האם באמת לכל דבר יש סיבה? כמה פעמים תהיתי אם הגורל הוא משהו
כתוב מראש או המצאה של אנשים חברי ביטחון. כל כך הרבה זמן עבר,
אבל עכשיו אני עוד יותר לא בטוח אם זה היה גורל או מקרה. אני
מביט במראה ולא מזהה את הגבר שמביט אלי. לא בגלל השיער המאפיר,
או הקמטים החדשים מסביב לשפתיים. המבט, המבט הזה שלי, רדוף.
קשה להגיד שחשבתי עליה יותר מדי מאז. בסרטים תמיד מראים אנשים
כמוני ככאלו שמתייסרים על הדברים שהם עשו, שהסיוטים לא נותנים
להם מנוח, אבל לי לא נגע דבר מאלו. צחוק הגורל הוא שבסופו של
דבר אני זיהיתי אותה, והיא, שבוודאי חשבה עלי כל יום מאז -
אפילו לא שמה לב.
מעניין אם גם הפעם התערב הגורל, או אולי היה זה שוב רק המקרה.
הרי כשחושבים על זה, מתי בפעם האחרונה נכנסתי לחנות פרחים? למי
כבר יש לי לקנות פרחים, לא אישה אפילו לא דודה מזדקנת. ולחשוב
שהחנות הזו כ"כ קרובה אלי, ושאף פעם לא נכנסתי אליה בעבר. אולי
באמת הגורל התערב כשצוקר קבל את הקידום ולא אני. אולי אני צריך
לשלוח לו עוד זר, על זה שבזכותו נכנסתי לחנות פרחים ההיא. מצד
שני, אני כבר לא מכיר את עצמי מאז אותו הרגע. אולי הפעם הבאה
שמישהו ישלח פרחים למישהו יהיה צוקר, להלוויה שלי.

היא עמדה שם בין הפרחים, אישה מושכת. היה בה משהו חם כזה,
נעים. כבר התכוונתי להפעיל עליה את הקסם המוכר והישן שלי כשהיא
הרימה אלי את עיניה, ואז פתאום הכל חזר אלי. קפאתי מולה. היא
חייכה " שלום, מחפש זר?"
"כן", עניתי לבסוף. "לחבר בעבודה". היא פנתה לפרחים, החלה
לאגוד לי את הזר.

של מי הייתה המסיבה ההיא, אני כבר לא זוכר. דברים תמיד באו לי
בקלות, אז יותר מהיום, אבל בכל זאת. כל הבנות היו מאוהבות בי,
ולי לא נותר אלא לבחור. דווקא היא לא לטשה אלי עיני עגל כמו כל
השאר. לא, לא תמר. היא ישבה שם בצד, במין חיוך קליל על פניה,
כמו מקשיבה לאיזו מנגינה פנימית. אני זוכר שניגשתי אליה, הצעתי
לה כוס משקה.
"תודה, אני לא רוצה"
" למה לא, הבאתי במיוחד בשבילך, אל תעליבי אותי" חייכתי אליה
את החיוך הזה שלי שתמיד המיס אותן. כן, היא לקחה. הן תמיד
לקחו. אבל משהו בה היה שונה, היא לא הייתה כמו האחרות, לא
הסתכלה אלי במבט העורג. אני זוכר שזה הטריף אותי. אני חושב
שהייתי שתוי, אבל זה בטח לא הצדיק את מה שקרה אח"כ.
"תמר, את יודעת, כבר הרבה זמן רציתי לדבר איתך. בואי נלך למקום
שקט"
"מה.. מה יש לך להגיד לי? היא הסתכלה עלי בחשד.
" בואי, נלך לחדר, יהיה לנו שם שקט" היא קמה אחרי, הלכה אחרי
לחדר השינה. החדר היה חשוך. התיישבנו על המיטה, ואני התקרבתי
אליה והתחלתי ללחוש לה את כל  המילים האלו שהאחרות אהבו כ"כ.
כמה היא יפה, איך אף פעם לא הרגשתי ככה עם אף אחת אחרת. ליטפתי
לה את השיער ואז היא קמה פתאום, אמרה שהיא הולכת.
תפסתי אותה חזק בפרק היד והצמדתי אותה למיטה. היא ניסתה להתנגד
ואז סטרתי לה. כנראה מההלם שאחז בה היא נאלמה דום לרגע, אבל זה
כל מה שהייתי צריך. נעשיתי אחוז טירוף. הלב שלי פעם כמו משוגע
והרגשתי שאני כ"כ חזק. הצמדתי אותה עוד יותר למיטה, ניסיתי
לנשק אותה אבל היא כל הזמן זזה, ניסתה להתחמק ממני. אני חושב
שהרבצתי לה שוב. הכל קרה כ"כ מהר. הרגשתי שהראיתי לה. הראיתי
לה מי אני, היא לא תשכח את שחר מגן בקרוב.  אני זוכר שהייתה לה
שמלה לבנה. אלוהים,  כמה אני זוכר מאותו ערב. לא חשבתי על מה
שקרה שם מאז והנה אני היום, זוכר את הדם על השמלה הלבנה שלה
כשאני רוכס את מכנסי מעליה.
"לא היית צריכה להתנגד" אמרתי לה
היא לא ענתה.

כן, גם עכשיו הולם בי הלב, האדרנלין גועש בי. אבל לא בגלל אותן
הסיבות. בעצם אולי כן. אותן הסיבות בדיוק , רק בדיוק ההיפך
מהן.  בקושי חשבתי עליה מאז, בטח שלא הרגשתי חרטה או אשמה. אזה
מן אדם אני? אדם שעושה דבר כזה ולא מרגיש אשם?
כן, אולי אחרי הכל יש דבר כזה שנקרא גורל. הגורל שהוביל אותי
לעשות את מה שעשיתי, הוביל לזה שאמצא את עצמי היום, מול תוצאות
המעשה שלי, מצד אחד המתנה הכי גדולה שיכולה להיות, ומצד שני,
העונש הכי אכזרי. היא בדיוק ארזה לי את הזר לצוקר, ואני עמדתי
מולה עוצר את נשמתי, מחכה לרגע שבו תזהה אותי. לפתע היא הרימה
את עיניה, אבל כמו הסתכלה דרכי ופניה העלו חיוך ענקי, יפה כל
כך.
"אח, בן שלי - איזה כיף שבאת!"
מאחורי הגיח בחור צעיר שפרש אליה את זרועותיו.
"אמאא, ניראה לך שלא הייתי קופץ להגיד לך שלום, עד שאני כבר
באזור..?!"
היא חבקה אותו ואז נזכרה בי ובזר.
"סליחה", היא אמרה לי, "אתה יודע איך עם הילדים, כשהם גודלים".
הנה. שם היה הרגע, הרגע הזה שבו השתנה המבט שלי למה שניבט אלי
עכשיו מהמראה. המבט שירדוף אותי עד סוף החיים שלי.
היה לו החיוך שלי. אותו הקסם הישן של שחר גורן. הסתכלתי עליו
וידעתי.
היא הגישה לי את הזר, ואני יצאתי מהחנות רועד. אני לקחתי משהו
ממנה באותו ערב, אז לפני אולי 30 שנה.  אבל היום, אני, גבר
מזדקן, בלי אף אחד בעולם, יודע שחלק ממני חסר ולא אוכל להשלים
אותו לעולם.