רגע לפני שכיבית את האור
עצרתי את עצמי
מלשאול אותך
את כל השאלות
שבני אדם שואלים
כדי להרגיש לבד
ואת נרדמת בתוך הלילה
כמו ציפור שחוזרת אל קנה
ואני מביט בתקרה
אף פעם לא ראיתי מלאכים
יורדים משם
סיגריות נדלקות
טלוויזיה מהבהבת
ואני מהרהר, בכל השאלות
שלא שאלתי
לפעמים, אנחנו אוהבים להכאיב
משקרים ומהאמת
רגע לפני שהתעוררת
ביקשתי לשכוח
מה רציתי לשאול אותך
השאלות שחובטות בזמן
ומשנות את תקתוקי המחוגים
ואת עוד רגע, תקומי ותיעלמי בחדרים
ואני אביט החוצה
אל פועלי הזבל
שחוזרים כול יום
אל הבתים שלא שלהם, אל חיים של אחרים
ואני שואל, עד מתי תחזרי לפה
ואותך לא שאלתי שום דבר
גם שישבת מולי, עם כוס קפה וכותרות קטועות
לעיתים, מתוך געגוע ישן
לאיזה סרט שרצינו להיות הגיבורים שלו,
לנוף שדהה עם הזקינה
ואני לא שאלתי אותך
את השאלות
שאנחנו שואלים
כדי לבחור ברחמים
ולעיתים אנחנו בוחרים, להיעלם
כדי לא להיראות נבוכים
ואת בינתיים עוזבת
כול בוקר מחדש
ולי נדמה שכול התשובות ברורות
יכולתי גם אני לעזוב
לו הייתי יודע לאן
ובערב, כשתחזרי
מאחורי גבך, שהיד מבקשת להישען
שוב יעלו כול השאלות
כמו חטאים שמבקשים להתוודות
אבל, לעיתים אנחנו מעדיפים לשכוח
ושוב נלך לישון, את בתוך עצמך
אני באי וודאות שלך