התעוררתי פתאום כשחפץ מתכתי מצמיד את ראשי לכרית. עגול וקר
ובמידת מה מטריד בשעה כל כך מוקדמת בבוקר. השעון המעורר מול
עיניי הראה 3:42 בהבהוב אופטימי, בחוץ חושך של ינואר, ואני
שוכב חסר אונים לחלוטין מתחת למה שכל שכל ישר היה מדמיין כקנה
של נשק חם כלשהו, מעלית לעולם אחר, כפתור כיבוי. סטופ.
"אה..." תחילתה של מילה הובילה למעין מעיכה שכזו מן החפץ
המוזר שהרגשתי ששיניי יתפוצצו תחתיו. "אל תזוז..." קול מוכר
אבל של מי? "אל תפסיק לחשוב, ובבקשה נסה לזכור את כל מה שעובר
לך בראש".
"סליחה?!" התרעמתי, ובתנועה אלימה חבטתי בחפץ הרחק מפניי,
נדמה לי שהוא פגע בקיר ועד היום יש שם סימן שחור בערך כמו זה
שהיה לי על היד למשך שבוע אחרי שמגדל עשה עליי את הניסוי
הפסיכופטי שלו. "אתה כזה דפוק..." מלמלתי ומגדל התיישב על
המיטה וניקה מהנשק שלו את שיירי הטיח. "המיקרופון פתוח,
טירון. ספר, מה עבר לך בראש שנייה לפני שפיצצו אותו?"

לנסים בן שושן אנחנו קוראים מגדל. חוץ ממימדיו הענקיים הסיבה
לשם נעוצה בנטייה שלו להיות מעל אנשים אחרים, לתפוס אותם
בצלו, להעביר את התחושה שהם כל כך קטנים וחסרי אונים לעומתו
עד שלרוב היה מוצא עצמו לבד בלי חברים של ממש (אם כי לבנות לא
הייתה אף פעם בעיה מיוחדת עם האישיות שלו), הוגה בתאוריות
הסוציולוגיות שפיתח, מנתח ניסוי פסיכיאטרי שעליו קרא... ללא
ספק אדם מיוחד אם כי הביקורת היחידה שאני יכול להעביר עליו
היא מעל דפים אלו, מעולם לא הייתה לשום אדם זכות לשפוט או
לבקר את מגדל, ואם היית שומר על החוק הזה אולי לא היית מרגיש
את נחת זרועו אחרי מסדר הבוקר, אולי כן.
שנתיים אני כאן, בוקר בוקר, מזיז עדר של חיילים אל מעבר
למסלול הטיסה לעוד יום של לימודים מעייפים בחום הכבד של חוף
הים, בהאזנה למזגנים המשתעלים ולתלונות החיילים. ובכל יום אני
צריך לגרום להם להתאהב בי מחדש.
את השניות החופשיות שלי אני מבלה בפנטזיות על שלג ועל
בלונדיניות, על ג'אז מטורף ועל מחירים סבירים, על מציאות אחרת
שבה כלום לא נכפה עליך אלא אם כן אתה בוחר בכך.

כשישבנו אחד מול השני ב3:50- לפנות בוקר, מעשנים סיגריה של
אחרי הניסוי, עברה לי בראש מחשבה כזו. "יש לך לפעמים את
התחושה שכל העולם רץ על מסלול אחר משלנו?" שאלתי בלי כתובת,
כמו מחשבה שבטעות עלתה על מיתרי הקול. מגדל קפץ על הטייפ ולחש
לתוכו "לנחקר מחשבות פילוסופיות עם עומק לא ברור, אך ללא ספק
מושפעות מן הקרבה למוות. הוא מגלה הכרה במציאות ומתעמק בשאלת
קיומו..." מגדל נראה קורן. "שוב אתה לא נרדם?" שאלתי בלי
חיוך, מנסה להבין את הראש הענק הזה שלא מפסיק אף פעם לחשוב.
"הכל כתוב פה טירון," הוא זורק עליי ספר צהוב עם פרחים סגולים
עליו, "היית במימד אחר, ראית את המוות מול העיניים".
"טוב, תעיר אותי בשש, יש לי מדריך תורן היום במקום ענת..."
נשכבתי באיטיות, עצמתי עיניים וחזרתי לבלונדיניות ולשלג.