שבת בבוקר של יום חורפי בחוץ. אני לא יודע באיזה מסיבה הם היו
אבל העצים בחוץ עדיין בטרנס, רוקדים כאילו אין מחר. ובכל זאת
שבת בבוקר, אולי הם משתחווים הנה והנה בתפילה? המוסיקה הבוקעת
מהמערכת- איזו סונטה לפסנתר, ברח לי שמה. אותה יצירה ביום שמש,
מותחת עוד טיפה את החיוך על הפנים. היום, עם שריקת הרוחות, אני
שוקע עם הצלילים לתהומות סגריר. ופתאום אני נשאב לקטע שובב.
ופתאום בכוח אני שוב מחייך (מתי חייכתי לאחרונה?), ואני לא
יודע אם ככה במקרה בדיוק קצת התפזרו להם העננים או שאני כופה
פה את עצמי על הטבע.
בכל אחד מאיתנו יש גרעין של הפרעה נפשית, אני חושב ששלי היא
הפרעה בי-פולרית. בקוטב החיובי במשקל 100 ק"ג יש לנו את עצמי
עם מאה נצחונות רצופים. בקוטב השלילי עם הגלימה השחורה במשקל
שהינו לעיתים אפסי ולעיתים מכביד באופן אינסופי אנוכי עם הרבה
הפסדים כואבים וזה כל מה שהוא זוכר.  בסוף הערב אחד מהם לא
יקום יותר והשני יהיה המנצח, אני מודה שמתח ממש אין כאן, קצת
שקוף מדי הקרב הזה.
העצים בחוץ קצת נרגעו, אולי מספיק שאני משתף אותכם בזה בשביל
לתת לי קצת שלווה. אבל לא על זה רציתי לדבר. האמת היא שרציתי
לשתוק אבל אני פיון קטן ביצירה הזו וקצת קשה לי להכיל את כל
זה.
ההורים שלי, שהיו חובבי מוסיקה, קראו לי תו הם חשבו שזה מקורי
וקצת משעשע. גם הילדים בבית ספר חשבו שזה משעשע, אני קצת פחות.
כשגדלתי היו שני דברים שאהבתי יותר מכל- את השעות עם הפסנתר שם
הייתי לבד תו החיובי המגשים ציפיות. הדבר השני היה להוציא
אנשים מהכלים ככה לנגן לאנשים על העצבים. הייתי לא רע בפסנתר,
אבל בלהיות רע הייתי מצוין. טבילה בדמעות הנקוות בעיניים של
איזה קורבן תורן היו דרך המלך שלי להזדככות. ברגעים כאלה העצים
עמדו זקופים לא אדם ולא איתני הטבע יוכלו להם. יכלתי להתמודד
עם אנשים רק כשגבם אלי וכתפיהם רועדות. ככה גדלתי.
התחיל לרדת גשם בחוץ. אני קצת מצטער על איך שדברים התגלגלו. לא
באמת התכוונתי, אלא שבאותו יום הפסנתר לא היה מכוון ולא יכלתי
יותר לשאת את הזיוף שלי. הלכתי לטייל בפארק קטן על שם איזו עיר
תאומה ששביליה רוצפו מחדש בנשורת פריחת כליל החורש. היא עמדה
בגבה אלי עם כתפיים רוטטות. שערה האדמוני הוא שתפס את עיני
לראשונה מזדקר על רקע הירוק הכהה של שיחי הרוזמרין. באופן קצת
מוזר הרגשתי נעלב שהבחורה הזו בוכה ולא בגללי. אבל גם אומץ היה
לי כי הרי עם גב וכתפיים אני יודע להתמודד.
זו הייתה תקופה נהדרת. היא הייתה מתוקה כל כך עם גופה הדקיק
והריח המשגע של הדס שאך זה נשטף בגשם. אני כבר לא זוכר למה היא
בכתה אבל איתי היא צחקה כל הזמן. הכל עשינו ביחד אפילו שיניים
צחצחנו ביחד במברשת אחת פעם אני ופעם היא. בשבילה הפסקתי לנגן.
וכמה שהיא הייתה שלי כך רציתי אותה יותר לעצמי. וקינאתי. "אני
ויתרתי בשבילך לא תוותרי בשבילי?" והיא ויתרה. והיה לנו טוב.
והיא הבינה שאני החבר הכי טוב ולא צריך עוד חברים. ואני המשפחה
שלה ולכן לא צריך עוד משפחה. והיה לנו טוב. עד שחזרתי הביתה
יום אחד והיו שם שתי מברשות שיניים חדשות ופשוט ידעתי שיש
משיהו אחר.
ניגנתי על הפסנתר, קרעתי את המיתרים אחד אחד ואז סטרתי לה בכל
כוחי. וראיתי את הדמעה נקוות בפינת העין והיא הסתובבה ממני
ושוב אהבתי אותה גב וכתפיים רוטטות. וסלחתי לה גם כששברה את
הכוס שאהבתי ואני את ידה. וסלחתי לה כשהאוכל נשרף ואני  את
ירכה. וסלחתי כשאמרה שהיא עוזבת ואני חנקתי אותה ונישקתי אותה
וסירקתי את שערה גם כשהיא הייתה כבר קרה.
חזרתי לנגן מאז אבל בשביל התחביב השני שלי יש לי עכשיו בראש
תמונה שתספיק לי לכל החיים וגם בשביל זה אני אוהב אותה. היא
שהיו לי בשבילה המון כינויי חיבה אבל עד היום אני לא יודע את
שמה.
שקט עכשיו, נגמרה היצירה, בחוץ עוד מעונן אבל רואים את האור.
היצירה מורכבת מתוים בודדים ואני ללא ספק תו שכזה.