מנופפת לשלום והולכת אל הלא נודע.
מעיפה מבט לאחור ורואה את אמא מוחה דמעה ואבא עם מבט אבוד.
הקטנה פרשה כנפיים.
והסולו הראשון שלה כל כך רחוק.
אל תיעלמי לנו. שובי.
צעד אחר צעד לבד. לבד אמיתי.
והזיכרון של הלבד הראשון המפחיד עולה שוב:
בת אחת עשרה, יום ראשון בדרך לירושלים, לראשונה על האוטובוס
לבד.
ממהרת להגיע, מפחדת לאחר. כל הדרך ממלמלת: 'היא סומכת עליי,
היא סומכת שאני אצליח.' והנה בלי איחור, מוצאת את הדרך, מגיעה
בזמן, וחוגגת את הבדידות הראשונה. לא רואה את כל הלבד הממתין
בעתיד, הבור השחור עוד חבוי באופק.
והנה גם עכשיו שומעת את עצמה ממלמלת: 'היא סומכת עליי, היא
סומכת שאני אצליח'. אותו החוסר ביטחון, לא משתנה לעולם.
אימת הבדידות מעיקה. ואנשים כמו מרחפים סביב. ידיד עוזר להרים
את המזוודה. חברה לוחצת יד בעידוד.
יושבת במטוס. עוצמת עיניים לרגע. רק לרשום, לרגע, את הרגש.
שלא ימחק הכול. מיליון דברים עוברים מול העיניים. הפרידה היא
עוד אותה הפרידה. לומר שלום בפעם המיליון לכל האנשים האהובים.
ולהיפרד. כי הכל משתנה ברגע, ורגע אחד הכל זוהר, ודקה אחר כך
מישהו נעלם מהתמונה. האימה מציצה מעבר לפינה. ומועקה על הלב.
יודעת מה זה לבד, אחרי שש שנים מחוץ לבית, ובקושי בת עשרים.
פנימייה וצבא נותנים את כל הניסיון הדרוש, אחרי זה כבר ראית
הכל...
אך אותה הבדידות של ההגעה והיציאה לעולם לא מוכר של תרבות
ושפה חדשות, מגבירות את האימה. כל מה שרוצה זה יד חמימה בידה.
נסיעה ארוכה. נופים משגעים. כולם ישנים. רק היא חסרת מנוחה,
עוקבת אחרי כל עמוד, שדה ופרה. מבועתת מתחושת הלבד.
עוד אשוב. עוד אשוב.
כך הבטיחה.
וההגעה. מרימה מזוודה, ועוד אחת.
נכנסת בשער, וכבר רוצה הביתה. הדמעות נדחקות הצידה יומיים
וישר פורצות.
אל לך לחוש לבד, מגיעה לפתע המחשבה, יש לך שלושה עשר אנשים
לאהוב. ומתחיל תהליך הקבלה. אחד אחד מתחילה לאהוב, ומקבלת
חזרה. הבדידות מתמסמסת, הגעגוע לא חולף, אך הבדידות...
שיחה פה, שיחה שם.
שורדת.
מתחילה לצמוח מחוץ לבור השחור שבו הייתה קבורה.
החיוך קונה מקום קבע.
הערכה עצמית מתחילה לתפוס פינה קטנה בלב.
הגעגוע עוד אותו הגעגוע, אך מתכסה לעתים.
הפרידה קשה, האנשים שלמדה לאהוב...
הגיעה העת לצמוח הלאה.
נפרדת מהאנשים אותם למדה לאהוב.
והאחרון עומד בדלת הרכבת ונעלם בהמון אנשים, ורוצה לצעוק,
'בוא! אל תותיר לבד!' והבדידות כואבת.
והפחד, הבעתה מהלא נודע.
אל יד רועדת נלחצת אחרת.
חשש, ונחיתה קשה בעולם אחר.
תיק כבד, כל העולם שלה שוכן בפנים.
מקבלת פינה משלה, מניחה הכל, פורקת, מצפה הכל ברגש של בית.
עוד לבד, עוד בדידות,
אך אוספת אהבה. אוספת חברים.
מפה ומשם. ממנו ומההיא.
ופתאום היא אהובה, ושמחה, ושייכת.
מאושרת.
וזכר הבור השחור נותר בעבר.
והיא לא מאמינה, אבל טוב לה.
טוב לה.
טוב.