בטפיפות קלות הוא רץ לחדרי, מטפס על המיטה ונשכב לידי.
בידיו העדינות מלטף את פניי, ידיי קטיפה רכות ונעימות.

הוא בוחן אותי ; את הריסים, את הקימור מתחת לסנטר,
את הלחיים המרוחות על הכר, את האוזן המוסתרת בשיערי, את
השפתיים הקמוצות לאור השינה, את היד המונחת מתחת לכר.

הוא מסתכל עליי ורואה הכל, אני ההתחלה ואני הסוף, אני הטוב
ואני הרע.
ואז אני פוקחת את עייני ואני רואה אותו וליבי מוצף באושר הכי
עשיר שיש.
אין יותר מדהים מלראותו שוכב על ידי, ילד שלי.

אני מעבירה יד על טלטלי המשי, אני מעבירה ליטוף על לחי רכה,
אני מסתכלת בעייניו מלאות האור, שמציפות אותי מכף רגל ועד ראש
באהבה חסת מצרים.
אהבה ללא גבולות, אהבה שהיא אפשר להסביר.

אני פורסת את ידיי ומכרבלת אותו בתוכי והוא מכרבל אותי בתוכו
ואנחנו שניים, שוכבים על המיטה שלי, בבוקר יום שבת סגרירי, אך
בינינו יש כל כך הרבה אור שלא ייעלם אף פעם.

אני שלו והוא שלי - ילדי.