תופים צבעוניים מתחילים לדפוק.
יש לי 20 דקות בדיוק של רעש ארוטי, תודות לג'יימס בראון.
היא יושבת על המיטה בצורה שגורמת לבטן שלה לבלוט החוצה.
זה מחרמן.
"זה שיר עלייך", אני אומר באנגלית.
היא מקשיבה.
מחכה למילים.
אני מלטף אותה בזרוע.
היא אפילו לא שמה לב.
לפתע שפתיים.
לפתע לשון.
לפתע שיניים.
לפתע עונג.
ברגע, שבת.
כבר עשר דקות עברו,
אני יודע שהמילים לא יגיעו,
ואין לי אחרות לתאר את
המעשים שיכולתי לכתוב עליהם
ביד זכה.
וכתף חשופה.


ברגע האמת אני אשתפן ואציע להחזיר אותך הביתה
אני אספר לך איזה סיפור על יום עבודה ארוך
את לא תאמיני אבל תשחקי את המשחק
במכונית את תכעסי אבל לא תראי את זה
נדבר על נושא אחר לגמרי
אולי על קסאמים בנגב
וכשתפגשי מישהו אחר,
תתפוצצי

שיר אמיתי שנכתב די מזמן ולא פורסם משיקולי המערכת.
מתפרסם, בכל זאת, לזכרו של ג'יימס בראון שהלך הבוקר לעולמו.
Fellas, I'm ready to get up and do my thing...
יהי זכרו וזכר יצירתו ברוכים.