפל וליצור סימולטנית תוך כדי כתיבה. כתיבה
ממוקדת יותר  - נכון יותר כתיבה ממקדת יותר.

הגוף כצומת (נגיד) העט כפנס כמטה קסמים. כיוצרת הבוראת עולמות.
ברגע הזה. בשקט הזה של השעה הזו. בחיבור הזה שבין הלילה ליום
(להפך). אני הופך ממדווח למשהו אחר. העץ מתחיל להנביט שורשים
להוציא עלים -תהליכים של צמיחה. קרני השמש שעולות מתפרשות
ומחממות כאילו שיוצרות עם עלייתה משטח- אופק חדש גדול ופתוח-
מעין מגש ענק, מישור פתוח וגדול של אור - שכאילו יוצר מדרגה.
אפשר לעלות עליה. כמעין יבשה חדשה, מעין כלי רכב ענק שמשתרע לו
עד אין-קץ, לכל הכיוונים - כדי לעלות עליו צריך רק לאפשר
לעצמי, לא לחשוב סתם להיסחף. כמו על פני המים באגם שקט  ללא
רוח. אני נותן לעצמי לשקוע. נותן לדברים ליפול לאט - לאט. נשכב
לי כך סתם על המים המוארים הללו נותן להם לסחוף אותי. לקחת
אותי, כמו מדרגות נעות. כמו זרם כמו גל כמו מחשבה או הרגשה
נעימה, שפשוט זורמת בשקט נעימה ויפה ולוקחת אותי אתה לתוך האור
הזה לתוך הלא נודע. ואני מתמסר אליו נותן לו לקחת אותי להזיז
אותי לסחוף אותי אתו. מעין מרבד גדול שאני נשכב עליו ומרחף
לאט- לאט זז מתנתק ועף. עף לי לאט הלאה מן האדמה הזו הלאה מן
הרעשים ומן ההמולה מן היום יום מן הריצות מכל מה שלא היה מן
הכלום המאומה על כלום לתוך שקט גדול יפה מואר לתוך המקום שלי
לתוכי הרחק מן המקום הזה שהוא לא אני.


הרצליה  20/11/2006