באמת שאין כמו,
קונצרט תזמורתי של בטהובן,
בשביל להשיב את הריכוז שאבד אל משכנו;
בעת הקשבה נפתח אליי
עולם מלא במחשבות ישרות ואמיתיות:
אני רואה את שלל אפשרויות העתיד,
ואת מיני ההבטחות שהן נושאות בתוכן,
כעוברים קטנים בעיגולים מושלמים,
אבל יש גם חדרים לעבר

בהתקרבות לקראת השיבה למולדת,
אני מותיר לעצמי חופש לדמיין,
את המשרד שיוקם לי בבניין משרדים בבורסה הישנה ברמת גן,
כיצד אסדר את מטרות עבודתי,
כך שאוכל להצטיין בה באופן חריג;
אני רואה את החיים שיהיו לנו יחד,
בד בבד מביט בחיים שנכונו לי בלעדייך,
מונחים פרומים באוויר לשתי אפשרויות שוות-משקל

בצד האחר ישנם חדרים לעבר,
אני מושך בידית
ולפניי נגלים ימים רחוקים מידי,
אהבה שכזו שאפשרית בכלל,
מתגלית אליי בתמונות מכלול ססגוניות:
אני וזו שאסור לי לומר שוב את שמה,
מהלכים יד ביד בפארק,
לחיים סמוקות מאהבה באוויר האביבי שטוף השמש,
עוצרים על אחד הפסלים
ומחליפים חיוכים מתוקים בלתי-אפשריים

וכאן מתחילה הטעות,
הנצחית מכל הטעויות שלי:
אני עומד על אי קטן, של זמן,
ומתרכז בשוליים כל הזמן,
הרגעים הקטנים והגדולים שיבואו או שעלולים לבוא
ומהצד השני עומדים,
הרגעים המיוחדים, המשפיעים שכבר חלפו ואינם עוד,
ובאמצע אי קטן

דווקא היה נחמד,
לחיות על אותו אי,
לראות בפרספקטיבה ולא פחות חשוב בקבלה,
את הדברים שממלאים את רוב הזמן
וללמוד להכניס בהם יותר מעצמך,
למצוא תבניות דברים משובשים,
ולהכניס בהם מעט מהריכוז שמביא להחלמה מהירה

אולי גם הייתי
יכול להיות עדיין שטיח לרגלייך, שטיח מלוכלך,
שכבר אינו יכול להתעלם מקיום עצמו,
מוכרח הוא בתכלית הכרח,
לעטות מעט אהבה לעורו
ולדאוג לעתיד שלו;
שכן בנשים זוכים
ונשים מאבדים,
אבל בתוך הלב הזה אגורים כל החיים,
בקלסרים עבותים ובין כרכי מגילות שמנים:
החיים שהם הלב שהוא גם השמיים האדירים,
הרגש איתו נולדים ומתים,
שמותיר אחריו רק תבניות ריקות לסיפורים