הא?
אתה עוד פה?
עוד לא איבדת עיניין?
אפילו אני כבר מזמן נעלמתי..
מה אתה עוד מחפש פה?
הצללים מתקצרים
במתק תיקתוקים
של מאיות קטנטנות שרצות לי בראש.
ואנשים לא מבחינים בהן.
הן לא לשימוש המוני. רק של שניות.

לא ענית לי,
מה אתה עוד עושה פה?
טוב, גם לי אין ממש מה לאמר;
נחזיק מעמד,
נשמור על אופטימיות,
יהיה בסדר...
כל עוד נרצה לחיות...
אני יודעת, אתה מחכה שנגיע להכרה.
ואז תנפנף בתנועה מגונה,
תעשה U turn ותתפוגג במאית
שתיראה לי כמו תקופת חיים.
ואחרי זה תופיע בחלום
וכולנו נבכה
ונאשים את כולם ואת עצמנו.
ויהיה לנו רע.

למה אתה עוד פה?!
אני מגרשת אותך!
לך מפה. תיעלם.
אתה לא רואה כמה אתה סובל?
כמה סבל אתה גורם.
ואי אפשר להאשים אותך.
ומה שעצוב הוא שכולנו יודעים
שאתה עושה את המיטב כדי ללכת.
ולא מסוגלים להתמודד.

כשאתאיסטים מתחילים להתפלל
כשאופטימים מתחילים לבכות בסוד
כשהצחוק הופך למר
ואהבה ללא מושגת
כשהשניות לא זזות
והימים לא חולפים.
כשהחיבוק המיוחל מתעכב לבוא
וחלשים נראים חזקים
ואויב הופך חבר
וחבר הופך למת
כשמכר הופך רחוק
כשמנוכר הופך קרוב
והחיבוק לא מוחשי
כשאין מה לעשות
כשאין לאן לפנות
כשהכל חסר טעם
ואין למה...-
כשאתאיסטים מתחילים להתפלל..
אם היה אלוהים הוא היה עונה על תפילה שבאה מייאוש של חסר אמונה
ולו כדי לתת בו שמץ.
ובכל זאת נתפלל.
ונלך להתפרק במקום אחר. ולייחל שהסוף כבר יגיע.