אני כבר אראה לו מה זה. חושב את עצמו לסניור דל מונדו#. עוד
אחד שמינה את עצמו לאלוהים אדירים. איזה קמצן, היד שלו סגורה
כומו תחת של חתול רעב, 'אין תקציב אין תקציב', זה כל מה שהוא
יודע להגיד כל פעם שמבקשים ממנו משהו בשביל הזקנים, איזה טיול
קטן או הרצאה או מסיבה לגיל הזהב, משהו. יא אידיוט, אתה חושב
שאתה תמיד תהיה צעיר? הא יא חתיכת בולודו? אתה תהיה בדיוק
כומו הם. תשב בבית כומו, כומו שמיכה ישנה בארון ותתפורר לך
לאט לאט ואם הילדים שלך יגורו קרוב, ואם היית אבא טוב והם
יאהבו אותך, אז לפעמים ביום שישי הם יבואו עם הנכדים והנינים
ותוכל להתנפח קצת ולהשוויץ לפני הזקנים בחדרוכל עד שהם יגידו
לך יפה שלום ואתה תחזור להירקב בחדר כמו כולם. בפעם הבאה שהוא
אומר לי לא, אני הולך למזכירות, שם את המפתחות על השולחן
ושלום על ישראל. אדיוס מוצ'אצ'וס ולא להתראות. ברוגס ברוגס
לעולם שולם שולם אף פעם. מצידי אתם יכולים לקחת את הששתאלפים
הדיפרנסילים שלכם ולהכניס אותם ישר לתוך הקולו גורדו שלכם
וללכת לקיבינימט. לא נותנים לי תקציב, אז אני מתפטר. אז מה אם
את דואגת, עד היום היינו רעבים? לא הסתדרנו? אז אני אפתח את
העסק של האסאדו, תאמיני לי שמונה קליינטים בחודש ממוצע ואנחנו
נחיה כומו עשירים. הנה, ריקרדו שאל אותי אם אני יכול לארגן לו
אסאדו כומו בחוסלארץ על הפריז'ה ועל האסדור ואמר שכסף לא
בעיה. רק מהאחוזים על הבשר ושכר עבודה אני עושה נטו של חצי
חודש דיפרנסיאלי מחורבן עם הזקנים והריבים עם המרכזמשק האיכו
דה פוטה. הפרטה רציתם? תקבלו הפרטה. מסכנים הוותיקים - הקימו
קיבוץ, בנו מדינה ועכשיו מקבלים בעיטה בתחת. נוסעים לחדרוכל
ולבית קברות בקלנועיות המצ'וקמקות שלהם, אוכלים את העוף בלי
מלח וחוזרים לשבת מול הטלוויזיה או מנסים לקרוא ספר עם
העיניים העיוורות שלהם. בושה, אני אומר לכם - בושה. החבר'ס
האלה עברו כל כך הרבה, מה הבעיה לפנק אותם קצת. מה, הם צריכים
לתקן את הקלנועיות מהתקציב הדפוק שלהם? מה, לא מגיע להם קצת
תרבות? אין כסף לזקנים אבל למשכורות שמנות לבכירים, זה יש.
שיקצצו קצת מהמשכורות שלהם ויחזירו להם על השנים שהם עבדו ועל
כל הפיצויים והרנטות שהם מסרו למשק. לפוטה מדרה אין תקציב, יא
חתיכת חמששרה אלף זונות דיפרנסיאליות שכמוך. אין כסף לטיול,
אין פבלו מרכז קהילה. לך תחפש מישהו שינדנד לך את הצ'יקיטו
צ'וריסיטו שלך. "תיזהר לאן שאתה נוסע!" ראיתם את זה? כמעט דרס
ילד! אני צריך לדבר עם את האבא שלו. משתולל עם האופניים כומו
פרראדם כומו את האבא שלו שהיה ילד פרראדם היפראקטיבי ולא ראו
לו את הידיים והרגליים מרוב שהיה כל הזמן בגבס. יום אחד הוא
ידרוס איזה תינוק או זקנה ואז נראה אם הוא ימשיך לנסוע כומו
לוקו גראנדה. הייתי נותן את החיים שלי שרונן יהיה כזה פרראדם
ולא יושב בעגלה בגיל שבעשרה כומו בטטה. מזל חרא עם הילד הזה.
מביאים שני ילדים מוצלחים ויפים ואז לקינוח במקום לקבל איזה
ילדת זקונים מתוקה שתישאר אצל האבאואימא הזקנים, מקבלים ילד
נכה בעגלה. כמה דקות בלי חמצן במוח וכל החיים נדפקים. ותפסיקי
להאשים את עצמך, זה הכל המזל החרא הזה בלידת עכוז. הוא יסתדר,
המוח שלו בסדר גמור ומי שמכיר אותו מבין מצוין מה שהוא מדבר.
הוא ילמד מקצוע שמתאים לו, שאפשר לעשות מהכיסא, ויהיו לו
חיים. צריך רק הרבה כסף כי הקיבוץ נגמר וגם המדינה בקושי
עוזרת, זה לא מה שהיה פעם. פעם היה לאנשים אכפת, היה הרבה
עזרה הדדית והיו מקבלים מה שצריכים ובגלל זה הקימו את
הקיבוצים ואת הקופתחולים ואת ההסתדרות והייתה אחריות
קולקטיבית מהקיבוץ ומהמדינה ומהתנועה. היום הכל חרא, כבר היה
יותר טוב להישאר בחוצלארץ, ללכת מכות עם הטקווארה ולזיין
לגויים את הצורה. כשריקרדו הגיע לקיבוץ לפני המון שנים, בערך
בזמן שהתחיל הרומן שלו עם נוגה, הייתה לנו שיחה על החיים כמו
שמדברים בחורים צעירים ואידאליסטים שרק מתחילים את הטיול הזה
שקוראים לו חיים. אני הייתי ציוני מורעל כמו שאומרים היום
החבר'ה, והוא היה קומוניסט לגמרי ואני חושב שהיו לו גם קצת
בעיות עם הממשלה שם ובלגנים, אפילו שהוא לא אמר מילה על זה
אבל מפה ומשם אני ידעתי. "בסופו של דבר זה הכל עניין של כסף",
הוא אמר לי, "בעולם שלנו אתה יוצא מכל מצב אם יש לך כסף. אם
אין לך כסף אתה יכול ללכת לקיבינימט ולחפש מישהו שינדנד לך את
הפורונגיטו   שלך". "אתה?" אני אומר לו, "ככה מדבר קומוניסט?"
"ככה מדבר בנאדם שכבר קיבל את השיעור", הוא עונה לי.   אני
שואל "איזה שיעור?" והוא אומר לי שיום אחד הוא יספר לי. עד
היום הוא לא סיפר לי ואני גם לא שאלתי. כשההורים של נוגה היו
בחיים, היו מופיעים פעם בכמה זמן לבקר ואחרי שהם מתו הרבה
פחות. נוגה הייתה מגיעה לפעמים בשביל לבקר את דיתה ואני אמרתי
לה שתמשיך בזה כי הרגשתי כמה שמחה זה עושה למטפלת הזקנה. אם
בכל שבוע מישהו היה מבקר אותה, תורנות או משהו, החיים שלה היו
נראים אחרת לגמרי. בחיי מסכנה, אין לה אף אחד. ניגבה את התחת
לעשרות ילדים, איבדה בעל וחצי ילד, והיום שוכבת בבית כמו שק
תפוחי אדמה ישנים. רק לראות את הטנגו שהיא מנהלת עם חנה. אחת
נוסעת לביתקברות משיכון ותיקים א' והשנייה משכון ותיקים ב',
יש ימים שדיתה ראשונה ויש ימים שחנה ראשונה. שעה הבדל בין
הביקורים ושלושה צפצופים אם הן רואות שהשנייה עוד לא גמרה.
פעם הקלנועית של דיתה התקלקלה אז לקחתי אותה טרמפ על
הטרקטורון והגענו קצת יותר מוקדם, וחנה הייתה בדיוק בקבר של
זאב. הייתם צריכים לראות את הפנים שלהן, חנה עם פרצוף כומו
תשעה באב ודיתה קיבלה פנים כומו גוש בטון. ריקרדו קורא לזה
"המלחמה הקרה" ונוגה אומרת שצריך לעשות עם זה משהו כי בסכהכול
הייתה ביניהן חלוקה שוויונית בכל מה שהיה להן ואפשר להפריט מה
שרוצים חוץ מהזיכרונות. שידברו פעם ברצינות ואולי דיתה תצליח
לבכות קצת ולחנה אולי יעלה איזה חיוך קטן והן יוכלו למות
בשקט. חכמה גדולה, נוגה, נראה אם היא תצליח לארגן דבר כזה
ונזכור אותה בתור הנרי קיסינג'ר של הקיבוץ. הכל עניין של כסף
חוץ מהזיכרונות שלא עולים שומדבר ואם יש לך מזל אתה מצליח
לזכור רק דברים טובים. כסף כסף כסף. איזה חרא זה לקבל את
השיעור אחרי שעברת כבר את גיל חמישים ואתה עם בן סטודנט, ילדה
בצבא ובחור נכה מאה אחוז על כיסא גלגלים שאין לך מושג מה יקרה
איתו כשתהיה זקן מדי בשביל לטפל בו. כשהגענו לקיבוץ חשבנו שזה
לתמיד, שתמיד יהיה לנו על מי לסמוך, שמנו את התחת בעבודה
ובוועדות ובחברה ועכשיו זה הכל נגמר וכל אחד צריך לדאוג לעצמו
ואם אין לך ג'וב אז זו הבעיה שלך ואתה יכול ללכת להזדיין, אתה
וכל המשפחה שלך. אם הייתי שומע בקולך, ריקרדו, אולי גם אני
הייתי היום מגיע לפעמים עם הב-מ-וו ומוציא לכולם את העיניים.
איזה בלגנים היו עם הוותיקים האלה כשהם היו צעירים. רק לחשוב
על כל הילדים האלה שההורים שלהם היו גרושים וחיו כל אחד בחדר
אחר ולפעמים גם עם אישה חדשה ושהילד של הצד השני היה לפעמים
באותה קבוצה והיו נפגשים עם האח התותב או האחות הפרוטזה בבית
של האבא או האמא ב'שעתאהבה' אחריצהריים. כבר יותר טוב היה
כשאחד מההורים היה עוזב את המשק. מזל שגרסיאלה ואני הצלחנו
להתגבר על הבלגנים שעשינו אחד לשני כשהיה לה רומן עם האיכו דה
צ'נצ'ו שרק חיכה להזדמנות הראשונה שהוא יתפוס אותנו במשבר.
מהיום הראשון שהגענו הוא נדלק על הדולסה קולו שלה אבל היא לא
שמה קצוץ על הפלאבראס הצברי שלו ורצתה רק אותי ואם לא הייתי
כל כך חרמן על השבדית הזאת אינגריד אז היא לא הייתה חושבת
בכיוון של להתגלגל איתו בחדר המסריח מסיגריות ושבש שבע שבע
שלו. יום אחד היא תפסה אותי בלילה מאחורי המועדונלחבר אחרי
ששתיתי משהו קטן ועישנתי משהו קטן והלכתי לזיין משהו גדול
ובלונדיני כי אתה יכול להיות נשוי עשר שנים באושר אבל החבריקו
ממשיך להתעניין בקולוס נואבאס, במיוחד שאלו שיקס'ס סקנדינביות
פרסט קלאס שמגיעות כל קיץ לפי משקל ומתחלפות כל שלושה חודשים.
רונן זה הפרס והעונש שלנו, גרסיאלה. הבאנו אותו אחרי הפיוס
ואחרי שהוא נולד יצאנו ביחד למלחמה על החיים שלו. אם הייתי
דתי הייתי אומר שזה שיעור מאלוהים אבל אני לא דתי וזה בסכהכול
מזל חרא אבל כשחושבים על זה טוב מבינים שזה מה שאיחד את
כולנו, אותך אותי יואב חגית ורונן, והפך אותנו למשפחה חזקה,
לא כומו כל המסכנים שמפוזרים בעולם ובארץ ואפילו בתוך המשק
עצמו ומחפשים את החברים שלהם. הכלב הזה משגע אותי עם הנביחות
שלו. מה קורה שם בביתקברות? קשה לי להאמין שרקסי מסוגל לנבוח
ככה, צריך לרוץ לראות מה קורה שם.