"רציתי לכתוב קטע קומי"
את יושבת מולי וצוחקת, ולי בא רק לבכות.
בחוץ הציפורים מחרבנות על הדשא, ועוד מעט ירד גשם וכל הכביסה
תתלכלך.
טעם מר של גפרית מזדחל לי לגרון. "אין לך השראה".
השראה
השראה
השראה

המילה הארורה מהדהדת בראשי וסוחטת דמעה אחרי דמעה.
את מסתכלת החוצה, על הילדים הקטנים שעוד מעט ימותו.
על הפרחים שיבלו, העצים שיקמלו והגשם שעוד מעט ירד.
ואני לא הורדתי את הכביסה.

אופטימיות תמיד הייתה הצד החזק שלך, ואת מוצאת לנכון להראות את
זה בדיוק עכשיו -
"אתה ממש פתטי". כל מילה שאת אומרת תוקעת בי חנית. הדמעות
מרטיבות את הדף.

"תודה על הכאב"
כשבעצם אני נזכר בשיר, ומילותיו - "נשים מפריעות לאומנות".
ברגעים כאלה אני חושב איך יהיה לבלות נצח בגיהנום, בתוך בריכות
גפרית ושמן רותח.
את בטח לא תהיי שם, כי יש גבול לגאולה שאדם אחד יכול לחוות.

ובכל זאת, אני מדמיין אותך יושבת בגן-עדן - הציפורים מחרבנות
לך על הראש, ואיזה צדיק בלי השראה משתין לך על הכביסה.

אז בסוף כן הצלחתי לכתוב קטע קומי.