וזו שוב אני, שש שנים אחרי
שיוצאת אל הלילה לצוד את יקיריי
הבטיחו לי הלילה כוכבים נופלים
יום שלם עמלתי על רשת צבעונית
שאוכל ללכוד גם את הזעיר בכוכבים

נחושה ואמיצה אני יוצאת לפגוש אותם הלילה
חולפות דקות ועוברות שעות
השמיים מעולם לא נראו יציבים יותר
הכוכבים כאילו מוסמרו למקומם
ממאנים לזוז
ובטח שלא ליפול

הנחישות שבי נעלמה,
התאדתה מתוך גופי לחושך הגדול
שהפך במהרה לבוקר חיוור
עוד לילה עבר
ובאמתחתי שוב אין שלל כוכבים
הרשת נמסה בין ידי גוונים, גוונים
אפילו את עצמי לא מצליחה כבר לתפוס
האשליה המוכרת שוב נמוגה
לפחות שכחתי לכמה רגעים מהי בדידות