אנשי-העלים מוטלים בשלכת,
ליד פרחים אפורים של פלדה ומתכת,
בשמים כחולים נעים עננים,
שחורים מאבקני מלחמה,
וכמו בכל השנים,
הקיץ עבר ואתו עוד כמה.
ומרס את הדשא מכסח,
בגויות את הארץ מחסה אך,
אני לא אספור את מתיו,
כי אנחנו כותבים על הסתיו.

בדפים צהובים חיים אני מפיח,
בחדרי החתום שבראש הצריח,
חלונותיי מוגפים ומחברתי פתוחה,
ובה שסעים שחורים של שירתי מרוחה,
ומחוץ לדלתי העבה,
הצחוק הזעם והאהבה,
עומדים אחרי המחאה במסדרון שחור,
המם מחכים כולם בשקט בתור.
אך לשווא,
כי סתיו עכשיו,
ואולי מוטב,
שיחזרו אחרי הסתיו,
איש, איש, ורגשותיו.