ואני רק בתחילת המערכה,
בדיוק השתחררתי מאיזה מסגרת בשם צבא.. אף פעם לא ההיתי מאלה
שיודעים בדיוק מה הם רוצים מעתידם או מעצמם, אך תמיד ידעתי
עמוק בפנים שאני לא רוצה שכך סתם יעבור המשחק המסובך: החיים.
אבל תמיד ידעתי שהכל ילך קשה. שום דבר לא ילך קל- כי אני לא
מאלה
שהכל בא להם בקלות, לא מאלה עם ההורים העשירים,והציונים הכי
טובים. תמיד ממוצעת. אך שלמה עם איך שאני גם עם אני מודעת לזה
שהדרך הולכת להיות קשה.כנראה שלכל דבר יש סיבה.
מישהו שם למעלה מכוון אותי. באיזה שלב בחיים הוא יעזור לי
למצוא את התשובות לשאלות: מי אני? מה הייעוד שלי בעולם? והאם
אני חייה בבועה? ומה יביא לי העתיד? ולמה עכשיו 3 בלילה ואני
עדין ערה? עם מחברת קטנה. ואיך אני עדין מתרגשת מאיזה סרט
ומזילה דימעה, וכולי נרגשת ונעשה לי עור של ברווז.
הזדמנות שנייה- אני עדין בראשונה.
נלחמת גם שאין אש במדורה,גם שהמים הפסיקו לזרום בנהר.
מתרגשת שרואה איחוד אוהבים שנפגשו במדבר שהיו ילדים, ותווי
הפנים לא השתנו, והחיוך עדין אותו חיוך.
נגמר הסרט.
הכתוביות החלו לרוץ. עכשיו מתחיל הסרט שלי והלילה עדין לא
נגמר.
ואני עם עצמי כמו שלא נהנתי מזמן.
המוזה הצטרפה ומביאה חברה את החיוך. שוב חודרת לעורקיי.
התגעגעתי מוזה יקירה. |