"תוציא אותי מכאן",נשמתי זעקה,
שכבתי שרועה על הספה המעופשת עירומה,
אותך כבר ראיתי בדרך למעלה,
ידעתי שאסור שיראו אותנו ביחד,
זה היופי שבקשר שלנו זה סודי ואף אחד לא יודע.

אם הזמן היה קופא,
אז הבגדים לא היו יורדים ורק הייתי משמיעה לך מנגינה נעימה.
ושנינו היינו נשווים אל תוך צליליה העמוקים,
ומחברים את נשמתנו דרך התווים,
זה היה טוב יותר מאשר להוריד את הבגדים.

הייתי צועקת את זעקתי בקול,לא דומם,
ולא נותנת לנשמתי לסבול ולו יום אחד.
הייתי מסבירה ובוכה עד אינסוף, רק שתבין שכואב לי.

הורדת בגד ועוד בגד מכה ועוד חבטה,
זה בסדר הכל נורמלי.
מדהים הוא,
הכאב שיכול להסתכם בין ארבע קירות גדול מידי.

ושוב כמו כל פעם שכבתי עירומה מחכה לעוד ליטוף ולעוד חיבוק,
טיפת אהבה.
אבל אתה כבר לבוש בדרך למעלה,
מוצץ עוד טיפת כאב.
ואז אני קמה מנקה את הדמעות שתמיד נשארות בין ארבעת הקירות
שכבר היו שותפים לכל הזוועה,
ועוזבת אבל הפעם לתמיד,
מי אמר,
שתמיד זאת לא הפעם הבאה.

ששוב תכאיב, תרביץ,
ותפשיט,
ואני אשאר שם דוממת, מדברת לעצמי ומקווה שאתה שם שומע.
ואז שיהיה לי את האומץ לדבר אתה תשתיק ותפשיט.

המקלט לא באמת היה מקלט,
לא היה בו שום מפלט,
לא ברחתי משום דבר,
הגעתי כדי לכאוב כל פעם מחדש.

האמנתי שתשמור עליי,
אהבתי אותך עד אינסוף,
סתמתי את אוזניי למשמע כל השאר,
האמנתי שדרכך היא הבטוחה והטובה ביותר,
אתה היית העמוד הכי יציב שלי.

איך הצלחת להרוס כל חלק שבי,
לרמוס, להכאיב ושוב להכאיב.
איך הצלחת לגרום לי להיות קטנה כל כך,
דרך מעשים כל כך עלובים.

היום אני כל כךבוגרת ולחינם,
לקחת ממני כל חלק ילדותי וכל טיפת תמימות,
גזלת ממני את היופי שבעולם, כשלקחת אותי אל תוך ארבעת הקירות,
כבלת אותי לשם.

אני לא מאמינה לאף אחד וזה באשמתך,
אתה היית חבר שלי,
חברים לא פוגעים!
אתה גרמת לי להאמין שאין ערך לחברות.

ואם הזמן היה קופא, הייתי יורקת בפנייך ולא חוזרת לעולם.
הייתי מכאיבה לך עד אינסוף,
בדיוק כמו שהכאבת לי.
והלוואי שלא הייתי נכנסת למערבולת המטורפת הזאת.

שוכבת בלב מרוסק שרועה אך לא עירומה,
במיטה בין ארבע קירות, אבל לא קירות מלאים בכאב,
קירות מלאים בשמחה,
וזולגת דמעה.
איך נתתי לך לקחת את נשמתי ולפצוע אותה..?
השמיכה כבר מעל לראש,
והדמעות זולגות אט אט לתוך הכרית החמה.
רק בוכה,
שותקת.