(מחווה לגרסיה מרקס)

כשחזרנו ל"כיתת אלון" לאחר אימון הצהרים, היה נחש צפע ענק שרוע
למלוא רוחב המדרכה, חוסם את הכניסה, צוהב המעויינים שעל גבו
בולט על רקע מרבד הכניסה החום והזיפני. ראשו, בעל הלסתות
הפעורות להכשה, היה מופנה בעיוות לעברנו; שיניו הלבנות חשופות,
קו דק ארגמני של דם קרוש נמשך מראשו אל דלת הכניסה.

דודו שמט את חלוק הרחצה וברח אל מרחב הדשא, תוך צריחות-אימה,
מותיר מאחוריו את כפכפיו שהוטחו הפוכים על מדרכת הבטון החמה.
חווה רצה החוצה חיוורת וזועמת. למראה היצור שליד הדלת, התבעתה.
לאחר כמה שניות חזרה לה נשימתה והיא גערה בי על הצרחות של דודו
ועל חוסר השליטה העצמית של שנינו. צליל מיבטאה הגרמני מחדד את
המילים הקשות.

ג'רי , מדריך השחייה שהפעיל אותנו גם במחנון הקיץ, הופיע מגחך
מאחורי שיח היסמין הריחני שבפינת הבית. על ראשו חבש
כובע-מצחייה קטן. הוא היה יחף ועירום, לבד מרצועת בגד-ים תכולה
וזעירה על מפשעתו, שהלמה את גוו השרירי. שמעתי את שפרה, המטפלת
הקודמת שיצאה לחופשת-לידה, מספרת לשושי המורה, שלא יצוייר
בדמיון אדם יפה ממנו. אבל על אף יופיו, גם הוא היה אנוס לשמוע
גערה חדה על שהשאיר כך את הנחש ליד הדלת. אין היא רואה לזה שום
הסבר, חוץ מרצונו להפחיד את הילדים - ושיסלק אותו מייד וברגע
זה. אותנו שלחה להתרחץ ולהתלבש לארוחת הצהרים.

מיהרנו לעשות כדבריה והשתדלנו לא לעשות שום טעות, כי בתום כמעט
חודש לשלטונה כמטפלת בבית הילדים, למדנו שכשהיא בסביבה אין לך
דבר יותר קשה מאשר לחיות. כשהתקלחנו באור האפלולי של המקלחת,
רעדנו. "היו לו עיניים של בן אדם", אמר דודו. בלי שביקש נשארתי
איתו עד שסיים ויצאנו שנינו לבושים בגופיה ותחתוני כותנה
לבנים, שיערנו נוטף ומסורק במהודק לקרקפתנו. כשניגשנו לשולחן
האוכל שהושאר במיוחד לשנינו, "הילדים המתאמנים בשחייה", היינו
כבר רגועים.

השולחן עמד ערוך בין יתר השולחנות המנוקים, שעליהם נערמו
כיסאות, לקראת שטיפת הרצפה. שאר הילדים כבר שכבו במיטותיהם
למנוחת הצהרים, בשקט מוחלט. דודו אכל את המרק בקפידה ואפילו
זכה לשבח מיוחד מפיה הקפוץ של חווה. לעומת זאת, אני קיבלתי
נזיפה כי הרמתי את מזלגי לפני שאמרה בקול נמוך, כמעט בלחישה,
"בתיאבון", ב"תיו" מצלצלת וב"בון" חד. רק אז הותר לנו להתחיל
לאכול.

לפני כן, כשהיינו עם שפרה, היו הארוחות חגיגה. היא הייתה הומיה
כולה מסביב לשולחן, מגישה לנו אוכל, מלטפת את שערנו, נושקת
ללחיינו ומביאה שמחה במהומתנות זו שבטיבעה. אחר-כך היתה יושבת
אתנו עם מנת יוגורט בשביל הדיאטה, אך אוכלת מעט מצלחתו של כל
ילד. אבל מאז שהופקד גורלנו בידיה של חווה, היה השקט בחדר
האכילה קודר כל כך, עד שניתן  לשמוע את לעיסתנו מקצה החדר
הגדול אל קצהו.

חווה ישבה לידינו, גומעת קפה שחור בשאיפות קטנות וקולניות
ובתנועת גרוגרת של צווארה המקומט. הבטתי מוקסמת בתנועה העולה
ויורדת של גרונה, מדמיינת את הקפה גולש לתוך בטנה עם כל בליעה.
בין גמיעה לגמיעה נגסה פיסות קטנות מריבוע חלבה שהיה מונח
לפניה, על צלחת פלסטיק כתומה, כמו זו שאנחנו אכלנו ממנה.
לאחר שאכלנו את המרק, הרימה חווה את מיכסה קערת המנה העיקרית.
לעינינו נגלו אלפי נחשים קטנים, מפותלים בתמיסה סמיכה של דם.
"אני לא רוצה את זה", אמר דודו בבהלה.
"מה זאת אומרת? אין דבר כזה", אמרה חווה. "לא טעמת בכלל",
ומבלי לשאול הניחה על צלחתו כף גדושה של האיטריות האדומות,
שהתבוללו בחתיכות קטנות של בשר אדמדם. אחר-כך גדשה כף נוספת
ושמה בצלחת שלי, תוך שהיא אומרת, "ילדה שמתאמנת בשחייה בכל
הבוקר צריך לאכול" - ואחר הוסיפה בדרכה הלא- רחומה, שהספגטי
הוא מעדן-מלכים באיטליה ושאין סיבה לא לאכול אותו, מה גם שזה
מאכל מומלץ לספורטאים. אני, הצייתנית מטבעי, טעמתי מעט מן
האיטריות. דודו התאמץ ונגס נגיסה אחת, אבל לא עמד בזה. הוא
הקיא.
"אתה הולך למקלחת", אמרה חווה כשהיא חותכת כל מילה, "ואתה
מתרחץ היטב וחוזר לאכול".
דאגתי לו. ידעתי כמה קשה יהיה לו לשהות לבד בחדר האמבטיה
האפלולי. אבל הוא חזר עד מהרה בפנים רחוצות ובגופיה נקיה,
חיוור ומצומרר. היא הורתה לו לשבת ולהמשיך לאכול. אני בלעתי
בקושי עוד כף מן האיטריות אבל חברי לא אחז כלל בסכין ובמזלג.
אני לא אוכל את זה", אמר. נחישותו היתה ברורה כל כך, עד שחווה
נסוגה.
"טוב", אמרה, "אבל אתה לא מקבל  את המנה השלישית, שהיום זה
ליפתן אגסים".
רווחתו של דודו נסכה בי אומץ. הנחתי את הסכין והמזלג במצולב על
הצלחת, כפי שלימדה אותנו לעשות כשגומרים לאכול. "גם אני לא
אוכלת יותר", אמרתי. "אתם שניכם לא תשתתפו במחנון היום אחרי
הצהרים", אמרה בפנים חמורות. היא הניחה את מפית הנייר בה קינחה
את פיה על השולחן ושלושתנו קמנו ולקחנו את כלינו אל הכיור. אחר
כך הזדרזנו אל השירותים ולחדר השינה. היא הזהירה שלא נוציא ולו
גם לחישה אחת קטנה והוסיפה שגם לא נקבל פרוסה מעוגת השוקולד,
שכיבדה בה את הילדים בסיום מנוחת הצהרים.

עד שנכנסה זו לחיינו, בשבוע השלישי של החופש הגדול - נעולה
בנעליה הגבוהות, החייליות, בשיא חום הקיץ, ולבושה בחלוקה הכחול
הנזירי, שכתמי רטיבות הכהו את בתי שחיו - היו חיינו סידרה של
פיקניקים, מישחקי-לילה, מחנוני מדורות, בישולי שדה והתפלשויות
בעפר.  ריחה היה חמוץ ומהביל וכששאלתי על כך את אימי, אמרה שזה
בגלל שהיא אידיאליסטית שמאמינה בטבע ושאין לה מישהו בחייה,
שכדאי לה להיות מושכת בשבילו והוסיפה משפט שלא כל כך הבנתי -
"לאנשים עריריים יש דרכים שונות להשיב לעולם על הרוע שגמל
להם."

כעת היו הבקרים  לשעה חדגונית אחת שחוזרת שוב ושוב. גם בבריכה
לא הורשינו לשחק דקה מעבר לזמן הקצר שנקבע לנו. מי שלא היה
יכול להירדם בשעת מנוחת הצהרים, היה צריך לקרוא ספר שהיא בחרה
תוך שהיא משננת לנו, כמו שעשתה פעמים כה רבות בזמן כה קצר,
שטעם טוב אינו תכונה מלידה, אלא יש לרכוש אותו מילדות. אנחנו -
שהיינו רגילים להתגלגל על הרצפה במלחמות כריות בשעת מנוחת
הצהרים  או לשוחח זה עם זה ולשוט בדמיונות - לא יכולנו לשער
עינוי אכזרי מחיים אלה שכפתה עלינו. אבל עד מהרה נוכחנו שעם
עצמה אין היא מחמירה ככה - וזה היה הבקיע הראשון בסמכותה.    


בשעת מנוחת הצהרים הייתה אופה יום-יום שתי עוגות שוקולד טעימות
מאין כמותן. האחת נועדה לנו, לעשרים הילדים בני האחת-עשרה שתחת
שלטונה, וחולקה לפרוסות שוות, שהונחו על גבי מפיות נייר לבנות
מסולסלות שוליים. קיבלנו רשות לאכול רק לאחר ששטפנו את פנינו,
התלבשנו ב'בגדי הערב', שבהם היינו הולכים לבית ההורים, הסתרקנו
ונעלנו סנדלים. רק לאחר שאישרה במנוד ראש את הופעתנו, יכולנו
ללכת בצעד מדוד, לקחת כוס ובה מיץ פטל או לימונדה מתוקה ואת
פרוסת העוגה, שאותה היה עלינו לאכול במתינות, בישיבה ליד
השולחן.

העוגה השניה נועדה לה. מזווית שכיבתי במיטתי יכולתי להשקיף
עליה בשעה שאפתה. סינרה ונעליה היו מלבינים וידיה היו נעות מן
הבצק אל פיה בליקוקים תאוותניים. את העוגה שאפתה לעצמה שמה
בצד, ליד הכיור, וכיסתה במגבת. פעם הרמתי את המגבת וראיתי
שהעוגה הייתה חצי אכולה. לאחר האפייה הייתה נכנסת למקלחת
הילדים, ויוצאת משם כעבור זמן קצר, לבושה בחלוק נקי ומעליו
הייתה חוגרת את הסינר הלבן.

באחד הימים לא הספיק דודו ללכת לשירותים לפני מנוחת הצהרים, כך
שכעבור חצי שעה היה צריך להשתין. הוא ניגש לפתח החדר וביקש
בקול שקט שהצטלצל בכל חדרי הבית ללכת לשירותים. היא הטתה אליו
את פניה המקומחות מעל שולחן האפייה, קמצה את שפתיה וסיננה "לא"
והוסיפה, "תתאפק עכשיו. יש רק עוד שעה וזה ילמד אותך לא
לשכוח". דודו חזר מושפל וזועם לחדר. במקום לחזור למיטתו הוא
התכופף, הוציא מתחת למיטתו נעל-בית, עמד ברווח שבין המיטה שלו
ושלי והטיל את מימיו לתוכה ואז השיב אותה אל מתחת למיטה.
כשנכנסה בלילה לכבות את האור, אמרה שמוזר - אבל יש ריח של חתול
בחדר. בבוקר, כשבאה להעיר אותנו, היה הריח כל כך חזק, שאמרה,
"טוב. היום אשטוף פה בעצמי". מייד לאחר ארוחת הבוקר, בזמן
שטיפת הרצפות אירע הפיצוץ.

דודו הודה מייד. הוא רותק לחדר, ישב זעוף ולא הסכים לעשות אף
אחת מהמטלות שציותה עליו. בצהרים, לאחר שכבר היינו בחדרים,
צווחה עלינו לפתע שנצא והעמידה אותנו בשורה לפניה, בחדר האוכל.
את דודו משכה בידו והעמידה לצידה. היא אמרה: "הילד הזה הוא רע
ולא מחונך  ואני מענישה אותו. כולכם תיראו ותלמדו!" היא
התיישבה על כיסא, ספק משכה ספק דחפה את דודו לשכב על ביטנו, על
ירכיה העבות, הסירה בתנופה את תחתוניו וחבטה בישבנו עשר פעמים,
כשהיא סופרת בקול צלול כל חבטה. פניה האדימו ומשקפיה העלו הבל.


כשסיימה, עמד דודו והרים את תחתוניו, מבטו מושפל. רצנו חזרה
למיטותינו בדממה, על קצות אצבעותינו.

למחרת, כשנכנסה להתקלח לאחר האפייה, קם דודו בעיניים בורקות,
עבר בחדרים והודיע בפה חשוק: "כולם מתבקשים לבוא למקלחת. יש
לחווה הודעה חשובה". היינו רק שבעה שהתגברו על הפחד. עמדנו
לפני דלת המקלחת ואז פתח את הדלת.  המים זרמו מקדקודה, דרך
פניה על כתפיה הלבנות, על שדיה הרפויים בעלי הפטמות הוורודות,
על בטנה העגולה וזלגו ממשולש השיער הכהה שבין ירכיה העבות
והמגוממות. היא עמדה במים והסתכלה בנו במבט שהיה בו יותר עצב
מאשר כעס. לאחר כעשר שניות ניתקנו ממקומנו ורצנו חזרה לחדר. רק
דודו הלך לאט בצעד מדוד ועל פניו המבט הנחוש, שסיגל לעצמו.
חווה  יצאה כעבור כמה דקות, לבושה ברישול, שיערה רטוב ולא
מסורק. היא נעמדה באמצע חדר האכילה והפטירה לחלל הבית במרירות,
"תעשו כרצונכם. אני לא קיימת" - ויצאה בצעד מהיר מן הבית.

באותו אחר-צהרים חגגנו על שתי עוגות שוקולד שנותרו ללא שומר.
בשעה ארבע הלכנו לבתי הורינו..
"זאת רק ההתחלה", אמר לי דודו בדרכנו הביתה. "אני הולך להרוג
אותה".

בגמר שעת התה עם ההורים נפגשנו מתחת לעץ האזדרכת שמאחורי בית
הילדים הריק. "נרעיל אותה", אמר דודו בקול צרוד מהתרגשות. "יש
לי רעל עכברים שלקחתי מאבא שלי. הוא הביא קצת לפזר סביב הבית
נגד חולדות". הוא הראה לי שקית ובה גרגרי חיטה צבועים בוורוד.
מעכנו את הגרגרים בין שתי אבנים. העבודה הייתה מפרכת, אך כעבור
כשעה התקבלה כמות של כוס קמח בעל גוון ורדרד, שאותו שפכנו לתוך
קופסת הקמח שבבית הילדים. ערבבנו את הקמח המורעל עם  הקמח
הרגיל, כך שהוא לא ניכר.
"אבא שלי אומר שזה קטלני. שמספיק לאכול כמה גרגרים בשביל
למות", אמר דודו בחיוך דק שלא הגיע לעיניו.

בזמן מנוחת הצהרים שלמחרת ראיתי אותה מפינתי, לשה ומלקקת
כהרגלה. סימנתי בהרמת בוהן לדודו שהתכנית מתבצעת. אחרי כן הלכה
למקלחת. שמענו אותה נאנחת. היא התחילה לייבב ולצעוק ואז נשמע
קול נפילה.  

זינקנו החוצה בריצת טירוף, בתחתונים וגופיה בלבד לגופנו. רצנו
בשעת הצהרים היוקדת, מבלי לחוש את להט האספלט ברגלינו היחפות.
תוך דקה הגענו לשער הקיבוץ ומשם שעטנו במעלה דרך העפר המאובקת
אל המטעים. מתנשפים ומיוזעים פרצנו אל בין עצי התפוח, חשים את
צליפות העשב החד על רגלינו העירומות. לאחר כדקה נוספת של ריצה
עמדתי וצעקתי בקול חנוק, "עצור". דודו נעצר כעשרה מטר לפני.
עמדנו כפופים מתנשפים. אחר קרסנו על ברכינו על האדמה הרכה.
נשמע רק טקטוק של ממטרה וצרצור חד גוני ומתמשך של ציקדה. העץ
שלידנו שפע תפוחים אדמדמים. ללא אומר קטפנו תפוח, ניגבנו  על
הגופייה, מכתימים אותה במשיכה של אבק חום ונגסנו, מוצצים את
המיץ המתוק-חמצמץ.