אוקטובר נמשך ונמתח,
רוח לוחשת באוויר הרך.
לילה של סתיו,
נופל עכשיו.
כבד כסלע איתן,
וצלול כמי מעיין.
מפיל כוכבים,
ומרים בודדים
על כנפי ניצחון
אל כמיהתם הנכונה לכישלון.
לעולם לא יוכלו הבודדים להתלכד,
כי בודד בדרכו שלו הוא אובד.
ועכשיו, השמיע הגבר את קולו פתאום
מבשר הוא על בואו של היום.
אך לליל הזה לא ניראה שאכפת
הוא לא זז ורק לוחש בלאט:
שקט עכשיו. כל רעש משפיע,
כל  אור  סותר,
את השלווה הקסומה,
שבה ניתן להיסתתר.
להתמכר לאפלה,
לרגיעה המדומה.
לרכות שלא נותנת מרגוע,
ולעצבות שלא נותנת ליגוע.
לקול שאומר להחזיק מעמד,
בקרוב תגבור האהבה על הלבד.