שנים רבות אחור התנוסס מגדל גבוהה
שמו המפואר היה מגדל בבל.
את בנייתו אלוהים ניסה למנוע
הפיץ הרבה ניכור, ומשם ההרס השתולל.
היום חברה גדולה צומחת
חברת מופת שנשכחה.
מטה, מטה היא צונחת
מראש המגדל אל החשכה
לבנים, לבנים בנו אותה,
את החברה החדשה,
בהרבה עמל, אמונה וצדק.
להיות אחרת, הייתה היא נחושה
אלפים של אנשים
התקבצו מכל קצוות תבל
וביחד על אף השוני
נשאו חזון מוסר ותוכן מתחולל
הוא בלל את שפתם, את עולמם,
את מחשבותיהם, את גורלם.
הוא הבדיל: שחור לבן, משם מכאן,
והסדר- מבולגן.
"חובשי כיפה", "לובשי בושה"
"אדם מאמין", "מאמין באדם"
"מתחת לגבול הירוק", "מתחת לגבול האנושיות"
"עובד זר", "מעביד מנוכר"
שפה אחת דיברו, שפה של טעם-
ציונות, שוויון והגשמה,
אך היום בורחים הם מן הפעם
אל הזרות, אל הניכור, אל השממה
הפערים בה נפערים
מי עם כסף מי אם לא
היסודות מתעררים
כל אדם רק בשבילו
כל אדם דוחף למעלה,
את זה חייבים לומר,
אולם לבד הוא, ובלי קרקע
משועבד לאל הכסף, וכוחו נגמר
האיש שמלמעלה
דוחק את פועליו עוד ועוד,
אך הוא צריך שמלמטה
יחזיקוהו כדי שלא למעוד
ולא דיברו שפה אחת,
היא שפת הדמוקרטיה.
לתהום ראו נופלים הם
אך בחנו את הגרוויטציה
המלט כבר בורחת,
נמלטת מן החריצים.
הלבנה, היא עוד צורחת:
"מה קרה לאנשים?"
וגובר גובר השסע
לא מרוסן, ומעמיק
כל אדם רודף הוא בצע
הבניין לא מחזיק.
שנים רבות אחור התנוסס מגדל גבוהה
שמו המפואר היה מגדל בבל
היום הוא שוב מתחיל לגווע
אך הפעם זהו בניין ארץ ישראל |