רציף מספר אחת
רכבת בוקר לעתלית
לצידי מוסתר מאחורי עיתון
אחד מחיל רגלים
ואני, בבהירים,
קצת רועדת מהרוח הקרירה
כהרגלי בוהה בבחורים
ואעשה כך גם ברכבת שבדרך חזרה
אני קולטת אותה מרחוק ברציף שממול
יושבת כפופה על ספסל הברזל שלבטח עוד קפוא מהלילה
פניה מלוכלכות, עיניה מקומטות
ואין לה בית ללכת אליו הלאה
בדקה העוקבת, מגיעה הרכבת.
בן רגע הזקנה נעלמה לי מהנוף.
במקומה, קולטות עיני רק את הקרון הענק שעובר פתאום בין שתינו
אני משתדלת לא לדחוף.
בזמן מעבר של רכבת הנוף משתנה:
כל שעליה יורדים במהירות ופותחים במירוץ היומי,
וכל שהרגע ישבו וחיכו לה, מקפלים את היומי ועולים.
גם אני את העיתון מקפלת,
עולה כהרגלי ומתמקמת בחמימות.
ורק ההיא, האפורה בלי הבית, את התחנה לא עוזבת.
ובטח שם, ברציף מספר אחת -
היא גם תמות. |
