היא צועדת צעד וחצי לבן, צעד וחצי כחול, צעד וחצי לבן ועוד
צעד וחצי כחול, היא באמצע תל אביב, מונח שנוהגים להשתמש בו גם
אם לא באמת נמצאים באמצע תל אביב, אבל לצורך הסיפור, היא
באמצע תל אביב.
מסביבה המכוניות זזות בעצלתיים, הנהגים מתאווים למהירות
ושופכים חמתם על צופרים חבוטים.
הולכי רגל רבים ומגוונים פוקדים את המדרכות ולעתים בזיג ובזג
את הכבישים, חוצים בין מכוניות תקועות.
היא הולכת באמצע תל אביב, עיניה מושפלות לקרקע, והקרקע משתנה
במונוטוניות צפויה, מכחול ללבן ומלבן שוב לכחול.
בתל אביב, כמו ברוב הערים, אנשים הולכים ברחוב ולא רואים
אנשים אחרים. הם לרוב רואים מכשולים נעים, מכשולים פחות
נעימים, חנויות ראווה, הומלסים, בדלי סיגריות וחרא של כלבים,
באמת תלוי במה תבחרו להתמקד.
היא מתמקדת בשפת המדרכה.
כף רגלה, כהולכת על חבל מתוח, מונחת מיד אחר אחותה.
בגיל שלוש עשרה היא ברחה מהבית, היא חזרה אחרי שבועיים והבינה
שלברוח הייתה תשובה נכונה.
היא ברחה שוב ומעולם לא חזרה לירושלים; תל אביב אירחה לה בית
עד היום.
חלפו עשר שנים, היא מזכירה במשרד עלוב של חברה עלובה, היא גם
עובדת בטלמרקטינג.
היא התנסתה בסמים, חלקם קשים יותר, חלקם קשים פחות, היא
התנסתה בגברים, חלקם קשים יותר, חלקם קשים פחות.
יש לה דירת חדר אחד בדרום תל אביב, יש לה חתול, לחתול יש שם -
ג'וזפה.
יש לה עיניים יפות, יש לה שיער חלק וערמוני, יש לה מבנה גוף
מלא, ויש לה כל הסיכויים להופיע בעמוד אחורי בעיתון של מחר.
אין לה סיבה להמשיך.

היא לא שירתה בצבא, היא מעולם לא טסה לחו"ל, ועתה הביטה
בכחול
ובלבן המשתנים ללא הרף וצעדה.
משונה שדווקא במדינה שצבעי הלאום שלה הם כחול ולבן, נבחר לקשר
את הצבעים הללו לשפת מדרכה שאומרת לנו - כאן אין שלווה, כאן
צריך לשלם!
אדום צהוב - לא קשור אליי, אני לא אוטובוס...
אדום לבן - לך מפה! אסור!
פס לבן - לרוב שמים פס רק על ולנכים...
ורק שפת מדרכה ריקה ללא צבעים כל כך יפה בעיני רוחינו, כי היא
ריקה מאמירה, שפת מדרכה ללא שפה, ללא הצהרות, רק מה שהיא, לכל
דורש, לחנות בחופשיות כאהבת נפשכם.
נסחפנו בתיאורים, וזאת מכיוון שעבור גיבורת הסיפור שלנו,
שמעולם לא הוציאה רישיון נהיגה, שפת המדרכה שותקת, רק משתנה
מכחול ללבן ושוב לכחול, ללא אמירה.
כבר שלוש שעות שהיא צועדת כך, אפשר לומר שהיא לא נמצאת כבר
באמצע תל אביב, וזאת כמובן אם נוציא מכלל חשבון את האפשרות
שצעדה במעגלים.
היא עצרה, התיישבה על שפת המדרכה והדליקה סיגריה.
בהביטה סביב, היא לא זיהתה את הרחוב, היא כבר לא הייתה בטוחה
היכן היא, היא הביטה בשעון היד וידעה שבקרוב היא צריכה להגיע
לרחוב בן-יהודה, אחרת תאחר לעבודה.
תחתיה פס אדום, ומשני צידיה פסים צהובים, היא מביטה בשפת
המדרכה ושואלת אותה בקול רם, "מה עכשיו?" שפת המדרכה, כדרכן
של שפות מדרכה, שתקה.
"נגמרו לי הסיגריות", ניסתה הצועדת לעורר את שפת המדרכה.
שפת המדרכה לא פצתה פיה.
אוטובוס התקרב לכיוונה, אולי במהירות גבוהה מדי, אולי במהירות
גבוהה מספיק, כזו שתספיק לכתבה משולבת על נפגעי תאונות הדרכים
של אתמול, ואולי האוטובוס מגיע לרחוב בן-יהודה.
הצועדת לא יודעת. "מה זה משנה", אמרה בקול חלש.