[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאיר:
ואללה, שירי ואני נפלנו להיות ביחד ישר משמים, השמיים נפתחו
ויד ירוקה עם מסננת תפסה את שנינו, והדג הגדול ישתבח שמו,
השליחנו לתוך מעבורת ניידת עשוייה פלסטיק גמיש. קצת מאוחר יותר
קיבלנו במחיר מציאה יחידת דיור מצויינת, קצת קטנה, קצת קרירה
אבל אהבה של שירי ושלי יכולה לחמם בונגלו באסקמוסיה. ואללה אני
אומר לכם, שירי הזו שבבית לא נורמאלית, בהתחלה היא היתה קצת
ביישנית. אופיר היה זורק לנו קצת אוכל והיא היתה יושבת בצד,
ואללה מה זה חמודה, אני הייתי רץ למעלה ומביא לה את האוכל,
נותן לה ביסים קטנים בסנפיר שלה. היום היא כל הזמן רצה. איך
שאני מגיע לידה היא שמה ספרינט לצד השני של האקווריום. ואללה
היא מתה על משחקים, הבעיה שהיא אף פעם לא מפסיקה איתם. תמיד
היא זורקת לעברי "לא עכשיו מאיר, כואב לי הראש". אבל אני יודע
שהיא מתה עלי, כן כן, היא משוגעת עלי הכפרה הזו.

שירי:
אני לא יודעת מה קרה, שיחקתי לי ליד הפילטר בעולם הגדול,
השתעשעתי עם הבועות שזה עשה, זה עשה לי מדגדג כזה ופתאום
הרגשתי משהו תופס אותי מאחור לפני שהספקתי להבין מה קורה ישבתי
בתא מטען של אופנוע 50 סמ"ק לצד דג עיראקי עם שפם. מאיר שמו,
"שלום" הצגתי את עצמי "שירי". הוא הביט לעברי לרגע ואמר "מאן
שרי". "מה?" "ווי, מאן שרי, וולווה קושה אבק עם מוואה?" אין לי
מושג מה עבר במוחו של הדג המשופם הזה אבל כל הנסיעה עד למעוננו
החדש הוא רדף אחרי, נשך אותי בסנפיר ועשה בועות מים בצורת
לבבות. לאחר שהגענו למעוננו החדש ניסיתי להסביר לו שאין אני
מאמינה בזוגיות כי אם בשלווה הפנימית כמו שהמדריך הגדול
פראבאדאווה קרישננדה מסביר ב- 15 המטרנות שלו, ושלווה זו יכולה
להגיע רק מתוך מדיטציה עמוקה ולא מתוך התפרפרות באקווריום זה
או אחר. אך הוא בשלו. לאיפה שאני הולכת הוא מיד בא אחרי.
"מאיר" אני אומרת לו כל הזמן "יש לי כאבי ראש, עזוב אותי, לא
היום" והוא עדיין בשלו. מדי פעם אופיר מגיח לבדיקות בוהה בנו
ואנו עוברים מיד למצב כוננות, מגיעים לדופן האקוורים ועושים
"בלה בלה" עם הפה, בדיוק כמו שאופיר אוהב, אח"כ מאיר מצמיד את
הפה שלו לזכוכית ומחייך, ככה שיראו את השפם שלו. בד"כ אופיר
מסופק בקטע הזה ומשלשל לנו קוביית סוכר או שניים. פעם אפילו
הוא נשאר עד מאוחר ונתן למאיר לשחות בתוך אקוורים לבן קטן שהיו
לו בועות טבעיות וצבע מים שחור. מאיר כל כך נהנה שעד היום הוא
לא מפסיק לדבר על זה, הוא קורא לזה גן הקוקה קולה. מאז כל פעם
שאופיר בא, אני עושה לו קצת עיניים, אולי גם אותי הוא יקח לגן
הזה.

מאיר:
"ואללה, שירי, אל תפחדי" אני כל הזמן אומר לה. כל כמה דקות כל
הבית רועד, המים גועשים, וקולות מוזרים של גיטרות חותכות את
הבית הקטן שלנו. "זה כאילו אנחנו גרים בסאן פרנסיסקו" אני מנסה
לנחם ושולח מבט החוצה. רואה את ליאור מנופנף בידיו מעלה ואת
אוהד מקפץ על השולחן לצד אופיר. "עוד מעט ימאס להם" ממלמל.
למען האמת די משעמם פה. אין לנו פה הרבה צעצועים, או כשחושבים
על זה אין פה בכלל שום דבר חוץ מחצץ. ואללה, מה אגיד לכם, תמיד
דופקים את דגי הזהב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם זה!!!








חזי מ-144 מעביר
את זה הלאה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/99 13:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה