בביתם תמונות של הבבאסלי.
וילדות קטנות עם חצאיות ארוכות וגרביונים עבים פן לא יראו
המסתתר מתחת לשכבות הבגדים.
הן שותקות עדין לא מבינות,מחייכות אלי חיוך תם.

הארונות והשולחנות גם הם איתם שותקים,
הם מקשיבים למתרחש בין כותלי בית הדיירים.

תמונת ילדות של הבת הבכורה דחוקה באיזה פינה מעלה אבק.
כאילו לא חשובה,לא משמעותית ואינה חלק מהמשפחה.

מספרים שהיא ברחה על נפשה "יצאה מדרך הישר" לטענתם.
גרה עם איזה בחור חילוני במרכז. ויש לו אחות שעושה קעקועים.

אבל...ששקט שאף אחד לא ידע. במיוחד לא הרב שגר ליד.
זה לא טוב למוניטין.לכבוד. שתמות שלא יחתכו לה את העור, או
שיחתכו למי איכפת היא ילדה גדולה ועם היא רוצה שתעשן ותזדיין
רק רחוק מהבית.לבית אין לה דרך חזרה. זרה,חוטאת,מתבוללת!

ומי מחליט מה היא דרך הישר?
מה טוב ומה רע? ובנתיים הקטנות מביטות לתמונת אחותם הגדולה
שואלות מתי היא תבוא לביקור או לארוחה? מתי הם יוכלו לנסוע
אליה? ולבקר בביתה? יום יבוא וגם הם ישמיעו את דעתם וגם את
קולם ישמעו למרחוק.

בנתיים מבטתם תמים. מסתכלות עלי במבט מבוייש,סקרן,והרבה מבולבל
ומלא שאלות. עיניים קטנות מסתכלות לא מבינות.