לבן. לבן אבל עם כתם אדום.
'כן'
הכל שחור ויש כתם לבן, לא רגע זה לא הכל שחור, זאת רק נעל
שחורה.
'הי אמא'
והנה הנעל השנייה, שניהן מתנדנדות, קשורות לשני עמודים,
שנמשכים לנצח.
'כן, אני בסדר, אבל הסתבכתי קצת.'
לא, לא, עמודים, אלה הרגליים שלי. אני יושבת על שולחן. וזאת
הרצפה.
קולות הרקע מגיחים בהדרגה, טלפונים מצלצלים, ושיחות אחרות.
'לא, אני לא במסיבה.'
אני בתחנת משטרה.
'אני בתחנת משטרה,... נעצרתי.'
'כן אני יודעת חוסר אחריות,'
הכל מתערפל, ותמונה אחת מתבהרת מכל המחשבות שרצות בראש.
'לא. זאת אשמתי'
אני רואה מסיבה, אותי ואת מיכל נכנסות למסיבה, מחפשות את הבר.
משהו לדפוק את הראש.
'לא, לא שתיתי.'
פוגשות את עידו, מחבקות מנשקות, הוא מציע ואנחנו לוקחות.
'לא, הוא לא היה שם.'
אנחנו רוקדות והזיכרון הולך ודועך.
'אני לא ממש זוכרת, את יכולה בבקשה לבוא לקחת אותי?' אני
מיבבת.
'בבקשה אמא.' ואני כבר בוכה
הקו מתנתק, אבל אני נשארת לשבת על השולחן, מתבוננת ברגליי
שמתנדנדות מצד לצד.
האפרכסת עוד דבוקה לאוזני, רק בוהה.
"תסיימי בבקשה" אומר לי השוטר שעומד לידי.
אני מניחה את השפופרת, והולכת אחריו לתא המעצר שבו אשב עד שאמא
תבוא.
מתיישבת על המטה, נשענת אחורה, מקפלת את רגלי לחזה, מחבקת
אותם, הכי חזק שרק אפשר.
ובוכה.

אמא באה אחרי ארבעים דקות, עצבנית, עם החלוק הפרחוני.  וזה
נראה כל כך מוזר, במיוחד כשהיא דיברה עם שוטר במדים.
הוא בטח מספר לה מה קרה שם, מה הם ראו, איך הם מצאו אותי, וכל
מה שסיפרתי לשוטרים.
אמא שמה את יד על פיה,  והשוטר מנסה לנחם נוגע בכתפה.
היא פוסעת לכיווני, בהתחלה לא בטוחה, אחרי כמה צעדים חוזר אליה
הביטחון. והקצב לצעדיה.
אני יכולה רק לנחש מה יקרה עכשיו.
היא תצרח עלי, עד שתהיי אדומה 'איזו טיפשה את!', 'איך יכולת
לעשות לי כזה דבר?'. אולי תשאיר אותי פה לילה רק כדי להוכיח לי
איזה מעשה מטופש עשיתי.
"בואי, נלך הבייתה," היא אומרת ברוך מושיטה לי את ידה, תומכת
בי, עוזרת לי לקום,
ואני שלא מסוגלת, פורצת שוב בבכי.
"אמא אני מצטערת" אני לוחשת מתחת לדמעות.
"זה לא משנה כלום" היא מנחמת "זאת לא אשמתך".
אבל כמובן שזו אשמתי.
אמא מלווה אותי לאוטו, עוזרת לי להתיישב, חוגרת אותי.
"רק רגע גברת!" קורא  אחד השוטרים, אמא סוגרת את הדלת ופונה
אילו, הם מדברים, ולבסוף הוא מושיט לה את הארנק שלי, ושקית עם
מה שבטח הוא מה שנשאר מהחולצה שלי.
חולצה שעלתה לי 250 שקל, ואני יודעת שכל מה שאמא עושה זה רק
הצגות, וכשנגיע הבייתה, היא תצעק עלי, על איך שהרסתי את
החולצה, איך שהרסתי לה את הכבוד.
אמא חוזרת למכונית, שמה את השקית במושב האחורי, ומתחילה
לנסוע.
"אמא אני מצטערת" אני לוחשת לה, כמעט בלי קול.
"אל תדאגי מתוקה, הכל יהיה בסדר, השוטרים יטפלו בזה" היא לוחשת
לי בחזרה.
ואני, שלא מבינה מפנה את ראשי אליה, ורואה דמעה.
דמעה אחת, דמעה נקייה, נוזלת על לחייה.
שנינו בוכות.

כשהגענו הבייתה, היא מזגה לנו תה.
"אני רוצה לישון" אמרתי לה.
"לא מתוקה, קודם תשתי את התה." היא אומרת, ואז היא פונה לארון,
מוציאה ממנו את הכדורים שהיא כל כך אוהבת.
אבל במקום שני הכדורים שהיא בדרך כלל לוקחת היא מוציאה רק אחד,
ונותנת אותו לי.
"תשתי אותו מתוקה, ואז תלכי לישון.  את תראי בבוקר הכל יהיה
שונה".
אני שותה את הכדור ועולה למיטה. נשכבת על המטה, ונזכרת איך רק
לפני כמה שעות, שכבתי על מטה דומה, כששלושתם, מעלי, צוחקים.
ואני מתביישת בזיכרון, בוכה, ומנסה לחשוב על משהו אחר, אבל
מצליחה לחשוב רק על הצחוק,  וככה נרדמת.

התעוררתי מהשינה כשהשעון הראה עשר וחמישים, ואני מאחרת לבית
הספר, קמתי מהמטה, מנסה להבין למה הכרית רטובה. התלבשתי,
ויצאתי מהחדר.
במטבח חיכתה לי אמא. היא דיברה בטלפון, וכשראתה אותי ניתקה את
השיחה.
קמה מהכסא שישבה עליו, באה אלי,  וחיבקה אותי.
"אל תדאגי מתוקה, אל תדאגי. את לא צריכה ללכת לביה"ס. דיברתי
עם המחנכת שלך, הם יודעים. הם אמרו שאת יכולה לקחת את כל הזמן
שאת צריכה."
הכל נפל, כל החומות שבניתי לי בחשכה, כל שניסיתי לשכוח חזר.
"א אא את סיפרת?" גמגמתי.
"למה? למה סיפרת להם? עכשיו הם ידעו!, איך אני אוכל ללכת לבית
הספר עכשיו?, להראות שם את הפרצוף שלי?, הם כולם ידעו!"
צעקתי.
"זה בסדר, את לא צריכה ללכת לביה"ס" היא אמרה מנחמת.
"זה לא משנה, עכשיו כולם ידעו, מה אני!, כולם יצחקו עלי,
יצביעו במסדרון." וחושך.

התעוררתי במטה, כנראה שהתעלפתי, נשארתי לשכב. מנסה להבין. מה
בדיוק קרה.
ומבינה שעדיף ששום דבר לא קרה.
'שום דבר לא קרה'  אני אומרת לעצמי, מזמזמת כמנטרה שחוזרת על
עצמה.
אמא נכנסת לחדר, ואיתה נכנס רופא, הוא בודק, אותי, נוגע בי,
נוגע בכל המקומות שאסור, בכל המקומות הכואבים, ואח"כ יוצא עם
אמא. ואני שומעת אותם מדברים, שומעת את אמא מיבבת
ושוב אני נרדמת.

אני מתעוררת אמא על המטה לידי, ביד אחת יש לה כוס מים ובשנייה
כדור.
"הרופא אמר שתשתי את הכדור, כדי למנוע דלקות"
אני שותה את הכדור, וחוזרת לישון.
אבל אמא לא נותנת, "רציתי שתדעי, התקשרו מהמשטרה, הם תפסו את
העידו הזה., הם אומרים שזה לא ייקח עוד הרבה זמן עד שיתפסו את
השניים האחרים.
תחזרי לישון ילדה שלי, תחזרי לישון"
וכך נרדמתי, מחובקת ע"י אמא. מרגישה בפעם הראשונה מאז אתמול
מוגנת. בטוחה.