אז אני קמה.
פותחת את העיניים, רואה את הלוכד חלומות שקיבלתי ליומולדת,
מסתכלת על השעון. מאוחר. מנסה לברוח עוד קצת, ואחרי כמה שברי
חלומות סתמיים אני נועלת את הנעלי-בית כמכריחה את עצמי ויורדת
להכין קפה.
הקפה טעים, העוגה קצת מיותרת.

אני אומרת לעצמי שהגיע זמן לצאת. לכבות את הרדיו תמיד הייתה
בשבילי הפעולה הקשה ביותר, במיוחד אם יש שיר כזה רגוע, שכל
מילה בו היא משמעותית וחדשה, או כזה רועש והזמר צועק את
המילים. מחטיפה מבט אחרון למראה, שנמשך כזמן שלקח לי לכבות את
הרדיו. נועלת את הדלת והולכת בצעדים מרחפים ליום חדש.

הצעיף הסורר נזרק לקדמת גופי בכל פעם שאני מכופפת קצת את הגב,
ואני ממהרת לזרוק אותו בחזרה אחורה, תוך כדי דקלום של השיר
האחרון מהרדיו.
מוזר, שרצית שאבוא דווקא בבוקר. בדרך כלל אתה אוהב להיפגש
כשכבר חושך וקר, וכשנושמים אוויר חם יוצא עשן לבן מהפה, וכמה
שזה קסום עבורך. תמיד אמרת שאתה אוהב לטייל בלילה, ולהשכיב
אותי לישון, כשרק שעות אחדות מפרידות ביני לבין ההתרוצצות
המעייפת בעבודה.
אז בוקר. וקר. קר, קר, קר. בדרך אני רואה תיבת דואר, ציפורים
נודדות בשורה, ומרגישה שיש לי פיפי לוחץ. אני מגבירה את
המהירות, מההתרגשות ומהפיפי, ובוחנת משפטי פתיחה יצירתיים.
לפעמים אני רוצה לקרוע מעצמי את כל הקליפה הזאת, את כל
האומנות, את השנינות והצעיפים, ולהגיד "אני אוהבת אותך".
להתחיל עם זה את היום ולסיים אותו, כשאתה משכיב אותי לישון
וקר.

אני פוגשת אותך. הזמן הזה נתלש בברוטאליות נעימה ממהלכו של
היום, אור וחושך מתחברים והידיים שלנו עוד שלובות, אחת בשניה.
ואני מלטפת לך את הזיפים, ולא רוצה ללכת לעשות פיפי, לא לפספס
אף שניה קסומה.

הזמן לא עובר והמקום לא קיים,
ואחרי שאתה משכיב אותי לישון, מלטף לי את השיער ומנשק בעדינות
במצח, אני יודעת. אני יודעת שאני אקום מחר עייפה.