בדרך לחתונה נסענו עם סבא ברכבת. סבתא נשארה בבית. הוא נזכר
כיצד עברו עליו נסיעות רכבת בימים אחרים. רכבות אטיות,
מדשדשות. איכרים עמוסים. שקים. ריח בצל. מקבצי נדבות ומוסיקה
צוענית.

אחר כך שבנו על עקבותינו, אבל במכונית.

יצאנו עם סבא לטיול אופניים. כדי לבדוק עם עודו זוכר כיצד.
סבתא מתה לא מזמן. וסבא החליט שהוא רוצה לחזור לרכב על
אופניים. הוא נהנה מאוד מן הטיול, בעוד אנו נחרדנו. רוכב באמצע
הכביש, מתעלם מרמזורים, מתפתל, נופל.

כשבאנו לבקר אותו, הוא אמר לאחות, "התרופות שלכם גורמות לי
צער". האחות הסתובבה ופנתה לאחות אחרת. ודיברה רוסית. האחות
האחרת הסתובבה, אחר חזרה וניגשה אלינו. בידיה, שהיו מכוסות
כיסוי רפואי, החזיקה שקית פלסטית אטומה. היא הגישה אותה
לאחותי. בתוך השקית הייתה נעל זעירה, שחורה. ובתוך הנעל משחה.


"אני לא רוצה משחה"

"התרופות שלהם, הן תרופות שמשפיעות על התודעה"

"בדברים כאלה אני לא  נוגע  במקל. את נוגעת בדבר הזה?"

דברים כאלה אינם זרים לה, האחות שלי. והיא בעלת נפש מתנסה.

"זה באמת חומר טוב מאוד"

"היא לובשת כפפות- כדי שלא תתפוס אותה המשטרה"

היא לובשת כפפות- כדי שיהיה יותר קל למרוח לך את המשחה על
הרגל"

 אז מרחו להם את המשחה הזאת על הרגל. אבל אני בדבר כזה לא
נוגע במקל.