"תחשוב צהוב" , אמר לי הפסיכולוג שלי, "תחשוב צהוב".
" צהוב, למה צהוב? " שאלתי. "צהוב", הוא אמר, "זה הלהיט האחרון
להרגיע. לא יוגה, לא סמים לא ים, רק צהוב."
כל הדרך הביתה חשבתי צהוב ובכלל, כל מה שעשיתי - צהוב. הלכתי
לישון - חשבתי צהוב, נסעתי באוטובוס - חשבתי צהוב. הכל צהוב.
אתמול הלכתי חושב צהוב ברחוב ופתאום ראיתי נערה הולכת מולי
ומזמזמת. היא לבשה שמלה פרחונית ונעלי ד"ר מרטינס, והיה לה
חיוך גומתי. התקרבתי לראות מה היא מזמזמת אבל לא הכרתי את
השיר.
"שלום" אמרתי. שלום היא לא ענתה, היא לא ענתה כלום, היא רק
זמזמה את הדבר הלא מוכר הזה.
"מה את מזמזמת?" שאלתי אבל היא רק המשיכה ללכת, חלפה על פני
וזמזמה השיר הלא מוכר.
פתאום הבנתי שאני שואל את עצמי איזה שיר היא מזמזמת ומה שיותר
גרוע, הבנתי שאני לא חושב צהוב.
"אתה מבין, אני לא יודע מה נכנס בי, איזה שיר זה, אני לא מבין,
אני לא יכול לחשוב צהוב, אני לא יכול, לא צהוב, לא צהוב" אמרתי
למחרת לפסיכולוג שלי בפגישה.
"יהיה בסדר, צהוב, רק צהוב" אמר כדרכם של פסיכולוגים שפותרים
עצמם מעולו של זה.
עד היום אני מנסה להיזכר בזמזום שלה, אני זוכר את השמלה
והגומות, אבל לא את הזמזום.
צהוב, אני כבר הפסקתי לחשוב, נראה לי שהתבגרתי.