זה היה יום די סגרירי, הסתובבתי לי באיזו חורשה, כשפתאום ראיתי
אותה, היא הייתה מפחידה, מצמררת ממש, היו לה פנים חיוורות, היא
הייתה לבושה שחורים.

התעוררתי בבהלה, נעמה החברה שלי התעוררה איתי, שאלתי אותה:
"ראיתי את הנערה בשחור?", "לא ראיתי" היא ענתה לי, היא כבר
ידעה לא להתייחס לדבריי ברצינות אבל תמיד ידעה להרגיע אותי
כשהייתי מבוהל או נסער. אני ונעמה חברים כבר שלושה חודשים,
תמיד אהבתי בה את זה שהיא מרגישה אותי, היא גם למדה פסיכולוגיה
באוניברסיטה ונורא אהבה לנתח אותי, שנאתי את זה.
קמתי ללכת לשירותים, כשפתחתי את דלת חדר האמבטיה, שירותים לא
היו שם, רק אור לבן בוהק, נכנסתי אל תוך החדר, הוא היה מוצף
אור לבן מסנוור. ראיתי את דמותי ועברה בי צמרמורת, יצור
בדמותי, כפיל ישב לצד שולחן ארוך ואכל צלחת אורז, לאחר
הצמרמורת עברה בי מחשבה על כמה התמונה סוריאליסטית ואירונית
(אני שונא אורז), פתאום דם החל מטפטף אל תוך האורז, הכפיל שלי
ישב שם קפוא, ורק הביט אל התקרה במבט חלול.
שוב התעוררתי בבהלה, נעמה, כרגיל התעוררה יחד איתי, הפעם לא
ידעתי מה להגיד כבר, היא שאלה: "מה קורה איתך?", לא הייתה לי
תשובה, רק הודיתי לאלוהים שיש לי אותה, נישקתי אותה.
נעמה הייתה הבחורה היחידה בחיי שאי פעם הסתכלה עליי, היחידה
שאי פעם אהבה אותי, היא הייתה הראשונה ששכבתי איתה (בגיל
22...), החברה הראשונה שלי, לא ידעתי כלום לפניה, כך התחוור לי
לא מזמן.
קמתי שוב ללכת לשירותים, נכנסתי לחדר, לרווחתי חדר האמבטיה היה
שם, השתנתי, כשפתאום עברה לי בגב צמרמורת חדה, הרגשתי שאני לא
לבד בחדר, הסתובבתי, היא הייתה שם, אותה נערה בשחור, חיוורת
כמו סיד, נכנסתי לפאניקה, מה שהפחיד אותי בעיקר היו העיניים
שלה, הן היו חלולות ללא הבעה, היא עוררה בי אסוציאציות של
מוות.
הסתכלתי עליה, נעמדתי מולה, פתאום שמתי לב למראה, שהייתה
ממוקמת מולי, מאחורי הנערה בשחור, לא ממש למראה, אלא לדמותי
שהשתקפה במראה, היא לא זזה איתי, הדמות עמדה קפואה במראה!
שמעתי קול צורם באוזניים, לא ידעתי מה לעשות, נכנסתי לטירוף,
לא יכולתי יותר, עצמתי עיניים והרבצתי, כמו שמעולם לא הרבצתי,
במשך דקה לפחות, בעטתי וחבטתי בנערה בשחור, שתוך כדי כך נפלה
לרצפה.
התרוממתי והתרחקתי ממנה, פקחתי את העיניים, כמעט חטפתי שבץ,
נעמה שכבה על הרצפה, שותתת דם ובוכה, בכי קורע לב, אבל גם
ביזארי משהו, נפלתי לרצפה, והתעלפתי.
כשהתעוררתי הייתי בחדר הלבן, לא היה ברור לי איך הגעתי לשם,
ישבתי לצד השולחן הארוך, לבוש שחור, מולי ישב הכפיל שכבר הכרתי
ממפגשינו הקודמים במראה ובאותו חדר, הוא היה לבוש לבן, ואכל את
אותו אורז, מאחוריו עמדה הנערה בשחור, הניחה את ידיה על כתפיו,
ישבתי קפוא.
פתאום הבזיק אור ושוב מצאתי את עצמי מביט מן הצד, לא יכולתי
לזוז, ראיתי את הנערה בשחור, היא התהלכה לה בשדה, היה לה בן
לוויה, הוא לבש חלוק לבן כזה כמו של כמרים עם כובע, כך שלא
יכולתי לראות את פניו. הם צעדו לקראת מפתח חיים (סמל שמזכיר
צלב) גדול, עליו הייתה צלובה, כמו ישו, דמות, לא יכולתי לראות
מי הדמות.
התעוררתי מן הסיוט, נעמה שוב התעוררה איתי והרגיעה אותי,
נישקתי אותה, לא חזרנו לישון, היא נשכבבה מעליי, האמת היא
שמערכת היחסים בינינו מעולם לא הייתה ארוטית במיוחד, סקס לא
היה זמין לעתים קרובות כלכך, לכן הייתי די מופתע שבוערת בה,
בנעמה, כלכך הרבה תשוקה, נעמה הייתה בחורה די מאופקת (אני חושב
מאחר ובסיס להשוואה אין לי, חרמנית גדולה היא לא הייתה), עצמתי
עיניים ונתתי לה לסחוף אותי, באותו רגע הרגשתי כבר מה הולך
לקרות, פקחתי את העיניים, כפי שציפיתי, הנערה בשחור הייתה
מעליי ולא נעמה, הדפתי אותה ממני, היא נחבטה בקיר, שפשפתי
עיניים, זו הייתה שוב נעמה, לא היה לה זמן לכעוס עליי, ידעתי
שגם נעמה רואה אותה עכשיו, הנערה בשחור עמדה לשמאלה, נעמה
נראתה מפוחדת אבל הייתה לי ההרגשה שהיא לא באמת מפחדת, הנערה
בשחור התקרבה אליה ונישקה אותה, הייתי בהלם, התעלפתי שוב.
כשהתעוררתי הייתי שוב באותו שדה ,רק שהפעם יכולתי לזוז, ראיתי
את אותו מראה שנגלה אליי מקודם,מפתח החיים עליו צלובה אותה
דמות, האיש בחלוק הלבן מלווה ע"י הנערה בשחור קרב למפתח.
ניסיתי לצעוק לנערה שתעזוב אותי בשקט ותתן לי ולנעמה לחיות
בשקט, לא יצא לי קול. התקרבתי למקום, פתאום, ראיתי את זה -
הדמות שתלויה כמו ישו על מפתח החיים הייתה אני, האיש עם החלוק
הלבן נעצר, הנערה שחור עקפה אותו וריחפה אל דמותי פשוט התרוממה
בכוחות עצמה מן האדמה, בכל מקרה היא הגיעה אל דמותי התלויה
ונשכה אותה בצוואר, כמו ערפד, הדם החל נוטף.
האיש בחלוק הלבן הסיר את הכובע - זאת הייתה נעמה, עם חיוך מלא
ועיניים בוערות, אני הייתי מת, באותו רגע הבנתי הכול, חיי
העלובים נקבעו מראש, נקשר עליי קשר גיהנום, נפשי לעולם לא
תשוב.

(מבוסס על הסרט האילם "I" נעשה ע"י עומר לשם וגל רוכמן)