פרשת לך לך היא תחילתה של הציונות. בא האל בעצמו ובכבודו ואומר
לאברהם: " לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל-הארץ, אשר
אראך". מילא אילו היה מראה לו את שוויץ או אמריקה, אולם לא!
הוא שולח אותו לרעב לארץ כנען.

אברהם בא לארץ כנען מלווה באשתו שרי ובן אחיו ורכושם.
בכנען הוא נפרד מבן אחיו בחלוקה מסוימת מבלי לריב, זה שלך וזה
שלי, למה לריב יש מקום לכולם.
זאת ועוד, הרעב מאלצו לרדת למצרים, ואברהם גם מרביץ שם בוכטה
כסף, שנאמר: "ואברם, כבד מאוד, במקנה, בכסף ובזהב. (בראשית
יג).

אולם לא אדון או אנתח את הפרשה עצמה, אלא אתייחס לתחילת החזון
הציוני.
מהי הצלחתו של החזון?
וכיצד אדם או עם או קבוצה מתמודדת עם הציווי: "" קח את החפצים
שלך ותעבור למקום אחר" או לפעמים : תסתלק מכאן אתה והחבורה
שלך.

ולמה אני אומר החזון הציוני?
שהרי עם ישראל היה בגלות בתפוצות.
כמיהה לציון הייתה תמיד בגולה
אולם החזון הציוני קם כאשר בא אדם, או קבוצת אנשים, נקרא
לקבוצה
" הקונגרס הציוני", ולאיש הרצל. בא הרצל אומר להם: בואו עלו
לארץ ישראל היא פלשתינה, " אם תרצו אין זו אגדה" ועזבו מי
שעזבו את כל מה שהיה להם ועלו לארץ ישראל
לא שלא היו קולות של מתנגדים. תמיד יש קוטרים כאלו. ועוד נגיע
אליהם, או ליתר דיוק לאחד העם, שהוא אינו אחד מהעם, אלא כנראה
שונה ממנו. עובדה!

אחד העם היה ממתנגדי החזון הציוני של הרצל. הוא טען כי מעוררים
בעם תקווה מוגזמת לישועה, זאת ועוד הוא טען כי ההסתדרות
הציונית תפשוט את הרגל:" אני לא אמנע מלקרוא: היזהרו! הסכנה
קרובה והראקציה עומדת מאחורי כתלנו. גם ההתלהבות החדשה
מלאכותית היא כאחותה הבכירה וגם סופה להביא את היאוש לרגלי
התקווה הנכזבה" .( אחד העם " ילקוט קטן).

רגע!
אלו הרואים שחור בפתח כל תזוזה של העם היהודי בדרך לארצו,
מזכירים לי את משה רבנו, שבא לגאול את בני ישראל מעול העבדות.
באופן מפליא גם למשה מתגלה האלוהים ואומר לו לקחת את בני ישראל
לארץ ישראל,: " ז ויאמר יהוה, ראה ראיתי את-עוני עמי אשר
במצריים; ואת-צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את-מכאוביו. ח
וארד להצילו מיד מצריים, ולהעלותו מן-הארץ ההיא, אל-ארץ טובה
ורחבה, אל-ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג)
משה נרתם למשימה.אבל לא קל העם הזה. משה ואהרון מותקפים על ידי
האנשים: ויפגעו את-משה ואת-אהרון, ניצבים לקראתם, בצאתם, מאת
פרעה. כא ויאמרו אליהם, ירא יהוה עליכם וישפוט: אשר הבאשתם
את-ריחנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת-חרב בידם, להורגנו" (
שמות ה).

תמיד אומרים שיהיה רע, תמיד מישהו כמו אחד העם צריכים לקלקל את
ההתלהבות.
לא נייגע אתכם יתר על המידה אלא רק נציין את אברהם אבינו
ותחילת החזון הציוני, המסע שקבע את גורל העם היהודי.

בסיפא רציתי לומר עוד דבר, כן, מה קורה לאדם או קבוצה בראשות
אדם שמצווים עליהם לקחת את החפצים ולעוף. כמה פעמים עבר המשכן
וספרי התורה ממקום למקום, אז מה? צריך להתקדם או ללכת לאחור.
העיפו אותך ממקום שאתה חושב שהוא מקומך הטבעי, תניח לדברים
ותתמקם היכן שאתה עם אלו המפזזות סביבך.

מזל שלאדם יש מנגנוני הגנה, לפחות במקרה הזה, האדם שקיבל ציווי
ללכת, לקח עימו את כל הספרים ואת המשכן, ובנה לו מקדש לבכחנליה
שלו מחדש, לא רק בנה
אלא שמוחו הפעיל את מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי וכבר הוא מכריז
שהמקדש שלו הכי טוב שיש, מה הדבר אומר?
לא המקום מקדש!
האדם הוא המקדש את המקום.

לרגע נזכרתי שוב באברהם אבינו שעשה ציונות עם בן אחיו לוט
זוכרים לאן לוט הלך
לסדום!!!