ימים של שכחה
לילות של זכרון
נדמה כי הפכתי את הימים לשבועות, חודשים;
ורק עתה הקצתי אל הלילה.
אפלה חושנית, פולשת לתוכי ברכותה
מזכירה לי איך להרגיש - אבל לא בעבור מה;
בזה כבר כואב יותר להיזכר, כי רגש גורר רגש -
ואני מפחדת מהחור השחור הזה.
אז ברחתי אל האור - אור צלול וקשה של זניט בצהריים,
שאינו מותיר לך מנוח או מקום מחסה.
נראה לי, לפחות, שזה מה שעשיתי -
קצת קשה לי לתפוש את הלילה ואת היום,
כשעכשיו נמהל בכאב עמום של חלום.
די פתאום, אולי בטעות,
הלכתי לחפש אותך,
ולמרבה הרגש - גם מצאתי.
עומס יתר בלתי מתוכנן על המערכת
משיא אותי על גליו לעבר הליל
כאילו עולם שלם שנבנה תריסרי חודשים
התמסמס לחלום חסר טעם, וזכרון התגבש ופרץ למציאות
ברגע מבלבל ומטריד של חלום - בהקיץ?
וקראתי את כל שכתבת,
ויכולתי לשמוע אותך מחייך ולראות אותך בצלילים עזים
לוקח שאיפה סגולה מהסיגריה האחרונה
של הלילה, ונפרם אל בין הסדינים.
לא ידעתי אם לדמיין שם יד ענוגה, מלטפת, מנומנמת
(של אותה כותבת לבבות מתקתקה?)
או אולי בכלל עוד סיגריה נמעכת אתך;
והשתדלתי שלא - זה לא נראה לי רעיון טוב.
אני משתדלת בכוחות אחרונים
להוריד את צלון המסך של היום
סורי הלאה רכות, שובי צלילות.
מוזר, איך לא חשבתי עליך כל כך הרבה זמן -
גם כשניסיתי, פשוט לא באת, לא היית כלל.
ובמרחק של קליק טפשי
חיכה לו חיוך עמוק
מעצם הידיעה של האהבה אתך
שבמפתיע חיה לה עדיין, בלי לשאול רשות או סיבה
בהתעלמות מוחלטת מכל כעס, אכזבה או ניכור
היא פשוט שם.
אתה כמעט במרחק נגיעה,
אוה, התאווה לשאוף את כל כולך לתוכי
אפילו שאסור, ולא ייצא מזה טוב, וכבר לא רלוונטי.
סתם כי היא שם.
כי פתאום אני לא ממש יודעת
איפה אני.
אתה כבר בטח לא שם.
אולי גם לא אני.
פאקינג שיט,
מי חשב שאחרי בצורת צרובת שמש מבוקרת היטב,
השתקפויות של יהלומים כחולים
עוד יצליחו להנביע שיטפון במדבר הנשייה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.