[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון סומק
/
ורטקזאס

יקיצה

הוא היה בשיכחה.

    החלומות כבשו אותו. כל העולם שמעבר נמוג, נעלם מאחורי מסך
כבד של הזיות ופנים חסרי תווים שהקיפו אותו בשנתו הארוכה. הוא
לא חש בגופו; הלה היה רחוק ממנו כשם שענן רחוק מהקרקע. מחשבות
על  מזון והישרדות לא היו יותר מזיכרון עמום. כל שידע היו
חלומותיו.

    לא היו אלה פנטזיות על ציד במישורי הפרא בהם עבר בנדודיו,
או זכרונות מעובדים על מקווי מים עצומים, או אפילו על הנימפות
שהחרידו אותו מאז נמלט מהשדות והצטרף ללהקה. בחלומות אלה הוא
עמד, נטול ורטה, מול צלם אבן עצום בגודלו של יצור נטול גפיים,
שלעתים כרך את עצמו סביב רגליו החשופות ושרק בקול שסימר את
השיער שצימח על גופו; בחלום אחר הוא ראה את עצמו, כצופה מן
הצד, שופך נסך העשוי מבשרה המרוסק של אלת המקדש על ראשו ומושח
בו את פניו. הוא ראה נהר סוער הנוטל אותו עימו במסעו אל הים
ומטיל את גופו נטול המגן אל מושבת ורטות רעבתניות הפוערות
לעומתו את פתחי החיבור שלהן.

    כשנכנס לשיכחה - לפני מאה ימי חמה, ואולי לפני אלף ימים
כאלה -  לא היו שום חלומות. רק ריקנות שחורה, נטולת קול, נטולת
ריחות, נטולת ממשות. זו היתה הסיבה שמסר את עצמו בידי השומר
האחראי על כיסי השכחה שבצד זה של העולם. הכלל -  הכלל היחיד -
היה, שלשומר מותר לעשות ככל שירצה בגוף המשתמש, כולל ניצול
חלפים כגון גפיים, ובתמורה האנושי זוכה לשהות נצח או פיסה ממנו
באינות חסרת כל.

    אבל עכשו כל זה השתנה. תחילה היו החלומות, הטורדים את
שנתו, ואחר מכן החלו דברים אחרים -  דברים מוחשיים -  לפלוש אל
מעגל קיומו. שריריו -  כמעט מנוונים מחוסר שימוש -  רטטו כדגים
שהיה שולף מוואדיות. הוא חש באפו, סתום ברפש צהוב-ירוק. ידיו,
המונחות לצדי גופו, היו בעיניו שני זרדי עצים יבשים, קשויות
וכואבות. והגרוע מכל היה העקצוץ ההולך ומתחזק בשיפולי גבו, שם
נעקרה הוורטה מגופו לפני זמן כה רב. הוא הרגיש בזוחלים זעירים
הרוחשים בקרע ההוא, מרחיבים את הפצע, טורפים אותו בשנתו. עיניו
לא ראו יותר עלטה מוחלטת, שדמיונו שיוה לה פנים ודמות. הוא ראה
ערפל, סמיך, מוחשי. ולכך היה פירוש אחד בלבד.

    הוא היה ער.

    הוא ניסה לנשום, וכמעט שנחנק. פיו נע בקושי רב, מפעיל
לסתות שנעו כצירים חלודים. אוויר קפוא זרם לתוך גרונו, מרעיד
את ריאותיו. עיניו הדומעות מצמצו פעמים מספר, וידיו החלשות לעת
עתה  ניסו לגרש את ענני הערפל שאפף אותו. צווארו נע לצדדים,
במבטים חשדניים. היכן הוא?

    הוא שכח מי היה, איך הגיע לכאן, אם כי החלומות שמרו על
זכרונותיו, אם רצה לשמור את חייו בתודעתו ואם לאו. אבל הידיעה
תבוא אליו במהרה. הוא ידע זאת. דברים כמו כינויו בקרב הלהקה,
כינוי שנטל לעצמו משריד קדום המורכב מסימנים הניתנים להבנה
במוח מיומן, החלו שבים אליו, כמו בני בית שחזרו לאחר היעדרות
ממושכת. שם-העצמי שלו היה רטקליף. "רט-ק...קקליף," הוא אמר
בקול. האנושי חש את המיתרים הנמתחים בגרונו, והוא ירק ליחה
שהצטברה באיזור הענבל. כנראה שלא תוחזק כראוי, חשב סתמית
והגמיש את כפות ידיו, מנסה להקים את עצמו.

    זה היה דבר נוסף. הוא היה שרוע על בטנו. סביבו, כפי שניתן
היה לראות -  הערפל נמוג באיטיות מרגיזה, אבל עתה יכול היה
לראות חלקית את סביבתו. הוא שכב על אדמת פודרה קשה, ומימינו
היה מעין חתך דק, כמעט בלתי נראה בנוף הקודר  -  הכיס ממנו
הגיח. הוא הרים את ראשו והשתעל ארוכות, מנסה לטהר סופית את קנה
הנשימה שלו.

    "חבול ומוכה," שמע את עצמו אומר. הוא דיבר בניב גס של
השפה שהיתה ידועה בעולם הקדום כ"אנגלית", אחד השרידים הבודדים
של התרבות הישנה. ככל שיכול להבחין, לא ניטל ממנו שום איבר,
שהוא זכותו של השומר, אבל הרי הוא לא הגביל את שהותו בשיכחה -
היה בכוונתו להישאר שם עד קץ הזמן. אם כך, למה התעורר? והיכן
השומר? למה הכיס נסגר? ללא שומר, הוא לא יוכל לשוב אל האינות
המרגיעה הזו.

    האמנם? הוא קם בדי עמל על רגליו -  שהיו רופסות כסייח
שנולד זה עתה -  וניגש אל הפתח שתלה באוויר כמו חתך צלקת על
עור. הוא ניסה לאחוז בו, למתוח אותו לצדדים כאילו רצה לקרוע
בד, אבל ידיו לא חשו בדבר. החתך, נדמה, חמק מידיו בקלות של
ציפור החומקת מחתול זקן.  הוא לא יוכל להיכנס חזרה ללא שומר.
רטקליף הניד בראשו בקוצר רוח ועשה נסיון נואל נוסף לתפוס את
הפתח. לשווא. הוא היה חלש מדי, לאחר שהיה קפוא עת כה ארוכה.
הוא אף לא יכול להבחין במיקומו של הכיס כעת; היה נראה שהוא
מתמזג כליל ברקע שסביב.

    רטקליף הרפה. האנושי, מגרד בלא יודעין את הטורפים הקטנים
שבשיפולי גבו, בהה אל השמיים. הוא נאלץ למצמץ ולחכך את כדורי
עיניו מספר פעמים לפני ששבו והתרגלו להביט באור החמה הענקית
שתלתה בשמיים האפורים. הוא הבחין שכל גופו עירום, ושערו הגיע
כמעט עד למותניו; השינוי בגולגלתו טרם נראה לעין, אבל הוא
יבחין בו בימים הבאים. כעת, חלוש מחוסר מזון, רועד למרות כדור
האש שמעליו, תלש את הזוחלים שניקרו בגבו מהבקע ותחב אותם ללא
היסוס בפיו, אינו מייחס כל חשיבות לטעם אלא רק לצורך שלו
באוכל.

    "השומר מת."

    זו היתה המסקנה אליה הגיע. שום דבר אחר לא יכול לגרום
לשומר-כיס לנטוש את עמדתו; השומרים היו יצורים שדברים כגון
ממון, תאוות בשרים או שיעמום היו מהם והלאה. כל חפצם היה
באספקה זמינה של חלפים שאותה נטלו מאלה שביקשו את השכחה והיו
מוכנים לשלם את המחיר. הכיסים היו מחסה, ורטקליף נוכח לדעת
שכעת, עם מות השומר שלו, הוא שוב נטול הגנה. לא היתה לו אפילו
ההגנה ההדדית, הנסמכת יותר על מספרים מאשר על יכולת מעשית
לשרידה, של הלהקה.

    אתה יכול לחפש שומר אחר, הוא חשב. הוא חג סביב עצמו,
מקווה למצוא רמז לנקודה ממנה הגיע לפה, כדי שידע לפנות בכיוון
ההפוך. הרחק ממקדשי האלה ומשדות המפרים. אך שום רמז לא היה
בנמצא. אדמה אפורה, שטוחה, נתחמה משלושה עברים בהרים מרוחקים
שחלשו על האופק ודמו לטפרים מעוקלים. בצד הפתוח, היכן שההרים
צנחו זה לעומת זה, היה מעבר שמעליו שני מצוקים שראשיהם חצו אחד
את חברו כאיילים שקרניהם שלובות יחד. אבל לא היה בכוונתו לצעוד
דרך שם; רק השוטה בוחר בדרך הקלה. רטקליף הפנה את גבו לצמד
המצוקים והחל ללכת, לאט, כמי שלומד להכיר את גופו מחדש, לכיוון
ההרים שממערב. כשיגיע אליהם, ימצא כבר מעבר; וכשיעבור אותם,
הוא יחפש שומר אחר, כיס אחר, המקום היחיד בו הנימפות לא יכלו
לתבוע בעלות על גופו. היה עליו לחשוב על הרבה דברים - מקור
מים, אוכל, מקום ללון בו, וצמחי מרפא כדי לחסום את הפצע שנפתח
מחדש בגבו. וכיצד לחמוק מהפושטים, משרידי הלהקה... ומהנימפות.

    הוא החל צובר תאוצה ככל שהתקדם, וארנב שלכד כשהגיע לצלע
ההר סייע לו לחזק את כוחו המדולדל. הוא לעס את הבשר עם העצמות,
אינו מרגיש בהבדל; חוש הטעם שלו, אף שלא ידע זאת, היה פגום
מלידה. המסע החל מחדש, בריחה אינסופית וערי מקלט זמניות שנתנו
את המעט שהיה להן להציע לאנושיים שאינם תלויי ורטה כמוהו.  הם
לא יתפסו אותי הפעם, הוא חשב. אני והם, רחוקים מדי.

    כפי שעמד לגלות, זה לא היה מדוייק. שני הצדדים היו קרובים
הרבה מששיער.

    השמש שרפה את גבו העירום. שערו להט כאבוקה.

    הוא שב להיות  בתנועה.







הדוברת



ממבט הציפור, נראים השדות כקובץ של מעגלים המונחים על מישורים
נטולי חיים, המוגנים על ידי צמחים טורפניים מפני נסיונות
פלישה. צורתם היתה בטוי לדוגמה הגיאומטרית בעולמן של הנימפות -
כל צורת חיים היא מעגל שקצותיו אינם נוגעים זה בזה, ואילו
הנימפות מהוות מעגל מושלם, סגור, הנותן להן את עליונותן.
המפרים היוו את חלק הארי של האוכלוסייה בכל שדה, ושוכנו
במעגלים סביב לחומות העשויות בשר מעובד של אנושיים ומחוזקות
באמצעות מוטות פלדה מרותכים. במרכז השדה ניצב מקדש האלה, מבנה
הבנוי בתבנית מעגלית, דמויית חרוט, ועליו סמלים נעים שאינם
ידועים ליושבי ארץ. דבר אחד היה משותף לכל האנושיים שדרו בשדות
-  המפרים והזקיפים גם יחד. כולם היו תלויי ורטה.

    רק יצורי אנוש בודדים יכלו לשרוד ללא הוורטה, ואלה הוכחדו
בשיטתיות בידי הפושטים, עושי דברן של הנימפות. אלה שהצליחו
להימלט, הסתתרו במערות, או התפתחו בתום תהליך ממושך ולעתים אף
קטלני לדו חיים ועברו לחיות בימים ובאוקינוס. ויש כאלה שמצאו
את הלהקה, קובץ של מוטנטים שהגיעו משדות שאיבדו את האלה שלהם,
או ברחו - רטקליף היה אחד כזה.

    אבל הנימפות אינן שוכחות. רטקליף היה פעם זקיף, אבל הוא
ביצע מעשה שלא ייסלח במקדש בו שירת.  

   



קול נהמה עמום, כגל מרוחק, משך את תשומת לבה של הדוברת ממקום
מושבה בכלוב. היא ראתה המוני מפרים נואקים, רועדים, נאבקים
להתרחק מהשביל שפולס בתוך השדה ושימש נתיב תחבורה עיקרי
לנימפות ומשרתיהן. הם דחפו ונתקלו איש ברעהו כדי להתרחק
מהשביל, מייבבים בקולות שמעולם לא למדו לדבר. אבל תגובתן של
הוורטות היתה שונה לגמרי. גופן הלבן, הנחשי, הזדקר מעל גב
האנושיים, וראשיהן נמלאו בריר כחול -  תגובה עצבית למה שניתן
לפרשו כשמחה במובנים של בני אדם. הדוברת חשה בכך גם היא,
כשהוורטה שלה זקפה את צווארה החלקלק ושידרה מסרים שוטפים ובו
זמניים אל מוחה של הפונדקאית שלה.

    שורות המפרים נפרדו לבסוף די הצורך כדי לאפשר לה לראות את
הנימפה שקרבה אליה, נעה כמו תמיד כאילו החליקה על משטח קרחוני.
היא היתה מלווה בשני זקיפים, הפגנת כוח שלא היתה זקוקה לו; איש
מהמפרים לא היה עצמאי או אמיץ דיו כדי לחשוב אפילו על אפשרות
של מרד. יד לבנה, כמעט אנושית, פרט לאוסף המעגלים שהוטבעו על
עליה מהכתף ועד לפרק היד, הונחה על אחד מסורגי הכלוב. פנים ספק
נקביות ספק זכריות הביטו אל הדוברת מבעד לסבך שיער עשוי מחושים
בצבע הפשתן. הדוברת נרתעה מוכנית אל צידו האחר של הכלוב,
מייחלת נואשות שהנימפה תגלה לפתע פתאום שאין לה צורך בה, שהיא
יכולה לכל היותר לשעשע אותה  במשחק או שניים... הוורטה שלה נעה
מצד לצד, כמו שמחה לאידה.

    "הוציאו אותה." קולה של הנימפה דיבר אל הזקיפים בשפת
ה"נחותים", כפי שכונתה. היתה זו הדרך היחידה לתקשר  עם
האנושיים. השפתיים הכחולות התעוותו כשדיברה בה; שפתה שלה היתה
מורכבת ממסרים תת הכרתיים וממספר אינסופי של רשמים חושיים
שהועברו במקביל למוחו של בן שיחה.

    אחד הזקיפים פתח את השער בכמה תנועות ידיים מהירות וגסות,
אחד התכונות הטובות שהושאלו לו כדי שימלא את תפקידו כהלכה. הוא
והשני היו חמושים בשוטי עור ולצוואריהם נכרך צמח מטפס, מוטציה
ייחודית שפותחה בידי הנימפות ושימשה לזיהוי עושי דברן. הזקיף
פתח את השער לרווחה ואחז בדוברת בזרועות שריריות. הוא כרך את
שערה המפותל סביב ידו, למנוע ממנה כל נסיון מנוסה.

    הדוברת גנחה, אבל לא היה שום נסיון התנגדות. היא היתה
חלשה מכדי להתנגד. הזקיף גרר אותה החוצה. "לכי," הוא אמר בקול
חייתי. האסירה נעה קדימה, מובסת, ראשה מושפל. הזקיף איגף אותה
מאחור וחברו צעד לצידה של הנימפה. הוורטות של השלושה בהקו
באוויר הבוקר החם.



    המקדש היה צונן, אבל לא הביא איתו שום הקלה. לדידה של
הדוברת, המושג "הקלה" היה בעל משמעות מעורפלת ביותר; מעט מי
שתייה, לראות את הנימפה בוחרת את אחד המפרים בטקס הפריון
החודשי ולא אותה, למצוא מפלט ארעי בשינה. מעולם לא היתה חירות
של ממש, אף לא בין קירות מוחה; תמיד היתה בקרבה היישות הנוספת,
הנתעבת, של הוורטה הטורדת אותה בקלט טלפתי בלתי פוסק. הדוברת
הרימה את ראשה ומצאה ששני הזקיפים הטילו אותה על הרצפה
האורגנית של החדר הפנימי -  או מה שנחשב לחדר בעולמה החדש.
הקירות רטטו כיצורים חיים, מסכת הפיתולים הגיאומטריים שעליהם
נעים ללא הפסק, כנראה מתקשרים עם היצור שבשיפולי גבה. התקרה
היתה עיגול שרוחבו כארבעה אנושיים ממוצעים שבערה כתוצאה משריפה
שמוקמה בגג המבנה ונשלטה בידי הוולדות, יורשותיה של האלה.
הנימפה ישבה על הדום שעליו תבניות של ורטות הכרוכות סביב
עיגולים קטנים יותר -  אולי כוכבי לכת.

    "קומי," אמר הקול המצווה. הקול הדהד בצורה מוזרה בתוך
החדר. היא התרוממה על רגליה לאיטה, נועצת מבט שקיוותה כי היא
חלול וריקני ביצור שרכן לעומתה. אך בנימפה לא ניתן לשטות.

    "אני זקוקה לשירותך," אמר הקול. לדוברת היה הרושם שהוא
אינו מגיע מהחתך הכחול ששימש לה פה  אלא נובע מהעיניים נטולות
האישונים, שבהקו כוורטה בעת פריון.

    "אני חלשה כעת, המלכה," היא ענתה.

    יד לבנה נשלחה אל מצחה וליטפה אותו, כמו בלגלוג. "לא ניתן
לרמות את העין הרואה," אמר הקול. היד עזבה את מצחה ותפסה את
הוורטה שלה, שכעת כמעט החלה לצווח למגעה של האלה. ריר כחול
כיסה את כל הבשר המתנועע. מוחה של הדוברת כמעט וקרס תחת השדרים
האקסטטיים שמילאו אותו. "הטקס הבא יחול בעוד עשרה ימי חמה.
היית רוצה שאקח אותך?"

    הדוברת נרעדה, חשה קור מקפיא בחלל בטנה.

    "העונג שתחושי יהיה קצר ימים; פרץ חולף של הנאה, ולאחריו
אתן את בשרך בידי הוולדות שלי. את יודעת את גורלם של המפרים.
אם את חלשה מדי מכדי לעזור לי -  ולך -  אז אין טעם בבזבוז זמן
נוסף."

    הדוברת הכריחה את עצמה לנשום עמוקות. האוויר במקדש לא היה
רק קר, הוא היה כמעט מוחשי, מעלה בדמיונה המפותח מחשבות על
כוכבים מתים ויצורים השוכנים במעמקי הים ומסעות אינסופיים
במדבריות של סלע וערים מנותצות. "אני חלשה מדי כעת, המלכה,"
היא שבה ואמרה. "אבל אם תתני לי יום נוסף... או שניים... אתן
לך את החזיון. אני לא יכ-"

    "את משקרת." הקול קבע עובדה.

    "אני זקוקה לכל כוחי כדי להעלות חזיון, המלכה," היא
אמרה.

    "עשי זאת עכשו." זו היתה פקודה. הדוברת חשה בזעמה המתעורר
של האלה, רגש הזר ליצור. הוורטה שלה נרתעה לפתע וניסתה לכווץ
את עצמה תחת עכוזה.

"עכשו, או ש-" כאן נקטע דיבורה המילולי של הנימפה והפך לרצף
מסחרר של דימויים חזותיים שהוקרנו למוחה של הדוברת, בהם ראתה
את עצמה מושלכת בידי הזקיפים אל הכיפה -  מושבת גידול הוורטות.
היה זה העונש הגרוע מכל שניתן להטיל על מפרה. אלה היו מציפות
את תודעת המפרה בהלוצינציות מהירות כברק העולות זו על זו
ומשודרות מאלפי תודעות במקביל, שהיה מביא את המפרה לאיבוד
שפיותו. היתה זו החממה בה גודלו הוורטות  ומשם, בבוא העת, היו
מכליאים ביניהן לבין יילודים אנושיים. על פי תחזית הנימפות,
שמוחה רואה החזיונות של הדוברת קלט מקצתה מדי פעם, בעוד כעשור
או שניים הילודה האנושית תהיה תלויית ורטה עוד בשלב העוברי.

    אבל היא לא שיקרה.  כשהיא חלושה מחוסר מזון ונתונה תחת
לחץ להוציא תפוקה, יכולתה ל"ראות" את הנעשה מחוץ לשדות דומה
לנסיון להביט בהשתקפותה בראי מכוסה אדים. אך לא היתה לה
ברירה.

    "מה את רוצה לדעת?" היא שאלה לבסוף.

    היד הקפואה שבה ונגעה במצחה. "יש... ישנם עוד אנשים בחוץ,
שעלי לתת עליהם את הדעת בבוא הזמן. הפושטים עושים את מלאכתם
נאמנה. אבל קיבלתי לפני זמן מה ידיעה מאחד השדות הצפוניים על
פשע שאין לו כפרה." הדוברת דימתה, ואולי קיוותה, לשמוע בקול
המאיים וההחלטי הזה צל של חשש. האלה העבירה את ידה בעלת שש
האצבעות על פניה של הדוברת. "אדם אחד נמלט מהשדה ההוא. הנימפה
ששלטה בו-" כאן חשה הדוברת בתופעה מוכרת של כפילות, כאשר ניסתה
הנימפה להעביר מחשבה בו זמנית בשפתה היא ובשפת הנחותים.
"איננה."

    הנימפה ראתה את השאלה האילמת שהתנוססה על פניה החיוורים
של האסירה.            

"לא. אין בכוחם של הנחותים להרוג אותנו, האם לא ידעת זאת? אבל
יש לנו מחזור חיים מוגבל. הוורטה מסייעת לנו להסתגל לעולמכם,
וכך להאריך את מחזור הקיום שלנו. אבל גם הוא תם... מתישהו.
היא... לא הסתגלה די הצורך. ימיה היו קצרים משל האחרות. כשזה
קרה, אחד הנחותים היה אמיץ, או שוטה דיו כדי לנצל את המהומה
ולהימלט. את מבינה, כמובן, למה כוונתי."

    הדוברת הנהנה. כשנימפה מתה, כל וולדותיה נאבקות זו בזו
כדי לתפוס את מקומה; אלה שהובסו משמשות לניסויים גנטיים במדגרת
הוורטות על מנת להקל את ההסתגלות ולשפר את תנאי השרידה.

    "זה שנמלט היה זקיף. אנו יכולנו, כמובן, למצוא אותו ללא
עזרתך, אילולא הסיר מעליו את הוורטה. היא משמשת כאתת לכל שדה
הנמצא בסביבה. אבל ללא ורטה, הדרך היחידה שבה נוכל למצוא אותו
היא דרכך. חפשי אותו."

    מה ישנה אדם אחד? שאלה הדוברת את עצמה. הנימפות אוחזות
באגרוף ברזל ברוב האוכלוסיה האנושית. מה ישנה להם נמלט אחד,
שימיו ללא ורטה ספורים?

    היא עצמה את עיניה, מודעת ליצור העומד מולה ומנסה לפלוח
את מחשבותיה במבטו המאובן. היכולת לראות היתה המתת שלה מלידה,
הסיבה היחידה לכך שהוצאה מקבוצת המפרים. הנימפות היו מוגבלות
ליצירת קשר טלפתי חזותי עם בנות מינן והגרורות שלהן - הוורטות
-  אבל היא יכלה לראות כל דבר שרצתה, אם כי לא היה ביכולתה
לסנן את המידע. היא פיתחה שיטה חלקית של שליטה במוח על מנת
לקבל את המידע הרצוי לנימפה, נעזרת בלא יודעין בכוחה של הוורטה
שלה; אף אחת מן השתיים לא היתה מודעת לכך. היא יכלה לראות ערים
הקבורות תחת הימים, אנושיים הגוועים ביסורים בעודם אוחזים
בידיהם הרועדות בוורטה שכרתו זה עתה, מכונות ענק הרובצות בחול
כטיטנים מתים.

    היא התרכזה, מחקה מתודעתה את האוויר הקר, קרבתה של האלה,
את הוורטה המלחשת מאחוריה. היא נכנסה אל העולם החיצון כשם
שעשתה זאת תמיד -  עצמה את עיניה והניחה לכל מחשבה "גבוהה"
לחמוק ממנה. תמונות החלו באות, ברורות ובהירות כשמש קיץ.

    היה זה כבעבר -  כמו לעמוד בנקודת מוצא של מנהרה. היא
ראתה מולה מספר אינסופי של דלתות עשויות שעם, המתפרסות מימין
לשמאל. על כל דלת היתה כתובה מילה כלשהי, "ימים", "שדות
אחרים", "מוטנטים", כתובה בשפה שלמדה ביישוב בו הסתתרה לפני
שהפושטים לכדו אותה והביאו אותה לכאן.

    היא בחרה בדלת של "בורחים". הדלת סבה על ציריה בדממה,
והיא ראתה הכל; אנושיים הנעים ביחידות, בזוגות או בקבוצות
לאזור בו יכלו לחיות מציד או מפרי האדמה. היא לא יכלה לזהות את
המקום וכיצד להגיע אליו, אבל זו לא היתה דאגתה. הנימפות מיפו
את העולם הזה עם הגיען אליו, והן יכלו למצוא סימני דרך בקלות
שבה צייד שובר את מפרקתו של צבי. אבל בסריקה מהירה, דומה שכולם
היו תלויי ורטה עדיין, היא ראתה את הנגררות בין רגליהם
העירומות. אולי עליה לחפש תחת "זקיפים"? הנמלט היה זקיף לפני
שברח.

    היא החליטה שלא. חיפוש שכזה יביא אותה קרוב מדי למקדשי
השדות האחרים. הדבר היה משול מבחינתה לטביעה איטית להחריד במי
ביצה עכורים. די לה בכלאה הנוכחי. אם כך, היכן תמצא אותו?

    נמלט, זקיף, ונטול ורטה, חשבה. מה התכונה הבולטת מבין
השלושה? התשובה בגוף השאלה, כמובן. האנושי הזה אינו תלותי
יותר. הוא ודאי שייך ללהקה. היא הריצה את הדלתות ימינה -  לא
פעם עלה בדעתה שכדאי לארגן את ספריית החיפוש הזו על פי סדר
אלפביתי -  עד שנעצרה ב"להקת המוטנטים". היא שבה ופתחה את
הדלת, וראתה ילודי אנוש הדרים בתוך שרכים ענקיים, אדם המגלף
חנית פרימיטיבית, אשה נמוכת קומה המנסה לתפוס את מהותו של שריד
מכני כלשהו שמצאה. האחרונה עמדה במה שנראה כעיר הרוסה -  מבנים
חרבים נראו סביבה. הנימפות התארגנו כבר לפני זמן רב כדי להשמיד
את הלהקה אחת ולתמיד. הדוברת עצמה נתנה להן את מיקומה. אבל כפי
הנראה היו כמה קבוצות כאלה, היא נוכחה לדעת. כיצד תדע האם
הזקיף לשעבר ביניהם? כל אלה שראתה היו חסרי סימני זיהוי
שהוענקו לזקיפים. אבל אם הוא עוד חי, רוב הסיכויים שהוא נמשך
לחברתם של בורחים אחרים. אדם אינו מסוגל להתבודד מבלי לצאת
מדעתו. היא תיתן לשליטה את תיאור כל המקומות שראתה, רק ליתר
ביטחון , ובזאת יסתיים שירותה. הפושטים כבר יסיימו את המלאכה,
והיא תוכל לשוב לכלובה.

    היא סגרה את הדלת, מרגישה כתמיד נקיפת חרטה. לרגע עלה בה
רעיון פרוע -  להשליך את עצמה דרך הדלת אל העולם ההוא ופשוט
להיעלם בסבך הצמחיה, להפקיר עצמה לחסדי הטבע. אבל פחדיה היו
חזקים ממנה. הדלת נטרקה ללא קול, ועיניה נפקחו. הנימפה עדיין
ניצבה באותה תנוחה -  עמידה בוחנת, מאיימת. ראשה של הדוברת
הגיע עד אמצע גופה העטוי צמחי מים. היא נראתה כפסל שהופחה בו
רוח חיים.

    "מצאת אותו?"

    היא נדה בראשה, מהססת. "ישנן כמה אפשרויות... אבל הוא
נמצא עם הלהקה, קרוב לוודאי."

    "הלהקה? היא עוד קיימת?"

    "ל-לא. לא הלהקה המקורית. אחרת. היא מפוזרת בשלושה שטחי
מחיה." היא תיארה את הסביבה בה ראתה את האנושיים כמיטב יכולתה.
כל חפצה כעת היה לסיים את העניין ולחזור למנוחה הסגפנית
שבכלובה.

    הנימפה הטתה קלות את ראשה, מחווה ארכאית, שהדוברת זיהתה
מן התמונות המדברות שהכירה בעיר הולדתה . זה היה ידוע כ"קידה
יפנית". "יפה עשית," אמר הקול בנסיון נואל להישמע לבבי. "אנו
נטפל בו מכאן והלאה."

    היא הביטה אל מעבר לאסירה. "זקיפים."

    שני האנושיים הופיעו כהרף עין מבעד לדלת הקמורה, נראים
קטנים וכנועים בנוכחות אדוניתם. "קחו אותה חזרה." היא העבירה
את ידה מרובת האצבעות על לחיה של הדוברת. עורה סמר למגעה.
"לעולם איני שוכחת את אלה ששימשו אותי. עוד תזכי לגמולך, כאשר
נתפוס אותו. אתם, שניכם," הקול העמיק- " אל תגעו בה."

    היא רחקה ממנה, והדוברת הבליעה אנחת רווחה. שני הזקיפים,
שההתרחקות שימשה להם אות, קרבו אל הדוברת ואחזו בזרועותיה,
מובילים אותה חזרה אל מחוץ למקדש.

    היא שמעה מאחוריה קול רחש וצווחות עמומות, כמעט תת
הכרתיות -  האלה הניגשת לבחון את מצב התקדמות הניסוי במדגרה.
הוורטה שלה השמיעה ציוץ מוזר, סימן שניחושה היה קרוב לאמת.
רגליה העירומות טופפו על פני הרצפה שכמו ניסתה לטעום מבשרה
הרך, הידיים האוחזות בה הכאיבו לשריריה, ואז היא היתה בחוץ
והשמש סינוורה אותה בבוהקה.

    הזקיפים השליכו אותה לכלוב כמעט באדישות, אם כי מבטו של
אחד מהם היה נעוץ בגופה העירום, שהיה שזוף כתוצאה משהיה בשמש.
"את לא רופסת כמוהם," אמר בקולו החייתי, מניד בראשו לעבר
המפרים, שהתגודדו לא הרחק משם, משתדלים לצמצם עצמם כמה שניתן.
"אם היא לא היתה זקוקה לך, הייתי לוקח אותך." הוא שיגר אליה
גיחוך מרמז, מבטיח, ונעל את השער. השניים התרחקו.

    לא היה לה אפילו האומץ לירוק בפניו. היא התכרבלה בקרן
זווית, מנסה שלא לחשוב על מה שעשתה זה עתה. הוורטה התנועעה
כנחש על החול. אני לא רופסת? אני גרועה יותר מהם. אני עוזרת
לבני מיני להיהרג. אני נכנעת לאיומיהם של בוגדים. אני לא רק
רופסת; אני אחת מהן .

    היא ניסתה לישון.

   אבל החלומות לא הירפו ממנה.







הזקיף



השפן ניסה לברוח, אבל היה איטי מדי. שתי ידיים חזקות, מהירות,
נכרכו סביב גופו ושברו את מפרקתו באחת. נשמע קול פריקה -  כאבן
הנחבטת באריח, והחיה חדלה מלנוע. הידיים החזיקו כעת במוט קצר,
חד, עשוי ברזל, ובכמה תנועות מהירות פשטו את עורו של השפן
מעליו. הצייד לא היה בררן במיוחד באשר למזונו, אבל הוא גילה כי
הפרווה קשה ללעיסה. בשדות, כמובן, המזון היה מעובד -  שימורים
שנאספו משרידי התרבות הישנה, מחית של פירות וירקות. בחוץ, היה
עליך לתפוס בעצמך את הארוחה הבאה שלך.

    מלאכת ההפשטה נסתיימה. הצייד החל לאכול את השפן ברעבתנות,
אינו מעז להעלות מדורה. מישהו עלול לצפות.

   

רטקליף גילה שלחצות את ההרים באין מעבר זו עבודת נמלים. הוא
בחן את הפסגות , מצא את הנמוכה מכולן והחל לטפס, נעזר בזיזי
סלע ובצמחים המעטים שצמחו על צלע ההר. כשרונו כמטפס לא היה רב
במיוחד; בחלק העולם ממנו הגיע היתה הארץ מישורית, והשדות אינם
מלמדים אותך את תורת החיים מחוצה להם. שלוש פעמים כמעט נפל
מטה. הטיפוס ארך קרוב לארבעה ימים; באמצע היום השני מצא קן של
עוף דורס כלשהו וטרף את הביצים שמצא בו, מסוחרר מרעב וצמא. הוא
לא חשב שזה ייקח לו זמן רב כל כך. בלילה השלישי מצא מחסה במערה
קטנה שהצליח להידחק בתוכה אך בקושי. גשם זועף, כבד, שהחל לרדת
בבוקר שלמחרת אילץ אותו להמתין כחצי יממה במערה, סובל מקור
משתק.

    הירידה לא היתה קשה פחות -  היה עליו להיאחז בכל בקע וסדק
בפני הסלע על מנת שלא להידרדר אל הקרקע. הגובה הקפיא את אפו,
וידיו מלאו שריטות וחתכים. פעמיים איבד את שיווי משקלו, וניצל
אך בנס מנפילה. כשהגיע לעברם השני של ההרים פנה, מותש כליל, אל
חורש עלוב שחסה בצילה של מפולת קדומה למרגלות ההר -  אולי היה
כאן פעם "מכרה" -  וצנח אל שינה שאפילו נימפות ופושטים לא חדרו
אליה.

    כשהתעורר, שקל לאן ימשיך -  כשהיה על הפסגה ראה ממרחק
סימנים למקום מיושב, ולא היתה לו התכונה המעגלית של השדות.
כנראה שיש שם אנושיים. הוא יוכל לנסות להגיע לשם, ואולי לאסוף
מידע. היו בין האנושיים משתפי פעולה עם האלות, שעלולים לדווח
עליו, ביחוד אם יראו שהוא חסר נגרר. אבל זו דאגה שישאיר ליום
המחר.

    הוא קבע את מסלולו בקו ישר אל מקום היישוב שראה. כשיעמוד
בשעריו, יחליט אם לעקוף אותו או לעבור דרכו. הכאב בגבו הציק
לו, וזו היתה סיבה נוספת להגיע למקום מיושב. לא היה לו הידע
הדרוש כדי לטפל בפצע, והוא חשש מזיהום. הוא ידע במעורפל מהו
"נמק", אבל לא כיצד לחסום אותו.

    הדבר הזה העלה במחשבתו זכרונות על חייו הקודמים. הוא חרק
בשיניו וניסה לסלק אותם כשם שאדם מסלק זבוב מעל ידו, אבל לאחר
תקופה ממושכת של היעדר חשיבה, היה מזור מסוים בתמונות
הצבעוניות שמוחו הקרין לו.

    אז הוא נזכר.



הוא נולד בשדות, אחד ממליונים. הזדווגויות בין אנושיים היתה
מותרת ואף עודדה, כדי שניתן יהיה להשתמש בעוברים כשפני ניסוי
להחדרת ורטה תוך-רחמית. הוא קיבל את הוורטה שלו בגיל שמונה או
תשע -  הוא לא זכר בבירור, ולא היתה לכך חשיבות. הוא גודל
במכלאה, הרחק מהוריו הביולוגיים -  שבלאו הכי לא גילו בו שום
ענין. כשהיה בן חמש עשרה נבחר לשמש כמפרה, וניצב בין אלפי
האנושיים גלוחי השיער שהתקבצו, מייבבים ונואקים מעת לעת. כעבור
חודש ראה נימפה בפעם הראשונה, וכל גופו פעם בבעתה; הוא חשב
שהיא-היא האלה שהוציאה אותו מתוך רחמה נוטף המים של אימו.
גובהה התנשא מעל כולם, ראשה המוארך ופניה נטולות הרגש והפחד
הפעימו אותו. יצור אדיר שכזה חייב להיות אלמותי. בתחילה העריץ
אותה עד כדי כך שבטקסי הפריון היה משתדל להתבלט יותר מכולם כדי
שיזכה לשהות במחיצתה. כשמלאו לו עשרים, גמלה בלבו החלטה. אם
איננו יכול להיות מפרה (הסיכויים היו אחד לעשרת אלפים בכל
חודש), הוא יהיה קרוב כמה שיותר לאלת המעמקים. הוא יהיה זקיף.

    ההזדמנות הגיעה מספר חודשים לאחר מכן (בלוח השנה של השדות
חודש היה בן 25 ימי חמה, ושנה כללה עשרה חודשים כאלה).  אחד
ממשרתי האלה, אדם גבוה שעורו השחור בהק כאבן תחת השמש, מת  -
מזיקנה או ממחלה, איש לא ידע -  והנימפה ערכה בערבו של אותו
יום מפקד כדי לבחור את מחליפו. הנתונים הדרושים היו כוח פיסי
וחושים חדים; השניים החזקים ביותר קיימו ביניהם תחרות באחד
מחדרי המקדש, הרחק מעיני המפרים. רטקליף כמעט הובס בידי האחר,
גבר רחב כתפיים ואף פחוס שהיה מבוגר ממנו בחמש עשרה שנה, וניצל
רק הודות לזריזות שפיתח בהיחבא במשך החודשים האחרונים. הרעיון
שיוכל להשתמש בה על מנת להימלט לא עלה כלל על דעתו. לא אז.

    לבסוף הוא הרג את יריבו -  ידיו ארוכות האצבעות לחצו על
קנה הנשימה שלו עד שחשו בשריריו המתרפים וראה את עיניו
מתגלגלות בחוריהן. הוא עשה מאמץ עליון שלא להיאנק. לכשהיה בטוח
שהאיש מת, נתן לגופתו להישמט על הריצפה, מכה בה כמוט החובט
במתכת.  אז פנה ברעד אל הנימפה שעמדה בקצה החדר, וראה את
האישור לנצחונו בהבזק של חיוך כחול.

     הימים שבאו לאחר מכן הביאו לשינוי מקיף בתפיסת העולם שלו
-  הוא ראה במפרים, עליהם היה צריך להשגיח שלא יתפרעו ולספק את
מזונם, יצורים בהמיים וחסרי בינה. הוא התקשה להאמין שפעם היה
כמותם, עומד ובוהה באוויר כשוטה, או מתכופף ומכסה את ראשו
בידיו כל אימת שזקיף עובר בסיבה. גם הזקיף שאיתו עבד לא היה
חביב עליו. הלה לדידו היה יצור שאין לו כל מטרה למולו לבד
מלהכות את המפרים בשוטו ולכרוע ברך בפני האדונית. רטקליף -  אז
עוד לא היה לו שם -  החל ללמוד את הנימפות מקרוב. היא לימדה
אותו לדבר, יכולת שלא הוענקה לאיש אלא לזקיפים ולפושטים.
מושגים כגון מילים ומשפטים היו לדידו רחוקים ובלתי מושגים
כנקודות שכיסו את השמיים בערוב היום. אבל הוא למד, בעמל רב,
נחוש בדעתו להעפיל מעלה בסולם הדרגות. המילים היו סימנים
משונים, שחורים, הכלואים במסגרת הקרויה "ספרים". הספרים הללו
צורתם היתה מרובעת ולא מעוגלת, לפיכך הסיק רטקליף שאלה לא היו
מורשתן של הנימפות, כיוון שלא תאם את תפיסת העולם המעגלית
שלהן. בתוך תקופה קצרה יחסית שלט בשפה המדוברת באופן בסיסי.
הסימן להצלחתו היה שכחלוף הזמן הוא אף החל חושב במילים תחת
בתמונות, מתרגם תחושות ותהיות להברות ווקאליות. כפי שגילה לאחר
זמן מה, באמצעות חושיו ולאו דווקא שכלו, הנימפות נזקקו לשפה
מילולית בתקשרן עם אנושיים, כיוון שעולם הדמיון והמחשבה של שני
המינים נבע ממקורות שונים ולא ניתן היה בדרך כלל לחפיפה. שיחה
עם נימפה היתה בליל מוזר של לטינית  והקרנות חזותיות.

    הוא גילה את החדר שמאחורי הדום הגזירה -  מושבת הוורטות
הענקית, וכמעט נפל פנימה אל תוך פיותיהן הפעורים. הוא היה נוכח
כשומר בכל טקס פריון חודשי, וחזה, המום ומלא בחילה בטקס
ההזדווגות. הדבר הפך להרגל, סדיר כבליעת רוק או זריחת הלבנה
בלילות בהירים, אבל משמעות הדברים שראה החלה לפעפע בתוכו. מנת
התבונה שניתנה לו בידי האדונית אך הוסיפה למוחו המפותח ממילא,
והוא החל לקשר בין דברים שראה ושמע. הוא ושותפו היו ישנים
בתורנות -  כל אימת שאחד ישן, השני שמר. הוא היה עומד בחזית
חדר האלות, עיניו הפקוחות אלפי מילין מהמקדש בו היה.

    הוורטות, למשל. הוא זכר את זו שהושתלה בתוכו, הוא שכב על
בטנו, רועד וצורח, האיזור המיועד להחדרה נמשח בחומר נוזלי
ומשהו חם וחלקלק ננעץ בגבו התחתון. הוא  הרגיש מוזר, לא טוב
יותר ולא רע יותר, רק תחושה כאילו מישהו ניתק מעגל חשמלי
במוחו, הופך אותו כנוע ועצור. היה בכך כדי לרמוז על שליטה
במסווה של עזרה  -  הנימפה "אמרה" לו פעם, ברצף איטי של תמונות
ממוח-אל-מוח, שהנגררים נועדו לסייע לאנושיים לשרוד את העולם
הזה ולא לגווע מהרעלים שפשו בו. הן היו מעין חיסון פעיל, שלא
גבה דבר תמורת השימוש בו. אבל הוא תהה.

    והיו גם הטקסים. מדוע הנימפה זקוקה לאנושי עלוב שייתן לה
את זרעו? הוא ידע כיצד הטקס מתבצע, הוורטה של המפרה נשלחת אל
חריץ אליפטי באמצע גופה של האלה ומרוקנת לתוכו את זרעו של
המפרה. אם האלה היא בת אלמוות, כשם שהאמין, למה לה לזהם את דמה
בזרע אנושי? ולשם מה הוורטה? הרי לאנושי עצמו איבר הדומה לנגרר
בין רגליו, אם כי קטן בהרבה. ייתכן שזו משמשת כמסננת לפגמים
ביולוגים כלשהם, אבל זו היתה הוכחה לכך שהנימפות אינן יכולות
להתרבות בינן לבין עצמן. הדבר עורר בו ספקות בעליונותן.

    דבר אחד עיקרי הבדיל בין הנימפות לאנושיים, ככל שיכול
רטקליף להבחין -  כל זיווג חודשי היה פורה. אולי היתה בנימפות
איזו מערכת ביולוגית שקישרה בין הזרעון של המפרה לבין הביצית
או מקבילתה החוצנית, אבל בכל חודש היו נולדות שלוש נימפות
צעירות; משך ההריון לא עלה על שבוע. הוולדות הבוגרות -  תהליך
הגדילה המקורי, כך גילה, אורך משנה עד ארבע שנים עד שהנימפה
מגיעה למלוא כוחה. אבל ניסויים הולכים ומשתכללים הלכו וקיצרו
את התהליך. הבגירות נשלחו אל מחוץ לשדה, להקים אחרים באזורים
שוממים בהם חיים אנושיים, מתקיימים אך בקושי. ולחשוב שבכל חודש
נולדות שלוש כאלה... ומשך חיים של נימפה דומה לזה של
אנושיים... ומלאי המפרים בלתי מוגבל... כמה כאלה ממלאות את
הארץ? כמה עוד יהיו? ואיזה צורך יהיה בו בעתיד?

   





     כשהיה עורך סיורים בשדה הוא בחן לאמיתו של דבר את החומות
מכוסות המטפסים, את מוטות המתכת הקוצניים, שוקל את סיכוייו
להגיע עד למעלה ולזנק אל הצד השני.הוא החל חושב על בריחה. הוא
לא ידע מה מצפה לו שם בחוץ, אבל זה היה טוב לאין ערוך מלהיות
משרתו של היצור המחריד הרובץ תחת הכיפה. שלוש שנים נוספות עברו
עליו כזקיף.



ההזדמנות נקרתה לפניו בזמן לגמרי לא צפוי. יום אחד,לאחר טקס
הפריון, גילה רטקליף את הנימפה שוכבת על ההדום, רפויה ופשוקת
איברים. קולות נשיפה חלולים בקעו מפיה. היא לא נראתה כמסוגלת
לקום. הוא קרב אליה והקשיב לרחש נשימתה, חושב, היא גוססת?

     ולדותיה היו שקועות בעניניהן, אי שם בכיפה. כנראה טורפות
את האנושי שהוא עצמו השליך אל ידיהן המושטות. אבל הודות לקשר
הטלפתי בין בנות הגזע, הן לא יאחרו לבוא הנה. הזקיף השני נם את
שנתו, כנראה. אם יש איזו אפשרות להימלט, הרי היא כעת. אבל הוא
היסס. הוא בחן בדריכות את הגוף הרפוי שתחתיו, כמו ציפה לראותו
מקיץ משינה ומביט בו בעיניים חסרות אישונים. מה קרה לה? האם זו
מחלה? אי הסתגלות? רטקליף חשב.    

   אולי, צצה בו הארה, אולי הוורטה של המפרה נכשלה? אולי היא
לא "ניקתה" כהלכה את זרעו של האדם, והאלה קיבלה חומר פגום? אם
זה כך, היא לא תשרוד עוד זמן רב.

    הוורטה שלו הזדקרה, כמו בתגובה למחשבה זו, והוא קלט לפתע
שהיא מודעת למתרחש. קצה התקמר מעבר למותניו, כאילו רצתה לראות
את מלכתה מקרוב. היא החלה להשמיע קול שנשמע כשריקה לא מוצלחת.
הריר על העטרה שלה הפך לבן עכור. קול השריקה גבר, זו ודאי
אזעקה כללית. בתוך דקה יקיפו אותה הוולדות בעשרותיהן, ובמהומה
שתיווצר הוא יוכל להיעלם. אבל הוורטה הארורה עלולה להכשיל
אותו. השריקה הלכה וגברה, והזקיף חש בלחץ מכאיב באוזניו. הוא
הניח ידיים על ראשו ונאבק שלא לצרוח. הוא הצליח לשמוע בדוחק את
טפיפות הרגליים הקריבות לחדר מכיוון המדגרה.  

    בלא לבזבז זמן למחשבה, הושיט את ידיו אל הוורטה המתפתלת
ולפת אותה בחוזקה. הוא משך אותה כלפי מעלה בכל כוח שריריו, כשם
שאדם מנסה לעקור שתיל מן האדמה. ציפורניו הארוכות ננעצו בבשר
הרוטט, מתיזות טיפות כחולות. הוא אזר את כל כוחו, אימץ את
שריריו, מודע ליצור המנסה למצוא את פניו ולהינעל על גרונו,
ומשך.

    צרחותיה של הוורטה פסקו באחת. גופה נעקר בקול קריעה מחליא
וצנח אל הריצפה בחבטה. נוזל צהבהב -תכול ניגר מתוך פתח החיבור
שלה, מתפשט לאיטו בחדר. כאב איום תקף את שיפולי גבו, ורטקליף
נאלץ לכרוע על ברכיו כדי להתאושש. הוא יכול לחוש בחוליות
הבולטות מהחתך שנפער בבשר. ידיו היו ספוגות בדמה של הוורטה
שהרג זה עתה, והוא ידע כי אינו יכול עוד להתעכב. הוא התרומם
לעמידה ישרה, נזהר שלא להחליק על נוזלי הגוף המדמם, ופנה אל
המסדרון המוביל אל שערי המקדש. מאחורי נשמע קול רחשה העמום,
הקצבי, של הנימפה  -  כעת לא היה לו ספק שהיא גוססת. הוולדות
היו בדרכן אליה, הוא ידע זאת גם מבלי לשמוע אותן.

    בדרך החוצה התנגש בזקיף השני, שניעור לשמע צווחת הוורטה -
המום ומבולבל, פניו תובעות הסבר. הנגרר שלו נע מאחוריו
כמניפה. רטקליף ניסה להשליך אותו מדרכו, אבל השני, למרות שהיה
מופתע, היה גם מוצק ויציב כסלע. הוא תפס את ימינו של רטקליף
ועיקם אותה בכוח. רטקליף נאנק ושוב נפל על ברכיו, דמו שלו מכסה
את מותניו. השוט שלו. היכן השוט שלו?

    הוא היה חגור למותניו. השני, שקם זה עתה משינה, לא זכר,
ואולי לא חשב שעליו להצטייד בנשק. הוא סטר לרטקליף בכוח אלים,
והלה כמעט שאיבד את הכרתו. רטקליף, עדיין על ברכיו, שלח יד אל
שוט העור המגולגל ובשארית כוחותיו שלף אותו ומתח אותו במכה.

    השוט פגע בזקיף בחזהו, מותיר אחריו פס מדמם. אבל לא נראה
שהשפיע עליו במיוחד. הוא התכונן לחבטה אדירה נוספת. רטקליף
ניצל את השהות הרגעית כדי לקום, יודע שעליו לסיים את הקרב
במהירות. הוא שינה טקטיקה והסתער על האיש, כורך את השוט סביב
גרונו וקושר את קצותיו. הזקיף ניסה לזעוק, אבל קולו לא נשמע.
רטקליף משך אליו אל הקצה הארוך, מהדק את עוצמת הקשר, מפיל את
הזקיף, מתפתל , לשונו בולטת מפיו, ארצה.

    הוא לא עצר להתפעל ממעשה ידיו. הוא עזב את הזקיף, עוקף
אותו כדי להימנע מלהיתקל בידיו המונפות בפראות, ורץ אל השדה.
הוא עבר על פני קבוצות אינספור של מפרים, תחושה של עליונות
אופפת אותו. מאוחר יותר יעלה בו הפחד מפני גסיסה ללא ורטה, אבל
כעת אפפה אותו שמחת ניצחון משכרת. פנים מזוקנים, גלוחים,
מבוהלים, חלפו ביעף על פניו. הוא קילל אותם בליבו והאיץ את
צעדיו לעבר החומה. הם לא עצרו בעדו, רק פלטו אנקות משתאות
לנוכח השינוי הזה בסדר יומם.

    הטיפוס היה קל משחשב. הצמחים המטפסים, אף שהיו טורפניים,
לא הקשו עליו במיוחד. הוא הדף אותם מעליו, קורע את בשרם הירוק
בשיניו ובציפורניו כל אימת שאחד מהם ניסה ללפף עצמו סביב
איבריו החשופים.  נראה שהנימפות לא חששו מפני בריחה ולא דאגו
לאבטח את השדה כהלכה, סומכות על נרפותם וצייתנותם של המפרים.
הוא הגיע לראש החומה הרוחשת, וראה -  לראשונה -  את העולם
שמחוץ לשדות. הכל היה רחב ידיים כל כך! היקום השתרע מאופק עד
אופק, לא היו לו גבולות. הוא ראה הרים עצומים החולשים על קו
האופק, ואדיות הגועשים בינות לצמחייה סבוכה, אדמות שאנושים
אינם מצטופפים עליהם וממתינים לראות מי מהם יילקח להזריע את
האלה ולאחר מכן להיטרף בידי בנותיה. ההבנה של כל החופש העצום
הזה כמעט מוטטה אותו מעל החומות. למזלו, קולות מצווחים, זועמים
שהגיעו מכיוון המקדש הוציאו אותו מקפאונו. הוולדות גילו את
הבגידה.

  רטקליף לא היסס עוד. הוא הסתובב, לא מודע לאנושיים הבוהים
בו באימה מתוך כלאם, וקפץ.



 מאז חלפו למעלה מאלף ימי חמה, לאומדנו של רטקליף. גם אם לא
ידע כמה זמן שהה בשכחה, הרי אורך שערו והשיערות שצימחו על גופו
אמרו לו שהיה שם זמן רב, אך לא מאה שלמה (שכחה אינה מונעת
תהליך הזדקנות. ישנם שומרים שדואגים לתחזק את הגוף, כך
שביקיצתו של האדם יהיה כשיר לפעולה. אך יש מקרים בודדים בהם
הגוף נותר באותו גיל בו היה כשנכנס לכיס. אלו נדירים ביותר.
איש טרם גילה כיצד זה קורה). זמן מה רדפו אחריו הפושטים -
האנושיים המסוכנים מבין כולם. אלה גויסו ואומנו על ידי הנימפות
למטרה של לכידת אנושיים לצורך הגדלת שדות או פתיחת שדות חדשים.
הם היו אכזריים, יעילים וכמעט נבונים. באחד הלילות נתקל באחד
מהם, וכמעט נפל בשבי. הוא הצליח לחמוק, אבל ידע שבפעם הבאה לא
ישחק לו המזל.

    לאחר שלושה חודשים של שיטוטים חסרי מטרה, בהם ניזון בעיקר
מצמחי בר ושרכים, לפני שלמד את אומנות הציד, הוא גילה את הלהקה
-  קבוצה של אנושיים חסרי ורטה כמותו. חלקם נולדו מחוץ לשדות,
ואחרים נמלטו משדות גוססים. הם השתכנו זמנית במבנה כמעט שלם
שלא ניזוק, ולחלקם היתה תפיסה מעורפלת של השפה ה"מדוברת" -
גרסה מוטלאת ומאולתרת של "לטינית". למרבה התסכול, לא היו
ביניהם דיבורים על מנהיגות, התארגנות כלשהי. היתה השפה שקישרה
ביניהם (הם גילו מלאי של ניירות כרוכים בעור  בחדר תחת הבניין,
ומשם נטל רטקליף את שמו הנוכחי; היה לו צליל שמצא חן בעיניו),
אבל לזקיף לשעבר לא נראה שהם יוכלו לשרוד לאורך זמן. הם למדו
לצוד, לחבוש פצעים ולקרוא את השמש והכוכבים, אבל כל התפתחות
אחרת היתה מהם והלאה. איש לא רצה לשאול את השאלות הנכונות,
שהיו מתגנבות אליהם, בערותם כמו בשנתם: לאן נמשיך מכאן? האם
היצורים הללו -  הנימפות והוורטות -  רוצים להרוס אותנו לגמרי?
ומה נעשה במקרה שכזה? הם היו עכברים המסתתרים בחוריהם.

   סופה האכזרי של הלהקה בא כחודשיים לאחר מכן. מספר פושטים
שסיירו באיזור נתקלו באקראי בבניין. רוב האנושיים נהרגו במתקפה
הפתאומית; כשמדובר באנושיים נמלטים, אין מקום להזדמנות שנייה.
הם הותירו כמה בחיים -  את הצעירים, כדי שיוכלו להשתמש בגופם
הרך בלילות. רטקליף ושניים אחרים היו היחידים שניצלו מההתקפה,
ודרכיהם נפרדו. הוא המשיך לבדו בעיוורון, רוצה רק להתרחק בכל
מחיר שיידרש. הוא חי זמן מה על העצים האדירים שכיסו את רכס
ההרים שמצפון לשדה שנטש, ופציעה לא צפויה בזרועו מיצורים
שעירים דמויי אדם הכריחה אותו לעבור למקום אחר. הוא המשיך
לברוח, באופן לא מבוקר, מקבוצות של פושטים שנעו בחלקים שונים
של הארץ.

    לאחר חודש הגיע למקום שהנימפות כינו בשם "העמק השבור",
ושם מצא את השומר. ואת הכיס.









אונור



המבנה נקרא "התחנה", כפי שאמר השלט שתלה בחזיתו. הוא היה בנוי
על חורבות עשויות לבנים וטיט, והחור בגג נסתם באמצעות כמה
קורות עצי ברוש, מניחות לאור שמש דלוח לחדור פנימה. שני חורים
עגולים שנקרעו בצדי המבנה סיפקו גם הם תאורה ואת תמונת הנוף
השומם והדמום שבחוץ. האנושי היחיד שהיה אותו יום ב"תחנה" היה
שרוי אותו זמן בכתישת עליו של צמח עבות ומגולגל לעיסה דקה,
אותו יוסיף לאחר מכן לקנקן מים שעמד על שולחן ישן. הוא היה
שקוע במלאכה ביסודיות, ולא שמע את הקולות העמומים שבקעו מחוץ
למקום. גם קול הרגליים הכבדות וצירי דלת הכניסה החורקים במחאה
לא הפריעו אותו ממעשיו. הוא היה רגיל לאנושיים הבאים והולכים
ביישוב הקטן. לאיש לא היתה בעלות בת קיימא על דבר, כך שאם
מישהו החליט שברצונו ללון כאן את שנתו, או לבצע הזדווגות
בחדרים העליונים, לא היה זה מעניינו. הוא לא הבחין ביצור
הגבוה, הכפוף, שקרב לשולחנו, לא הבחין בגוף השרוט והמדמם.
תשומת לבו הוסטה רק כששתי ידיים נחתו על כתפיו בעוצמה, מצמיתות
אותו לכסאו. העלים הכתושים נשמטו מידיו והתפזרו על הריצפה. ריח
חריף של דם וזיעה עלה באפו.

    "תרופה," אמר הזר. פנים רחבות, נראות כאילו נצבעו בזהב,
מילאו את כל שדה הראייה שלו. הוא חזר שוב על המילה. "ת-רו-פה."
אחת מידיו - מטונפת ומלאת חתכים -  הצביעה על שיפולי גבו.
האנושי היושב ראה חור פעור בגודל של כף יד באותו מקום -  מקום
שבתה לשעבר של ורטה, בלי ספק.

    "היה כאן זיהום," אמר הזר. קולו היה חורקני, כאילו לא
דיבר  זמן רב. והוא דיבר "אינגלישה" מודרנית. הוא דיבר.

    "אתה מבחוץ?" שאל האיש היושב, מתעלם מהשאלה.

    הזר הניד קצרות בראשו.

    "איך הגעת לכאן?"

    הפולש החווה תנועה לא ברורה של סילוק, או אולי הליכה.

    "אתה נודד?"

    "הגעתי מן ההרים," הוא אמר, מנדב מידע לראשונה.

    "ואין לך ורטה," אמר היושב. מצחו התקמט במחשבה. "כלומר,
היתה לך.אתה פליט של השדות?"

    הזר נד בראשו לאות שאיננו מבין, אבל ניכרה בו גם חוסר
סבלנות. הוא היה צריך מנוחה ומזון. שלא לדבר על חיטוי הפצע.
כנראה שיכולות מסוימות של השפה הן מעבר ליכולתו. עצם כך שהוא
יודע לדבר כבר נזקפת לזכותו, חשב היושב. אבל הוא רצה לדעת
עוד.

    "מאיפה באת?"

    "די ל... שאול," אמר הזר לאיטו. רוק ניתז מפיו. "צריך...
טיפול."

    "אני גובה מחיר תמורת כל טיפול," אמר היושב. "אם לא אמרו
לך כבר כשנכנסת פנימה, איש נודד."

    הפולש נראה על סף התמוטטות. עיניו החלו לאבד מיקוד. "איזה
מחיר?"

    "בדרך כלל אני דורש מנת ציד או מה שהיה מכונה פה פעם "חדר
ללילה," כלומר הזדווגות. אבל ממך, אני רוצה מידע. איפה היית,
מי אתה, מה היית, ולמה הגעת לכאן. אנושיים חדשים כאן הם סימן
שאלה עם שלוש נקודות אחריו. ואנושיים שיודעים לדבר נדירים כמו
שלג במדבר. אתה מבין אותי?"

    הזר ניסה להנהן, מתוסכל, ותחת זאת צנח על הרצפה העשויה
חומר דמוי עץ.

    "נראה שצריך להתחיל מהתחלה," אמר היושב לחדר הריק, שמח
להזדמנות להשמיע את קולו. הזר שכב לרגליו, וחור הוורטה נראה
כעין ביזארית רוחשת חרקים.



כאב עמום השיב את רטקליף להכרתו. הוא מצא עצמו שוכב על מצעים
עשויים בד גס. תחושה של ידיים החודרות לחור מעל עכוזו הקפיצה
אותו בתנועה עוויתית.

    "אל תזוז," אמר קול מדוד.

    רטקליף ניסה להפנות את ראשו לאחור. הוא ראה את האיש שפגש
ב"תחנה", כורע מעליו ואוחז כד שהדיף ריח צורב. החדר בו היו
הואר בנרות שעווניים , כיוון שהשמיים התקדרו. "מה... אתה
עושה?"

    "אני מחטא את הפצע," אמר הקול. רטקליף נזכר. זה היה האיש
שאליו פנה. המקום לא היה אידיאלי מבחינתו - שוכן באזור פתוח,
גלוי לעין כל. סיור של פושטים יוכל לכתר את המקום בקלות. איש
מהאנושיים לא היה לוחם, ולא היתה שמירה על הכניסה. כשנכנס
לישוב, הגיבו רוב אנשיו באדישות כלפיו, או לכל היותר בסקרנות
חולפת. כמעט איש מהם לא ניחן ביכולת מילולית, פרט להברות
ספורות. אבל לאחר שהצביע על הפצע , ידעו כמעט כולם לאן להפנות
אותו. הוא קיווה שמזלו ימשיך לשחק לו.

    עכשו חש בחומר נוזלי הנמרח בדפנות העור החתוך. זה שרף.
הוא חשק את שיניו וכיווץ את גרונו. "אל תנוע," ציווה הקול. "תן
לזה להיספג."

    "אתה לא... כמוהם," אמר רטקליף, מנסה לא לחשוב על האש
שדומה שהובערה בגבו. "אתה מדבר. איך זה?"

    "יכולתי לשאול אותך את אותה השאלה," אמר הקול.

    "אני למדתי. " רטקליף היסס לציין היכן. הוא לא ידע אם
האיש הזה הוא אויב או בן ברית. "הייתי פעם בשדות."

    "זה ברור. אחרת לא היית מחובר." הידיים עיסו את האיזור
הפגוע. "לרוחות השמיים, מרבית האנושיים על הכדור באו משם. אבל
הם לימדו אותך לדבר?"

    "לימדתי את עצמי. הם רק... כיוונו אותי." הוא חש בבד גס
הנכרך סביב מותניו.

    "הרם מעט את הישבן... זהו." הבד נקשר והודק לחלציו, מקשיח
את בטנו .

    רטקליף זקף את גופו לישיבה, מביט בחשד בתחבושת המאולתרת.
"זה ימנע זיהום?"

    "זה הטוב ביותר שאפשר לקבל בנסיבות הנוכחיות," אמר האיש.
"תן לזה שבוע או שניים, ולא יראה עליך שהיית פעם נגרר. עכשיו,
אחרי שסיימנו עם זה, בוא נדון בתשלום שלי."

    "מה אתה רוצה לדעת?"

    "הבה נתוודע זה אל זה קודם כל." בקולו נשמע צורך לפלוח
בעיניו אבנים נדירות. "אני מכנה את עצמי אונור המרפא. מאחר
והשפה הישנה הולכת וגוועת, לפחות מעשית. כנראה שיהיה עלינו
להמציא שפה חדשה. אם בכלל נהיה פה בעוד עשור. אונור הוא שריד
מהשפה העתיקה, אחת מהן. האם יש לך שם עצמי?"

    "אני הוא רטקליף." הוא אמר את השם בנימה סמויה של קריאת
תיגר.

    המרפא  שילב את ידיו זו בזו. "היית מפרה? או פושט?"

    "זקיף."

    "אה, למרגלות הכס," אמר האיש ופלט הברות גרוניות שנבצר
מרטקליף להבין. "ואיך הצלחת לברוח?"

    רטקליף מסר תקציר לקוני של מנוסתו הרגעית מהמקדש. הכיפה,
הנימפה הגוססת, בית הלהקה, הכיס, הכל צומצם לכמה משפטים שנהגו
בעמל רב.לאחר ההפוגה נטולת הזמן בשכחה, הוא חש כאילו הוא מדבר
על אדם אחר שחווה כל זאת. היה פעם מפרה וזקיף נטול שם שהצליח
למצוא פרצה בעולמן של הנימפות, וזה היה הוא. קשה היה לו לתפוס
זאת.

    "והם רדפו אחריך?"

    "כן."

    "אם כך, אתה ודאי רב תושיה. ועד כה לא נתפסת. איחוליי.
ומה אתה מתכנן לעשות כעת?"

    "לא חשבתי." רטקליף מתח את אצבעותיו. "אני חושב להמשיך
לנוע. הן לא השתלטו עדיין על הכל. וללא ורטה, יקשה עליהן למצוא
אותי."

    "וכמה זמן עוד תוכל להתמיד?" לרטקליף לא היה מושג מהי
אירוניה, אבל הוא חש בלגלוג בקולו של המרפא. "הפלנטה כולה תהיה
שלהן בקרוב. הן מחזיקות בכל עמדות המפתח החשובות. אבל זה לא
יספיק להן. אני מכיר את הלך המחשבה שלהן. הן לא ינוחו עד
שימשלו בכל עץ ובכל גרגר. ראית פעם את שיעור הילודה? לפי
הספרים, צאצאים אנושיים נולדים כמאתיים שבעים ימי חמה לאחר
ההזדווגות , וגם זאת רק במקרה של אחד לעשר. לא כן הנימפות."
נימת הדיבור  רימזה על תחושת עליונות. "כל זיווג הוא פורה.
אולי יצא לך כזקיף לראות זאת. בכל חודש, להערכתי, מונחים
היסודות לשלושים או חמישים שדות חדשים. פושטים מגויסים לאסוף
מפרים, יחד עם קבוצה ראשונית משדות קיימים, ותוך עשרה ימי חמה
אתה מוקף בשדות מכל עבר. "

    רטקליף מישש את התחבושת שלגבו. אונור דיבר אמת. הוא ראה
זאת במו עיניו. הנימפות צמצמו את חופש התנועה לכלל מחוזות
סגורים של הפריה לשעבוד, מתוך כוונה להשתמש במפרים באופן שבו
קשית מסייעת לצולל לנשום תחת המים. אך כשתיתם ההסתגלות, יהיה
זה הקץ. "ואתה אינך חושש שהן יגיעו גם לכאן?" הוא החווה בידו
בתנועה שכללה את הבתים המוזנחים, האנושיים הנרפים, המחסור
בחומות מוצקות.

     "כל מקום טוב כמשנהו," אמר אונור. "אשר לי, ברגע שאראה
צילו של פושט, אסוב על עומדי. אין טעם לחיות במערות חשוכות
בציפיה מבוהלת להיתפס. כל עוד זה בטוח, אשאר כאן."

    רטקליף חשב על הכיסים, והחליט שלמרות התיימרותו של
האנושי, הוא אינו יודע הכל על דרכי המפלט שהציע העולם. אבל
מילה שאמר קודם לכן עלתה בדעתו.

    "הזכרת ספרים. אילו ספרים?"

    אונור קם על רגליו, אוחז את הכד ומביט לתוכו , גבותיו
מכווצות בריכוז. "יש כאן מלאי אדיר של ספרים, איש נודד," הוא
אמר.  "רובם מהתקופה הקדומה. הידעת שפעם המבנה הזה נקרא "בית
מלון?""

    רטקליף הניד בראשו באי הבנה. "איני יודע מה פירוש הדבר."

    אונור פלט שוב נחרות מחויכות ובלתי מובנות. "זהו מקום בו
לנים אנשים את שנתם. הם נותנים לבעלים בתמורה חפצים בהם ניתן
לרכוש מזון או שתיה."

    רטקליף נשען לאחור והרפה את שריריו. "אמור לבעלים שלך שאת
מזוני אצוד בשיניי."

    אונור פנה לצאת. "הודע לי כשתהיה מוכן. אז אראה לך את
המקום."

    רטקליף חשב ששמע בקול החד מידה של היסוס. הוא לא בוטח בי,
חשב. ובכן, זה הדדי. גרונו דאב מדיבור שלא הורגל בו.

    הוא עצם את עיניו, ושוב חלם.



האיש החדש ישן קרוב למחצית היממה, להערכתו של אונור. הוא צפה
בכדור האש הענקי הגולש לאיטו אל הנקודה בה התמזגו ההרים
המרוחקים והשמיים. אונור היה אדם נטול כל תהיות ואמונות טפלות,
ולמרות זאת, הוא לא יכול שלא לראות בבואו של האיש אות לעתיד
לבוא. עד כה פקפק בקיומם של אנושיים תבוניים כמותו, וחשב שכולם
אינם אלא חיות שאינן שונות בהרבה מהזוחלים והמעופפים ששרצו על
פני האדמה.

    מי יודע, הרהר, אולי הנימפות  הם התבוניים היחידים
הקיימים כעת.

    גם אנשי הלהקה, בהם פגש בעברו, לא נראו כמי שמסוגלים
להרחיק לכת ולהצעיד את מוחם מעבר לשיגרת יומם ולרעב הדוחק בהם.
וזאת למרות שהיו נטולי ההשפעה המשתקת של הוורטה. בקרב אנשי
הישוב (נטולי ורטה אמנם, אבל לא מפותחים כלל וכלל) הוא יכול
היה להיחשב כשליט, במושגים הקדומים, ולתבוע את צייתנותם
המוחלטת. אבל עיניו פנו למחוזות גבוהים יותר.

    לא ייתכן, החליט, שבואו של הרטקליף  הזה הוא מקרה. שני
אנושיים יודעי-דבר שבאים במגע במקום נדיר -  אזור ללא נימפות.
מוחו החל טווה רשת חפוזה כיצד להוליך את הנודד בדיוק בנתיב
שהתהווה לנגד עיניו. גם הידע הקודם שלו יוכל להועיל, חשב. הוא
נטל קנקן מעל ה"דלפק", שהכיל תמהיל של מיצי פירות ואבקה לבנה
כתושה, ולגם.

    כשרטקליף ניעור השמיים התכהו מכחול  לכחול עמוק. הוא הציץ
אל החלון הפתוח -  רוח קרירה נשבה וסימרה את השיער  על גופו
העירום. הוא חש בסנטרו המזדקר קדימה, ותהה מה פשר הדבר. גם מעל
עורפו נשנתה התחושה של עצמות שכמו ביקשו לבקוע מגולגולתו
ולקרוע את עור פניו לשניים. הוא מישש את ראשו , לאט, ואז חלפה
התחושה כשם שבאה.  הוא התנשף, וירד לאיטו במדרגות העץ שהובילו
אל קומת הכניסה.

    "התעוררת," אמר אונור, שהפך באופן לא רשמי למארחו. הוא
היה ישוב באותו כיסא בו היה כשהגיע אליו רטקליף לראשונה, אלא
שהפעם אחז בידו קנקן מלא למחצה. "בוא ושב. אתה ודאי צמא."

    רטקליף התיישב, מתחיל להסתגל למוזרויות ההולכות ומתרבות
סביבו, כגון "כיסאות", "מיטות", ו"חדרי אירוח". הוא חשב שאם
שרד את מקדש האלה, כל דבר אחר הוא בר ביצוע מבחינתו.

    אונור הגיש לו את הקנקן, והוא כילה את המחצית הנותרת
בלגימה. ראשו, סחרחר מעט לאחר השינה, החל מתייצב לאיטו. "איזה
משקה הוא זה?" שאל.

    "תערובת של מיצי פירות, בתוספת של תבלין ייחודי," אמר
אונור. "זה אמור לעורר מרץ ולפתוח את הראש, פחות או יותר. אבל
לכפריים שם בחוץ זה לא עוזר בהרבה. הם עדיין שוטים כשהיו. אצלך
זה אחרת."

    "למה?" הוא הניח את הקנקן על הדלפק.

    אונור משך בכתפיו. "מי יודע? אנושי אחד נולד כשהוא יודע
ללכוד צבי במרוצתו, ואחר לא יכול לעשות זאת גם אם החיה הנידונה
צולעת וגוססת. לא כולם נולדים שווים ברמה השכלית. אתה כנראה
קיבלת יד מלאה. ואני גם. כל השאר אינם אלא משרתים."

    רטקליף תהה מדוע האיש מזכיר זאת כל הזמן. לא מפני שחסר לו
הדיבור במחיצת זרים. היה לו הרושם שאונור אינו אומר דבר בלא
מטרה כלשהי מאחוריו.

    "אתה שוב שותק, הנודד רטקליף. האם זה מבטא הסכמה?"

    "דיברת על ספריה קודם שישנתי. היכן היא?"

    "הספריה?" הוא חיכך את סנטרו. "נהרסה לפני זמן רב. אבל
הצלתי את תוכנה. ולא נותר ממנו הרבה, בכל אופן. " הוא קם וניגש
אל מאחורי הדלפק. רטקליף, שניעורה בו הסקרנות (רגש חדש
כשלעצמו), החרה החזיק אחריו.

    אונור רכן על הרצפה, חושף פתח שהוסווה באמצעות קרשים
ושרידי חומר צמרירי שכיסה את האריחים המתפוררים.

    היה חלל בפנים האדמה, צורתו מרובעת וקירותיו מחוזקים
בגזרי עץ שבתוכו ניתן היה לשכן כעשרה אנושיים, לאומדנו של
רטקליף. תחת בני אדם, ראה שם ערימות על ערימות של אותם חפצים
תמוהים -  הספרים. הם היו ערבוביה של צבע וגודל, מסודרים
בערימות מסמורטטות. ריח של לחות וריקבון מילא את חלל החדר.

    "אני חושב שפעם היו אנשים מסתתרים בחור הזה מפני פושטים,"
אמר אונור, כמו בתגובה למחשבותיו של רטקליף. הוא שלף כמה ספרים
באקראי, נוהג בהם בעדינות. נדמה היה שהם מעיכים וספוגי רטיבות.
"אבל זה היה גרוע מלהילכד בידי אויבים. כשגיליתי את החור
לראשונה, מצאתי את עצמי פשוק איברים על כמה עשרות שלדים,
מגובבים זה על זה. דומה שכולם מתו מרעב. הם לא העזו לצאת
החוצה.לאנושי חכם יש שתי ברירות: הילחם או ברח. אף פעם אל
תתחבא." הוא סגר את המכסה. קול איוושה ליווה את הפעולה, כמו
רוח הדופקת על דלת סגורה.

    אונור הושיט לו ספר באקראי. רטקליף הבחין בכותרתו, אירופה
של ימי הביניים, כתובה בשפה הדומה לאינגלישה. הוא דפדף בו
בקוצר רוח, וכל שראה היו מילים, מילים, מילים. שמות מוזרים
כנפוליון, הייסטינגס ומרקו פולו לא אמרו לו דבר. הוא רצה לדעת
על עולמו הוא. הוא סגר את הספר ונשא מבט שואל אל אונור.

    ספר נוסף. הפעם המילים לוו בתמונות -  כגון אלה שהיתה
הנימפה מקרינה לראשו כשהיה זקיף. אבל מוחו לא יכול לתפוס את
השטף האדיר הזה, לאחר התקופה בה חי בשטח, שם רק השרידה היוותה
את תמציתו.

    "מה כל אלה?"

    "ספרי הסטוריה, ברובם." אונור הניח ספר אחד על הדלפק,
ששמו, כך הצליח רטקליף לקרוא בעמל רב, על הספה -  הצד האפל של
הפסיכולוגיה. "בתחילה לא הבנתי אפילו מחצית ממה שהיה בהם. הם
מדברים על העבר הרחוק, טרם זמננו אנו. ממלכות קדומות שמשלו בהם
אנושיים, ושהשתרעו על פני יבשות שלמות. למעשה, הסיפור ארוך
ומורכב מכדי לספר אותו על רגל אחת (או שתיים, כיוון שאני
עומד)." שפתיו נפסקו, חושפות טורי שיניים מחודדות ומבהיקות.
"משחק מילים."

    "כוונתך שאנושיים סיפרו בעבר סיפורים כשהם עומדים על רגל
אחת?" השתאה רטקליף.

    "מי יודע? זה אפשרי. בהחלט." אונור נופף בידו, כמו רצה
לעבור הלאה. "בוא ונשב," אמר. "זה יגזול זמן רב, ועוד עלי
להתכונן לערב."

    "מה קורה בערב?" רטקליף נדרך.

     "טקס מקומי שעורכים הכפריים. אולי תרצה לצפות בו. אבל יש
לי עניינים בוערים יותר כעת. אחר כך, תוכל להחליט האם ברצונך
להשאר או להמשיך בדרכך."

    עפעפיו של רטקליף הושפלו לאות הסכמה. כחומר ביד היוצר,
חשב אונור, נזכר בביטוי הארכאי.

   

"עד לפני כארבע מאות שנים, בקירוב, נשלט העולם המוכר לנו בידי
אנושיים בלבד. היו קבוצות-על של מנהיגים שחלשו על שטחים
מגודרים, בדומה לשדות, אלא שאלה היו עצומים פי כמה. קבוצות העל
נקראו ממשלות, והיה להן כוח עזר שנקרא צבא. הצבא שימש אותן
ללחימה ביריביהן, בדרך כלל ממשלות אחרות. היו להם אמצעים
מפותחים לתקשור, להשגת אמצעי מחיה, ואפילו ליציאה אל העולמות
שמחוץ לאדמה הזו."

    רטקליף נראה כמי שמפקפק בכך. אלו עולמות נוספים היו, פרט
לכיסים? הוא חשב שאלה בדיות. אולי זקיף לשעבר חולמני משהו
המציא את כל זה.

    "האמצעים הללו נקראו "טכנולוגיה". היא היתה מגוון של כלים
מכושפים שהעלו את רמת החיים של האנושיים ואפשרו להם לנהל את
סביבתם וליצור קשר עם אנושיים הרחוקים מהם בלא לצאת מדלת
אמותיהם -  בדומה ליכולת הטלפטית של הנימפות. בשלב כלשהו -
שלב שכונה בתקופה שלאחר האסון "תקופת הפוסט מידע" -  המצב הגיע
לידי כך שהאנושיים הרחיבו את תחומי חייהם לכל כיוון אפשרי,
מרמת זקיק השיער ועד לעולם החיצון, הקרוי "חלל". כל דבר קיים
מופה, שויים, נחקר ונבדק. לא נותרה אף פיסה בלתי מפוענחת של
החיים. הכל הוצף במידע באמצעות רשת בלתי נראית שעברה
במעונותיהם של האנושיים ושכנה בתוך כלים רבועים, בעלי פנים
זוהרות. ניתן היה לתקשר עם הרשת בעזרת זרם כחול, חשמלא שמו.

     "לא חשוב. הנקודה היא שלא נותר להם שום דבר להגות בו,
לפרק אותו לגורמיו. לא היה עליהם לעסוק בשרידה -  כיוון שהיה
להם את כל צורכם. הם הגיעו לשלב בו החלו למחזר את עצמם, בונים
סביבות של מציאות מדומה, מנסים לשחזר את העבר -  מלחמת אנושיים
גדולה, למשל, שכונתה מלחמת מאה השנים - או שעסקו בתהיות לגבי
צורתו של עתידם כעבור מאה שנים או יותר. כמובן, שאיש לא יכול
היה לחזות את בואן של הנימפות. בשלב זה, המלוכה האנושית היתה
על סף קריסה."

    ניכר בו שזה היה נושא בו הרהר רבות. קולו הדגיש כל מילה
ומילה, ועיניו לא משו מפניו של רטקליף, כאילו היו עיניו
מעבירות את המילים ולא פיו. לאחר הפוגה קצרה, המשיך אונור
בדבריו.

    "אז באו מלחמות הקרינה. המלוכה, שהיתה מחולקת בין יבשות
רבות, החלה להתפצל לסיעות בתוך כל שדה, ולטרוף את המנהיגים
ומשרתיהם, הצבאות. הדבר אירע כמעט במקביל בכמה שדות -  ארצות -
שונים, כך שאפשר להניח שמדובר באירוע מתוכנן מראש שהועבר ברשת
כמו רוח, לו יכלה הרוח לדבר.

    " ההתפרצויות הראשונית היו אלימות במיוחד. מנהיגי הממשלות
חוסלו ועונו למוות בידי קבוצות שטענו לקיפוח, אוזלת יד וחוסר
יכולת לפתור משברים עולמיים. הקבוצות הללו, צעירות ומשולחות
רסן, מיהרו ליטול את השלטון לכף ידן, ותוך זמן קצר השליטו משטר
אכזרי שהודק בכוח השוטים והאלות.

    "מנהיגי הממשלות ששרדו הגיבו תחילה בהטלת סנקציות -
פירוש הדבר היה מניעת אספקה וציוד הדרוש לקיומן של הארצות
המורדות. קצת דומה להסגר שמטילים על חולה במקומותינו. אבל החשש
מהתפרצות שכזו בגבולותיהם-שלהם הביא אותם למסקנה שעדיף להפגין
כוח כאמצעי הרתעה למורדים מבית." אונור חיכך את סנטרו. "לעניות
דעתי, הם פשוט נתקפו בפניקה לנוכח עוצמת ההפיכה. הם לא רצו
ליפול גם הם מכסם. הם בחרו להפעיל נשק חדיש, שהיה אז עוד בשלבי
נסיון -  מעין אבקה הנישאת במיכלים ומפוזרת מן האוויר בידי
ציפורים ענקיות, שגודלן כגודל הכפר הזה. האבקה הזו מסוגלת
לכלות שטח מחיה שלם בתוך פחות מיממה.

   " התוצאות היו הרסניות. מרכזי השליטה של המורדים הפכו
לקברים פתוחים. האימה אחזה באלה ששרדו. אחזה בהם בצורה שכזו,
שתחת להרים ידיים לאות כניעה או למצוא אבן להסתתר תחתיה, גרמה
להם להשיב בנשק משלהם -  מיכלי ברזל ישנים ומעלי אבק, שבתוכם
חומרים כימיים הנישאים באוויר ויכולים להביא לשיעור תמותה של
כתשעים אחוזים בתוך דקות ספורות. הפגנות הכוח הפכו רשמית לטבח
חסר מעצורים.

    "זה נמשך קרוב לשלוש שנים; כל צד מכה את האחר ונוגס
בבשרו. לא היו גבולות. לא היו רחמים. מטרת המלחמה נעלמה מעיני
רובם. יש שאמרו שזו נקמה, יש שטענו שהם מגינים על החירות. אדם
ידוע אף התבטא, לקראת סוף המלחמה, שכל זה נבע משעמומם של
האנשים ותו לא, דבר חדש לענות בו. הוא נרצח זמן קצר לאחר מכן,
לפני שהובל למשפט בפני הממשלה הזמנית של ממלכה בשם וושינגטון.
באותה מדינה, אגב, התחלפו יותר מעשרים "ממשלות זמניות" בפחות
מחודש. מרבית התשתית הטכנולוגית הושמדה. אוכלוסיות שלמות נמחקו
מעל פני האדמה. המדינות הללו ומרכזי השליטה שלהן חדלו
מלהתקיים, הלכה למעשה. לא היו עוד מדינות. רק המונים מבועתים,
נטולי דמות אב, משספים כל זר הנקרה בדרכם. אם סווגת כמורד, היה
דינך מוות; ואם היית עושה דברו של מושל כלשהו, היו יורים בך
במקום.לא היה מפלט.

   " זה היה בעצם, סופו של עידן הפוסט מידע. לא נותרו עוד
מקורות מידע מכושפים כגון הרשת, עליהם ניתן היה להסתמך. לא היה
כבר מה לדעת. רק איך לעבור את היום.

    "לא היה מזור למחלות. לא היו תרופות בנמצא. ותוצאות
הקרינה הביאו לגידול מהיר של עיוותים אנושיים. שרידי העבר -
מכונות אדירים, דרכים מהירות, בניינים שהתנשאו עד השמיים -
נקברו תחת החולות. איש לא רצה עוד לדעת דבר. העבר לא עניין
איש.

    "אני חושב," אונור זקר אצבע,"שזו היא דרכו של המין
האנושי. כדי להתחיל מחדש, עליך להרוס את הקיים. הסטטוס -  המצב
-  הוביל למבוי סתום, קיר שלא ניתן לעבור דרכו, ומלחמות הקרינה
הן אלה ששברו את הרצף. זו דעתי, בכל אופן.

   " כעבור מאה שנים, אולי קצת יותר -  התרחשה החדירה
הראשונה. אין אף ספר שיכול לומר מנין באו הנימפות -  רק מעט
נכתב לאחר המלחמה. אבל הן הגיעו בשלב בו האנושיים היו במצב
הנחות ביותר -  משוללי יכולת להגן על עצמם, נטולי ידע ומערכת
שלטון-עצמי. הם היו טרף קל עבורן. כמו לצוד ציפור שבורת כנף.

    "והן הביאו איתן את הוורטות. לכאורה על מנת להציל אותנו
מרעלי העולם הזה -   נותרו מהם משקעים לא מעטים לאחר מלחמות
הקרינה -  אבל למעשה כדי לפתוח עבורן את דרכי הנשימה, אפשר
לומר."

    רטקליף הניד בראשו לאיטו. זה תאם את מסקנותיו שלו בנידון.
נראה שלאונור המרפא יש גישה למידע רב, והוא שאל את עצמו מניין
בא האנושי הזה, המדבר בבקיאות כה רבה על עבר שאיש מהם לא נכח
בו.

    אונור הניח את אצבעו המורה, ארוכת הציפורן, על הקנקן
והניח לידו לגלוש לאורך הכלי. "האם אנו בטוחים שהן הגיעו
מבחוץ? אין לי תשובה חד משמעית בנידון. יש הטוענים - שטענו -
שזהו השלב הבא בהתפתחות האנושית, צורת חיים מתקדמת שגברה על
הזיהומים והקרינה. הברירה הטבעית -  או שרידת החזקים, אם יצא
לך פעם לקרוא את דרווין(בדיחה נוספת). אבל זה לא מסביר את
הוורטות, את הצורך בהסתגלות, את ההבדלים הטוטליים בשפה. ובכל
מקרה אין לכך חשיבות.

    "מאז החדירה הראשונית -  משלחת סיור, אפשר לקרוא לזה כך -
היו עוד עשרות, במקומות שונים ונידחים. הם אספו אנושיים נטולי
דעת, בחרו את החזקים ביותר שישמשו כזקיפים ופושטים והקימו את
השדות. רשמית, אנו היום במצב של אדון ומשרת, הלכה למעשה."

    קולות נהי עמומים מבחוץ קטעו את דיווחו של אונור. הקולות
עלו וירדו במתכונת קצבית, ונשמעו כיבבת הרוח בלילות חורף
מקפיאי דם. ריח עשן עלה באפו של רטקליף. שני האנושיים שב"תחנה"
ניגשו אל החלון הפעור בקיר והשקיפו אל הנעשה ברחבה הגדולה שבין
המבנים.

   כשלושים אנושיים, פחות או יותר, עמדו במעגל, כולם עירומים,
החורים העגולים באחוריהם בולטים כירח שחור לאור המדורה שבערה
באמצע. הם היו בני גילאים שונים -  מנערים טרם בגרות ועד
לאנשים שחוחי כתפיים שעורם סבך של קמטים. במרכז ניצב גבר שגילו
אינו מוגדר, עורו הכהה בוהק כעץ מלוטש כנגד הלהבות. לצידו היה
אנושי צעיר יותר, רכון על ברכיו וידיו חופנות את עכוזו. קול
בכי חנוק בקע מפיו. העומדים סביב למעגל המשיכו להשמיע את
הקולות המוזרים, כאילו היה בדעתם להתחרות בבכיו של הצעיר.

    "מה הדבר הזה?" שאל רטקליף, יותר את האיש שעמד לצידו מאשר
את עצמו. הוא יכיר רק מאוחר יותר בעובדה שהמרפא הפך להיות מקור
המידע הבלתי מעורער  ביותר בסביבתו, ובעצם -  היחיד שיודע דבר
מה.

    "טקס קבלת אדם חדש ליישוב," אמר אונור. הוא התבונן בנעשה
בריכוז כמו הדריך את משתתפיו. חלקו שלו הגיע לאחר מכן, בחיטוי
הפצע.

    "מה הם עושים?" הוא הפסיק את השאלה באמצע, שכן כעת הבין
הכל.

הגבר כהה העור אחז בידו האחת כפיס עץ מחודד,מכוסה בדם קרוש,
כחול, וידו השניה תפסה בכוח את הזנב המתפתל. הצעיר נדרך, מכין
את עצמו לרגע. ידיו נשרו מטה אל האדמה החולית. האנושיים הגבירו
את שירתם, עד שהפכה בלתי נסבלת אפילו לאוזניו האנינות של
רטקליף.

    כהה העור נשא מבט אל השמיים, כמו חיפש אישור למעשיו. ירח
צהוב מחליא תלה בשמיים כמו אל משועמם, מוקף בנקודות אור
זערוריות. הוא נשם ונשף, ואז, כאילו ניתן לו אות מגבוה, הנחית
בכל כוחו את הסכין המאולתרת על קצה הזנב. נשמע קול הדומה להטחת
אגרוף בכף יד פתוחה, והיצור המתפתל צנח ארצה, מדמם ומפרכס
בעוויתות מוות. הצעיר פלט צרחת כאב, אבל לא כן האנושיים. שירתם
החדגונית נמשכה, ועתה נדמה היה לרטקליף שהוא מבחין בצלילים
מסויימים החוזרים על עצמם.הוא הרגיש שהוא צופה בשפה בשלב
נסיוני.

    דולה... דואה-דואה דולה.. דואיה, דואינה, דולה...

    הגבר הכהה נטל את היצור המפרכס בזרועותיו, פולט ריר כחול,
והרים אותו מעל ראשו, מפגין  את ניצחונו.  אז הסתובב, והשליך
את הזנב לתוך האש.

    הצעיר התמוטט על צידו, דם כחול ואדום ניגר מהשסע שבגוו.
האיש הכהה כרע לצידו ופלט כמה הברות תקיפות. פקודה, כנראה. שני
אנושיים מיהרו לעזוב את המעגל והרימו את הצעיר, אוחזים בגפיו
הרפויות. הגבר הכהה הצביע על ה"תחנה". השניים הנהנו ונפנו לבצע
את מלאכתם.

    שאר האנושיים המשיכו לשיר. עיני כולם היו נעוצות בגוף חסר
החיים שבער בתוך המדורה. ידי אחדים מיששו מבלי משים את השקע
שבגבם, כאילו ניתן היה לחוש בקיומה של רוח רפאים מעברם. הגבר
הכהה הושיט את ידיו אל האש כמבקש לחמם את גופו בדמה של
הקורבן.

    "אעזוב אותך לצפות בזה, אם זה כל כך מעניין אותך, רטקליף
הנודד," אמר אונור  מאחוריו. "אני צריך לטפל בתושב החדש."

    רטקליף בהה החוצה, ולא נראה ששמע כלל את הדברים שהופנו
אליו. מחשבה אחת עלתה במוחו. אז הם כן תבוניים, אחרי הכל. אולי
לא ברמה של דיבור או קריאה, אבל יש בהם משהו מן התבונה. אם כי
לא היה שום דבר חכם בהבערת מדורה -  המעשה משול להזמנת פושטים.
העשן יראה למרחוק, אבל לא נראה שזה מדאיג מישהו מלבדו. אפילו
אונור היה אדיש בנוגע לסיכויים של פלישה.

    הוא שמע את הדלת נפתחת מאחוריו.  רגליים יחפות טופפו על
רצפת הקרשים המאובקת, מלוות בגניחותיו של התושב הטרי. השלושה
טיפסו לאיטם במדרגות, שולחים מבטים חוששים ברטקליף, שעמד בגבו
אליהם. קולו הנוזף של אונור נשמע מלמעלה, מדבר ב"שפתם", תהא
אשר תהא.

    האנושיים שברחבה החלו מתפזרים לאיטם. לאחר שתם הטקס, נראו
כמי ששבו להיות חיות בר פותות, עיניהם כבויות ופניהם ריקות
מהבעה. האיש הכהה נותר ליד המדורה, ידיו עדיין פרושות לפנים.
היצור הבוער הפך בינתיים לגוש שחור מפותל ונטול צורה. ריחו
החריף של העשן מילא את האוויר כקטורת.

    רטקליף המשיך להביט, למרות שכבר לא היה שום חידוש: הטקס
תם. מילה מוזרה עלתה בתודעתו, בעודו עומד שם: הנחושתן. הוא לא
ידע מנין באה, או מה משמעותה, רק שיש לה קשר למה שהתרחש כעת
לנגד עיניו. הנחושתן. מילה מוזרה. זו לא היתה כלולה באוצר
המילים שלומד בידי הנימפות. אולי ישאל את אונור מאוחר יותר
לפשרה.

    רק לפני ששקע בשינה, כשהאש הבוערת היתה לרמץ מלחש, נזכר
בחלומות שרדפו אותו בעודו בשכחה. ומה אמר לו השומר לפני שהחלה
שנתו? ההבטחה, שהיא החוזה הלא כתוב בין השומר והלקוח? בדרך כלל
אין ערובה לזמן בו  מתעורר לקוח המשתמש בשירותנו, הוא אמר לו,
אבל לך אומר שאתה תקיץ בתקופת הנחשונים. הוא רצה לשאול  למה
הכוונה, אבל החליט שאין זה מעניינו. כשהדלת להיעדרות פתוחה
לפניך, כל דבר אחר הופך שולי.

    אתה תקיץ בתקופת הנחשונים.

     נחושתן.

      נחשים.

    אבל הפעם הזו, חלומותיו לקחו אותו למחוזות שונים לגמרי.







המירדף



הם היו ארבעה כשהתחיל המצוד, לפני למעלה משלוש שנים. אחד מהם
מת מקדחת משונה  במהלך המצוד -  שביתה ביולוגית מוחלטת, כפי
שכינו זאת הנימפות. שלושתם היוו דגם מושלם לתפקיד אותו מילאו,
ונראו כאילו לא נולדו אלא נוצקו בדמות אנוש. גכשאר -  זה היה
כינויו, שציין פגם בדיבור שאפיין אותו לעתים -  היה כעת המנהיג
של משלחת הסיור.

    המסע החל לאחר שראש אחד השדות "בצעה את המעבר" -  התפגרה,
בשפתו של גכשאר. הוא ושותפיו היו שייכים במקור לשדה יודפה,
השוכן כמה מאות מילין מערבה לשדה בו מתה הנימפה, אבל גויסו
למלאכת החיפוש כיוון שנודע לאדוניות שאדם התואם את תיאורו של
הזקיף הבוגד נצפה מדרום להרים שלמרגלותיהם שכן יודפה.

    הם עלו על עקבותיו בקלות רבה יחסית -  לאנושי לא היה שום
נסיון בחיי שטח, לאחר עשרים וחמש שנה בה הואכל מכף הנימפות,
והוא היה טרף קל. כך לפחות חשב גכשאר בהתחלה. הם יכלו ללכוד
אותו בלילה השלישי שלו תחת אור הכוכבים, אבל טרנוי -  המנהיג
הקודם -  העדיף להמתין שהנמלט יצור קשר עם אנושיים אחרים
כדוגמתו, וכך להגיע אל הלהקה. גכשאר חלק עליו באותה עת, מציין
בפני הפושט המבוגר יותר את ההוראות המפורשות, אבל טרנוי לא
הקשיב. הוא רצה לעלות בסולם בכך שיגיש לאדוניתו פרס כפול - לא
תרנגולת אחת אלא לול שלם.

    שוטים תמיד מקבלים ת'גמולם, חשב כעת גכשאר, נזכר במחלה
שהמיתה את טרנוי לבסוף. הוא תמיד ייחל להזדמנות לתפוס את מקומו
ולהוביל משלחת סיור בעצמו, וזו היתה כתשובה למשאלותיו, אחרי
עשור שלם של השתרכות מאחורי השחצן הזקן. הוא התפאר בשרשרות
שענד על ידיו ורגליו -  כל שרשרת היתה עשויה מעצמות כף הרגל של
אנושיים שלכד, מזכרת להישגיו.

    עם רדת הערב הם יחצו את ההרים, לאחר שיאכלו ויישנו. זה
היה אחד השינויים שהנהיג גכשאר במתכונת הציד. שן ביום, פעל
בלילה. הקרבן לא יצפה לך, לא יוכל לגונן על עצמו כששמיכת
חלומותיו עוטפת אותו(לא כך בדיוק התנסח הרעיון במוחו של גכשאר.
הוא חלם אך לעתים רחוקות, ולא היתה לו האבחנה של תפיסת העתיד
וסמליות שבחלומות). זו היתה שיטה שפעלה להפליא כשתפסו את הלהקה
המקורית באותו מבנה חרב למחצה. הם לא תפסו את הזקיף הבוגד -
כשלון שגכשאר ציין לחובתו של טרנוי -  אבל בפעם הבאה, אין ספק
שזו תהיה הדרך בה יפעלו.

    אלא שלא היתה פעם הבאה. לאחר הפשיטה על הלהקה, דומה
שנעלמו עקבותיו של הבוגד -  טרנוי חילץ מפיהם של הניצולים
שהזקיף מכנה עצמו כעת בשם עצמי,"רטקליף". גכשאר חש באבחה של
זעם החותכת בגופו לשמע הדבר . שמות היו פריווילגיה השמורה
לאדוניות ולפושטים בלבד. זקיפים מעולם לא קיבלו שמות, היה
עליהם רק להיות צילה של הנימפה בכל מקום בו היא נמצאת. בכל
אופן, הוא נעלם. הם בילו כמעט קרוב לשנתיים בחיפושי סרק באזור
בו מצאו את "בית המחסה לנטולי ורטה", כפי שכינה טרנוי את ביתה
הארעי של הלהקה, בתקווה שיחזור אליו כשם שציפור פצועה שבה
לקינה. לבסוף שלח טרנוי את אחד הפושטים לשדה הקרוב ביותר - שדה
טנטלה, שהיה ממוקם ליד מיתחם "הערים האבודות", לבקשת עזרה. זה
היה בבירור צעד של יאוש. הם לא הריחו אותו יותר, לא ראו סימן
לקיומו, וגכשאר החל חושב לראשונה על ממדיהם העצומים של השטחים
הפתוחים. הוא יכול להיות בכל מקום! בכל מקום שהוא. "בזמן
שבזבזנו את הזמן על יד בית הלהקה, הוא יכול להתרחק כבר לכיוון
האגם השחור או להיות בכלל באיזה כפר חרב," קבל פעם באוזניו של
טרנוי. "איינו 'תר מדי זמן במקום אחד, בעוד שהמרחק בינינו אולך
וגדל. אולי כבר איבדנו אותו, ו'נחנו לא תופסים את זה!"

    טרנוי סטר לו בכוח על פניו בתגובה לדברים אלו, ואחר כרה
בור בקרקע, קשר את גכשאר והטיל אותו לתוכו למשך יומיים תמימים.
"א'חוק מספר 1," אמר טרנוי בעודו רוכן מעל לשפת הבור, מביט
בעציר בעיניו העכורות, "לעולם אל תשלוף שיניים כשאני בסביבה.
אני נושך, ונושך חזק. תזכור ת'זה, חלאה דפוק שכמוך."

    וגכשאר אכן זכר.

    השליח שב לאחר שבוע -  גכשאר וטרנוי והשלישי, גירי,
העסיקו את עצמם בציד חיות דמויות אנוש, מכוסות פרווה סמיכה,
ובמעשי אונס אקראיים בקבוצת אנושיים שיועדו לפתיחת שדה חדש
בקרבת מקום. בשדה טנטלה היתה דוברת (רואה מעבר לחומות, כך כינה
זאת טרנוי, ברגע של הברקה גאונית שלא תישנה, להערכתו של
גכשאר). היא יכלה לראות דברים במרחק אלפי מילין, דבר שנבצר
מגכשאר להבינו. אבל נכונה להם אכזבה. משהו חסם את יכולת הראייה
למרחוק שלה. היא לא יכלה לתת להם את מיקומו של הזקיף הנמלט.

    גכשאר חש בחוסר האונים של האדוניות, וגם בזעמן המתעורר.
האם לא ייתכן שקבוצה מובחרת של פושטים לא תמצא זקיף אחד, נטול
כישורי הישרדות? החיפוש הפך עבורו לאובססיה. הוא ימצא את
האנושי הזה, ויהי מה. לאחר מותו של טרנוי (קדחת איומה, חשב
גכשאר בסיפוק חשאי. ובאה בדיוק בזמן) הוא מצא הזדמנות להטיל את
מרותו על גירי וליפאן ולתבוע לעצמו את חוד החנית.

     אבל המקרה הנוכחי התברר כאבן קשה ללעיסה. במשך השנה
האחרונה, הלכה למעשה, הוא ומלוויו עסקו במשימות לכידה מזדמנות
של אנושיים נודדים או בפשיטות-בזק על שטחי מחיה מצומצמים,
בעודו מחכה שהתעלומה תיפתר איכשהו.

     לגכשאר לא היתה הסבלנות המספקת כדי לשכב במארב ולהמתין
לטרפו שיקלע לבין ידיו המושטות. הוא היה להוט, אכזרי וגחמני,
תכונות שסייעו לו רבות במסעות ציד שונים, אבל כאן היה עליו
לחרוק בשיניו ולהמתין להתפתחויות. הוא חשש שזו פתיחה מבישה
למדי לביכורי תפקידו החדש.

    אבל בכל המתנה יש שכר.

    גכשאר שכב על גבו ובהה אל השמיים העצומים שנפרשו מעליו,
כשהגיעה הבשורה. יותר נכון, הוא היה שרוע על גזעו הרחב של עץ
עתיק. קיומה של הוורטה מנע ממנו לשכב על גבו בנוחות, עובדה
שמצא למטרידה למדי (כמובן, הוא נזהר שלא לחשוב על כך אפילו.
אין לדעת מה הוורטה מסוגלת לקלוט בחושיה). הוא ואנשיו היו בפסק
זמן של רגיעה, לאחר שתפסו ארבעה אנושיים שניסו להסתתר בחורש
דליל של עצי אקליפטוס. המרדף הקל הסב לגכשאר הנאה, אבל הוא
גילה שעם הזמן הפכה ההנאה דומה יותר לכחכוח כאשר ישנה ליחה
בגרונך: היא שם כתגובה רפלקסיבית, אבל כבר איננה מסעירה ומרגשת
כבעבר. הוא ייחל לטרף מורכב יותר, שיעשה יותר מאשר לייבב
ולברוח ממנו. הוא ייחל ליריב ראוי.

    ליפאן הוביל את האנושיים (נטולי ורטה -  נראה שאינם פליטי
שדות. ובכל זאת, הם לא היו שורדים זמן רב בחוץ, ללא סינון יאות
של רעלים, חשב גכשאר) לשדה הקרוב ביותר, שהיה בשלבי הקמה. גירי
עסק בהפקת צלילים משונים משני גזרי העץ, על ידי כך שחבט אותם
זה בזה. הוא נהג לעשות זאת כל אימת שהיו בהפסקה מציד, וגכשאר
מצא את הצלילים הללו מרגיעים באופן תמוה. אפילו הוורטה שלו
היתה נרגעת ממלמוליה הטורדניים.

    ליפאן חזר בשעות אחר הצהריים, שלושת הצמידים הכסופים
שלצווארו -  סימן ההיכר לפושטים -  משקשקים כשרץ לעבר המחנה
המאותר שלהם.

    "מה? מה קרה?" גכשאר הזדקף לישיבה, ידו נשלחת אל השוט
החגור למותניו. גירי חדל להכות בגזירים. "משאו חשוב?"

    ליפאן עצר כשהגיע אליהם. הוא התנשף בכבדות, וגכשאר העיף
אליו כלי מתכת ישן וחלוד, בו נהגו לשמור מים ושאריות מזון. הוא
מצא את הכלי בישוב חרב, שהיה שייך לעידן הקודם. זו היתה,
לדעתו, המצאה גאונית.

    ליפאן תפס את הכלי ונטל לגימה ארוכה. "באתי מאשדה ההוא,"
אמר ונופף לאחוריו. הוורטה שלו הציצה מעבר לצידו השמאלי כמו
חיה ביישנית. לגביו, כל שדה שנוצר אי פעם היה "השדה ההוא".
"קיבלתי הודעה. הודעה חשובה מהאדונית  ששם." הוא עצר כדי לשאוף
אוויר. טיפות מים זלגו משפתיו. "זה איה הודעה על זקיף נמלט.
היא אומרת שהם מצאו'תו."

    גכשאר זינק על רגליו, מתעלם מהסחרחורת שתקפה אותו ומצרחתה
המבוהלת של הוורטה. עיניו ירו להבות בליפאן. "מצאו אותו!" הוא
חזר על המילים, כמעט ביראת קודש. האם היום לו פילל הגיע סוף
סוף? "איפה 'נחנו צכים לחפש?"

    ליפאן הצביע מערבה. גירי וגכשאר הביטו שניהם. הם היו
בתחומיו של העמק השבור, מקום אליו לא באים אנושיים רבים, ובעצם
כמעט אף יצור חי. איש מהם לא ידע זאת, אך הם שכנו פחות מפרסה
מהכיס הבלתי חדיר ממנו יצא רטקליף לפני פחות מחודש. מערבה
ממקום עומדם שכן רכס הרים עצום שנמתח כצל מאיים על האדמה
האפורה.  "האדונית אומרת שיש שם מקום יישוב של הלהקה," הוסיף
ליפאן. "מהצד השני של'ההר. צריך למשיך בקו ישר. היא אומרת
שאפשר לראות אותו בקלות. הוא היחיד שם בסביבה."

    גירי לא נראה כאילו שהוא מבין מחצית מהנאמר. הוא היה כמו
חיית-בית; "שב,", "צוד", ו"הבא" היו הפקודות היחידות שקיבל.

    גכשאר תחב אצבע לפיו ונשך אותה עד זוב דם. פושטים מעולם
לא קיצצו את ציפורניהם, לא קיצרו את שערם, לא כיסו את גופם. הם
היו כוח המשחית של הנימפות. כדי להטיל מורא, עליך להיראות
מסוכן ונטול עכבות. גם אם פירוש הדבר נזק לעצמך, חשב גכשאר.
בעת שההתרגשות היתה תוקפת אותו, הוא היה יכול לקרוע את שערו או
לעקור שיניים כדי להצליל מחדש את מחשבותיו. וזה פעל. לא רק
שמחשבתו התבהרה, מוחו עיבד תוכנית חדשה לגמרי בפרק זמן שהיה
נדרש לו לקפוץ אגרוף. הוא בחן אותה מכל צדדיה, לוודא שהיא
מושלמת ונטולת פגמים, בטרם יוציא אותה לפועל.

    "'נחנו הולכים לשם?" שאל גירי בחוסר סבלנות. גכשאר ניער
את האבק מעורו החשוף ותהה על מי מהם יטיל את תפקיד המסתנן.
גירי צייתן, אבל אינו בעל כושר הסתגלות. הוא ייחשף מהר. ליפאן,
לעומת זאת, היה טיפוס עצמאי. אולי יותר מדי.

    אבל כל זה עוד רחוק. עד שיגיעו לשם, הוא כבר יחליט.

    "נצא בערב," אמר גכשאר. "הוא לא איברח לשום מקום. אנושיים
תמיד מחפשים  ת'בני מינם."

    הוא שב וקיפל את עצמו לחצי שכיבה, מנסה לדחוס את הוורטה
תחתיו. תמונות רצו מול עיניו, כמו אלה שראה
במקרן-התמונות-המדברות בעיר בה לכד את הדוברת של מיפונה. אבל
שלא כמו תמיד, לא היו אלה מחשבות על ביזה ומרדפים וצמאון אדיר
לציפורניים הננעצות בבשר אדם. הוא חשב על המקום בו נולד.

    זה היה משונה, כי לגביו, העבר הוא האתמול, והעתיד הוא
העומד להתרחש בעוד כמה רגעים. הוא מעולם לא הרחיק לכת לחשוב על
עברו כילד, או על השנים שיבואו, לאחר שיצוד את רטקליף, הזקיף
שסרח. המסע בזכרונו המבולבל היה קשה יותר מחציית נהר סוער
בתקופה הקרה.

    הוא לא נולד בשדות. הוא זכר את זה בבירור. הוא יצא לעולם
במערה חשוכה ומסריחה, שם בילה את עשר שנות חייו הראשונות. שני
האנושיים שגידלו אותו היו צרור של פחד ואנקות. הדבר הראשון
שלימדו אותו זה לשתוק. אסור שישמעו אותו. וחשוב מכל, אסור לו
לצאת החוצה. האנושי המבוגר יותר נהג לצאת החוצה לפרקים, וכשהיה
חוזר היה מביא איתו אוכל. גכשאר חשב פעם, לא במילים אלא ברגש
שמאוחר יותר זיהה ככעס: למה לו מותר לצאת ולי לא? הוא חי באימה
מתמדת מפני דבר שכלל לא יכול לראותו, רק שידע שהוא קרוב ועתיר
סכנה. הוא היה מתכרבל לכדור וקובר עצמו תחת אבנים געשיות, שהיו
קרות כמו המוות בעצמו.

    פעם אחת הוא יצא החוצה. הוא היה צמא, והאנושים שהיו איתו
ישנו, חבוקים זה בזה. הוא ניסה להעיר אותם, אבל לא הצליח.
היובש בגרון הכאיב לו. הוא ניסה להתאפק, ניסה להסיח את דעתו על
ידי משחק  ששיחק לפעמים: הוא היה זורק אבנים על הקירות ומנסה
לראות מי מהן תתפורר ליותר חתיכות. אבל לאחר כמה זמן גרונו
היובש בגרון האפיל גם על המשחק, והוא תר נואשות אחר פורקן. הוא
ניסה לשתות את העפר התחוח שכיסה את ריצפת המערה, אבל ירק אותו
בגועל. הוא ניסה לגרד את קירות האבן, אבל הם היו קשיחים
כעצמות. הוא גישש אחר מוצא. הגיע רגע שבו הצמא המטריף השתלט על
כולו, והוא לא אבה אלא לשים לו קץ.זה גבר על האימה, על כוחם של
איסורים שהודגשו בסטירות, זה גבר על ההגיון והשפיות. הוא זחל
על ארבע, הרחק משותפיו למערה, רואה בעיניו שהסתגלו לאפלולית
מקץ עשר שנים את קווי המתאר הקלושים של הקירות המקושתים, את
השביל זרוע האבנים. הוא המשיך לזחול, אבנים פוצעות את עורו
העירום. תוך דקות ספורות רישתו את גופו הלבן שריטות לאינספור.

    כשהגיע למה שהיה פתח המערה, גילה שהוא חסום בעלים וענפים
סבוכים, חלקם יבשים, כאלה שהאנושי המבוגר היה מביא לו לפעמים
לאכול. הוא היסס לרגע. ומה אם הדבר שם בחוץ יתפוס אותו? ומה אם
לא ימצא את הדרך חזרה?

    אבל הצמא גבר גם על הפחד הזה. אם הדבר הזה שם בחוץ, הוא
לא יתפוס אותו, מפני שהוא קטן והמשהו ההוא גדול ומאיים. הוא לא
יראה אותי. אני רק אמצא שתייה ומיד אחזור. הוא הסיר את הענפים
בשתי ידיים חיוורות, מדממות, להוט לצאת כבר החוצה. לא רק הצמא
הנחה אותו בדרכו.

    פס אור הכה בעיניו. למזלו, הוא יצא בתחילת התקופה הקרה,
כך שהשמיים היו מעוננים, אבל אפילו כמות כזו של אור היה בה כדי
להכאיב לו. הוא נרתע לאחור, ממצמץ בפראות. הוא השלים את מלאכת
פנוי הענפים מהפתח. עתה נראה כאילו שמעגל לבן התהווה סביבו,
והוא פלט זעקת כאב. העיניים שלו! הן גרמו לו לשכוח את הכאב
שבגרונו.

    הוא העז לפקוח את עיניו שוב לאחר מספר שניות. האור הבהיר
עדיין הכאיב לו, אבל כעת פחות. הוא נע לאט לעבר הפתח, וחצה
אותו ברעד, ליבו הקטן הולם בו כשתי אבנים הניטחות זו בזו ללא
הרף.

    וברגע שהיה בחוץ, ידע -  הוא ידע, בפשטות המושלמת של
היעדר כל ספק, שלעולם לא יחזור פנימה. הוא בהה סביבו. לא היה
קץ לעולם שבחוץ. הוא עלה וירד והתפתל ושאג בגאיות ותחת המים
הזורמים ושרק עם מעוף הציפור וצווחת החי. גכשאר הילד הביט
מעלה. כדור ענק, חיוור שלח קרניים מרצדות שנגעו בלחייו וחיממו
את עורו הקר. הוא צעק מבלי לדעת למה. הוא זכר את הכלל האחד -
לעולם לא להשמיע קול -  אבל זה היה כבר מאחוריו. הוא הלך,
מתרחק מהמערה, וחשב שאולי יחזור אחר כך... ואולי לא. מגיע להם
שיישארו שם, שכלאו אותי במקום ההוא, הוא חשב.

    הוא מצא שפך דליל של נחל, וקבר את עצמו בתוכו, טובל את
פניו במים הדלוחים (הנחל הזה היה פעם מי שפכים של אזור תעשיה
קדום. בערב גכשאר סבל מעוויתות כתוצאה מזיהום, ואלמלא נתקל
בפושטים, אולי היה מת באותו היום).

    הוא גילה בעצמו תאווה אוראלית -  כל דבר שראה נכנס לפיו.
הוא רצה לטעום מהכל, לא להניח לדבר לחמוק ממנו. ומזה רצו
להרחיק אותי? חשב. זה הדבר שנאסר עליי לראות? נחישותו שלא לשוב
התחזקה, לצד פחד עמום מן הבלתי צפוי שעלול לשכון בהמשך הדרך.

     הוא הרים את ראשו שוב אל הכדור העצום שבשמיים האפורים,
משתאה לנוכח הצורה המעגלית המושלמת, המסנוורת. זה ודאי הבורא
בכבודו ובעצמו, אמר לנפשו.הוא הסב ממנו את עיניו לאחר כמה
רגעים, פוחד שהאור יחרוך את עיניו.

    הוא המשיך לשוטט כך עד שעות אחר הצהריים (הוא יצא מהמערה
בשעות הבוקר המאוחרות), כשהחלו הייסורים לתקוף את בטנו. נדמה
היה שעשרות סכינים חדות ננעצו בקיבתו. הוא נשנק, לופת בשתי
ידיו את הבטן.

    בתחילה חשב שאולי זהו כאב מיעיים מהסוג המוכר, ולכן נשכב
על בטנו ופישק את עכוזיו הקטנים ככל יכולתו. הוא עשה זאת רבות
כשהיה במערה. לאחר הפליטה, היה האנושי המבוגר אוסף את הצואה
ומסתיר אותה בקצה המרוחק של המחבוא, שם העלה סרחון במשך
שבועות. אבל דבר לא יצא החוצה. תחת זאת, הכאב הלך והתעצם, והוא
חש כאילו איבריו הפנימיים שופדו על ידי אותו אל צהוב וענק.

    צרחותיו הן שהזעיקו למקום את הפושטים. הם היו נתקלים בו
בכל מקרה, לאמיתו של דבר -  האנושי הצעיר השאיר אחריו עקבות
שגם פושט טירון היה יכול להתחקות אחריהם -  אבל הצרחות הקלו
עליהם למקם אותו.

    גכשאר, ששכב על הקרקע הלחה, מתפתל ומנסה ללחוץ על ישבנו,
שיוציא את הרעל מגופו, כלל לא הבחין בפושטים כשאלה נעמדו
מעליו. זיעה דביקה כסתה את עורו ככסות לגופו. העוויתות המשיכו
להלום בו כמו שכן בתוכו איזה מתופף בלתי נלאה. הוא נעשה מודע
לקיומם רק כשאחד מהם הפך אותו על גבו.

    המחשבה הראשונה שעלתה בו היתה, הם גילו שברחתי! ותהה כיצד
יוכל לתרץ את ההפרה החמורה שביצע. אבל במבט שני, אלה כלל לא
היו האנושיים שכלאו אותו במקום האפל.

    הם היו גבוהים ממנו כפליים, לפחות, וגופיהם היו שריריים
וצבועים בצבע גזעי העצים, שלא כעורו החיוור. פניהם היו מזוקנות
ושערם הגיע עד למותניהם, כרוך לצמות. אור החמה השתקף על
הצמידים המוזרים שלצווארם. הם נראו כבני האלים.

   ומוזר מכל היו הזנבות האדירים שתלו מאחורי גופם. הם היו
עצומים! מסה רוטטת של בשר לבן, שבקצהו עין כחולה. לגכשאר נדמה
היה שהוא שומע מלמולים ולחישות לא מובנים, אבל לא באוזניו אלא
בתוך ראשו. הוא לא היה בטוח, אבל חשב שהמלמולים מגיעים מהזנבות
הנעים. הוא בהה בהם, פחד ותקווה משמשים בו בערבוביה.

    אחד מהם דיבר אליו בהברות מוזרות שלא שמע מעודו. המילים
נשמעו תקיפות ותובעניות. הוא נד בראשו במאמץ, מנסה להבהיר
שאינו מבין אותם. זה שדיבר כרע ברך לצידו, וגכשאר מצא עצמו
מתבונן ביצור התמיר מקרוב.

    "הוא חולה," אמר הפושט לחברו. "ניקח אותו איתנו, או
שנזרוק'תו?"

    השני נותר לעמוד, מביט ביצור הקטן בעיניים אומדות. "קח
אותו," אמר. "עדיין ניתן לישתמש בו. לאחר שהן ידאגו למחלה הזו.
כנראה שאכל משו לא-נכון."

    גכשאר לא הבין את חילופי הדברים, ולרגע מצמרר אחד חשב
שהשניים מתכוונים להרוג אותו ולאכול את איבריו. הטבע אינו מוחל
לחלשים. כלל הברזל הראשון של כל אחד החי ללא יד מגוננת,
כשלרשותו רק שיניו ועיניו הוא.

    אבל היצור רק הרים את גופו המפרכס -  לא בעדינות יתרה -
והניח אותו על כתפו. גכשאר מצא עצמו מביט בעולם מגובה של שני
מטרים, כשכאב עולה ויורד בעוצמתו רוחש בבטנו. הם לוקחים אותי
מפה, הוא חשב, מכריח את איבריו הרועדים להתרפות. הם לוקחים
אותי לאל החמה.







מלכת הוורטה



האנושי ייבב בקולו החנוק. עיניו היו עצומות במתכוון, כדי שלא
יראה את המקום בו היה. אבל הוא לא יכול לעצום את חושיו האחרים
-  חוש המישוש, למשל -  ולמנוע את ההרגשה של משהו זר לגמרי
המנצל את אונו למטרותיו.

    זה נמשך קרוב לשעה. הוא היה על ברכיו, ראשו שמוט,למזלו,
כך שלא היה עליו לראות את הנעשה. הוורטה שלו היתה מאחוריו,
ראשה נעוץ בחתך העגול שבגופה של הנימפה, נע קדימה ואחורה בחשק.
איברו של האנושי -  נראה כמו גרסה מוקטנת של ורטה -  היה זקור
כגזע עץ, ואשכיו היו צמודים למפשעתו עד כאב. ריר כחול ניגר על
מותניו, זולג מגופה של הנגררת (אלא שבמקרה הזה, האנושי ולא
הוורטה היה הנגרר), ומשאלתו היחידה היתה שזה ייגמר מהר ככל
האפשר.

    הנימפה עצמה היתה שרועה על הכס בפישוק איברים, ראשה מוטה
מטה ועיניה נטולות האישונים עוקבות אחר התהליך בעניין. עורה
הכחול שיקף תבניות אליפטיות שנעו ללא הרף, מספרות אלף ואחד
סודות.

    קצב הדחיפה הלך והתגבר. קולה הצווחני של הוורטה נשמע
כזעקה של חיית בר כלשהי. האנושי עצמו החל לצרוח ללא שליטה,
משחש בקץ המתקרב.

    זה קרה בקול עמום -  כמכה רטובה. הוורטה השמיעה שריקה
חזקה, כזו שקורעת את עור התוף של בני אדם. נוזל כחול-אפור ניתז
על גופו הרוטט של האנושי. הוא נפל על פניו, רפוי וחסר תנועה.
הוורטה שלו שרדה מספר רגעים אחריו, שולפת עצמה באיטיות מגופה
של האדונית, ואחר צנחה לצידו של האנושי, עינה כבויה.

    הנימפה המשיכה לשבת על הכס, קולטת לתוכה את הזרע המחוזק.
(בניגוד לאנושיים, נימפות אינן חוות עונג מהזדווגות. מושג
ההנאה זר להן. הצורה הפיסית הנוכחית שלהן מאפשרת להן ליצור קשר
עם אנושיים , אבל לא ליהנות מאותה קשת רגשות ותחושות.) בתוכה
חיו כעת  שלוש ממשיכות נוספות. היא נשמה דרך נחיריה, לאט ובקצב
מונוטוני. ידיה ניגבו בעצלתיים את דמה של הוורטה מעל החתך
העגול, שהחל להיסגר, כעת משבוצע הטקס.

    היא החוותה בראשה אל שני הזקיפים שעמדו לצד הכניסה. פני
שניהם היו חסרות מבע, כמי שראו טקסים שכאלה פעמים אינספור.
ובכלל, טכנית הם היו שייכים לצד השני. זקיפים ששהו זמן רב מדי
תחת צלה של האדונית החלו רואים עצמם כבני חסותה, ומנתקים כל
קשר שהיה להם עם בני מינם. השניים הללו לא היו יוצאים מן
הכלל.

      הם גררו את הגופה המדממת אל חדר הוולדות. הנימפות היו
מעדיפות להשתמש בגופם של האנושיים יותר מפעם אחת, אולם גילו
כבר מזמן כי המערכת הביולוגית שלהן אינה יכולה לשרוד לאחר מגע
מיני עם גוף זר.

    מיפונה קמה ממקומה והידסה לאיטה לעבר ה"מסדרון", כפי
שכונה -  חדר ההתקשרות. היא חלפה על פני המדגרה -  אפילו מבעד
לקירות האטומים היא יכלה לשמוע את השריקות הצורמניות,
האופייניות לוורטות טרם בשלות. שני הזקיפים יצאו מחדר הוולדות,
מביטים בה בציפיה לפקודות נוספות, ועם יותר משמץ אימה לנוכח
קרבתה המקפיאה. "חזרו לעמדתכם," היא אמרה. "אין להפריע לי בזמן
הקרוב." קולה נשמע נשי, אך מעובה כדי שלא יישמע מפתה. בקשריה
עם אחיותיה שמעבר לשדה, היה קולה נטול מין כלשהו.

    השניים הנהנו במרץ, וניגשו -  כמעט נסו -  למלא את דבריה.
היא המשיכה ללכת. המקדש -  שכונה לעתים "הקונוס האחד" -  תוכנן
בצורה שכזו כך שבקשת החיצונית שכנו חדרי הוולדות, המדגרה
ומגורי הזקיפים. במרכז המעגל היה חדר הכס, בו התבצעו טקסי
הפריון החודשיים. המסדרון מוקם בין אחורי הכס לבין הקיר הפנימי
של המקדש. מיפונה חלפה בפתח, חשה באי נוחות הטורדת את מנוחתה.
בדרך כלל, היה החדר הזה מרגיע אותה; הוא היה מבודד מצווחותיהן
הבלתי פוסקות של הוורטות ומלחשושיהן של הוולדות. אבל עכשיו לא
היה שום נוחם בדממה.

    היצור דמוי האדם פסע אל מרכז החדר. הוא עוצב, בדומה
לנימפות עצמן, בצורה תכליתית, בלא שמץ של מודעות לאסתטיקה;
ובכל זאת היתה התוצאה מסבירת פנים. החדר היה חלל מעגלי, שתקרתו
צרה מרצפתו, נטול כל עיטורי גזע או עוצמה. הוא היה בעצם ריק
מכל דבר שהוא, העלול להסיח את דעתו של המתקשר. יצירת מגע
ממוח-אל-מוח היתה משולה לקליעה למטרה: קלה מקרוב, קשה מרחוק.
הנימפה כרעה על ברכיה. אצבע ארוכה, תכולה, התוותה שלושה מעגלים
באוויר. זו היתה בקשה ליצירת קשר. בקשה כזו היא כללית על פי
רוב, וכל שדה ברדיוס עשרה קילומטרים היה עשוי לענות עליה
(ולגרום לבילבול מוחלט), אבל מיפונה הוסיפה לבקשה שם.

    "טנטלה,"היא הגתה בקול. הצליל היה כקולו של מקל החובט
בקרקע ספוגית. נתינת שמות לנימפות הקלה על ביצוע ההתקשרות.
שמות הנימפות נגזרו משמות השדות עליהן היו מופקדות, אימוץ של
נוהג אנושי קדום.

    התשובה השתהתה זמן מה. מיפונה הקפיאה עצמה במקומה. כדי
לחזק את ריכוזה, העלתה במוחה את "הכיפה האחרונה", אותו מקום
מסתורי אליו מגיעות הנימפות לאחר ביצוע המעבר. היא לא ידעה אל
נכון את צורתו של אותו מקום, והסיפורים עליו היו עצמות מצהיבות
שאיש לא טרח לשמר. מיפונה, שנולדה וגדלה בכוכב המעופש וההרוס
"ארץ", לא ידעה רבות על מה שקדם לה. כל שידעה היה השדות...
המפרים... והטקסים... וניסויים במדגרה... וחוזר חלילה.
מחזוריות ההתפשטות וההפריה היו לחם חוקה, ולמרות זאת החלו
עולים בה הרהורי כפירה. או שמא בגלל כל זה? היא סילקה את
המחשבה מתודעתה. הקריאה שלה נענתה.

    "?"

    "שדה מיפונה הוא הקורא," אמרה הנימפה. שפתיה נעו מבלי
דעת, הרגל שרכשה בלית ברירה בקשריה עם האנושיים. השדה הנקרא
הגיב בתמונה חזותית -  אנושי הכורע למרגלות אדוניתו ואוחז
בידיו ורטה כנועה. היה זה אישור דומם להיענות. מעתה ואילך
התנהלה השיחה בתמונות בלבד.

     מיפונה: הזקיף המכנה עצמו "רטקליף". האם הוא (תמונה של
אנושי הכבול בשלשלאות)?

    טנטלה: עדיין לא. (הקרנה של פושטים המשוטטים בשממה). אבל
הזמן דוחק (שעון חול שתחתיתו מלאה כמעט).

    מיפונה: כבר עלה אבק על בריחתו. אולי אין לחשוש מפניו.

    טנטלה: כל אנושי שיש ביכולתו להימלט, צופן לנו סכנה.
הנבונים הם שזורעים את נבטי המרד. כמו היועץ שהיה לדנילה (איש
מזוקן ושחור שיער). גם הוא משוטט חופשי, ומי יידע היכן? אולי
הוא מאמן אנושיים בסתר? אולי (מחשבה עטופה ביותר מקורטוב של
פחד) אולי הוא מצא את הקזאס לפנינו?

    מיפונה: מסופקני אם הוא ידע כיצד משתמשים בו. (ספר סגור
ללא שם). הפליטים האחרונים לא הותירו אחריהם ספרי הפעלה.

    טנטלה: (היסוס קל) האם האחות מוכנה לסכן את המשכיותה בשל
השערה? (נימה חמורה, כמעט נוזפת)

    מיפונה: לא הספק הוא המנחה אותי בדרכי.(הרכנת ראש) אנחנו
בעצמנו איננו יודעות היכן הקזאס, ואימותינו היו אלה שקמו מערש
המרידה האחרונה והשליטו את הסדר החדש. אותו יועץ הוא עלה נושר
ביער מת.

    טנטלה: (שתיקה קלה) האם רצית דבר מה נוסף?

    מיפונה:רציתי להתייעץ איתך. הניסוי האחרון בכיפה לא עלה
יפה. שמונה מכל עשרה ורטות אינן יכולות לחבור לצאצאים אנושיים
ברגע הלידה. (תינוק מיילל וורטה הנרתעת לאחור) יתרה מזו, ורטות
מספר אינן שורדות מחוץ לכיפה. הסיבה לכך היא כנראה ריכוז גבוה
של סוכרים בגוף המפרים. כשרמת הסוכרים עולה, הוורטה גוססת
במהירות. כך גם במזג אוויר קיצוני מדי -  חום עז או קור.(שמש
לוהטת, ולחלופין מסך כבד של שלג). נראה שההסתגלות תימשך עוד
זמן מה. אבל ביחס לתחזית הילודה האנושית, יהיו עד תום השנה
שלושה מפרים לכל ורטה. אין זה מצב שהייתי רוצה לעודד.

    טנטלה: האם ניסית את הדוגמה החדשה -  השתלת ורטות במפרות
הרות?

    מיפונה: עד כה, ללא תוצאות. הוורטה אינה שורדת את הרחם.
הנוזלים ממיתים אותה. התבצע נסיון דומה, כך נודע לי, בשדה
יודפה. היא (תמונה של הנימפה) הדביקה את הוורטה היילודה לביצית
המופרית, אבל זה כשל. העובר מת תוך פחות מחודש, לפעמים בתוך
שמונה ימי חמה. (מורת רוח)

    טנטלה: נמשיך לנסות. ישנם בעלי חיים רבים  ביער. בדנילה
החלו לנסות זיווג עם חיות פרא. (אריות, כלבים, זאבים) כולם
עוברים סינון רעלים, כמובן, אבל גם שם התוצאות לא מזהירות.
(הפסקה) אם כבר יצרת קשר, האחות... האם שמעת פעם על ה"כיסים"?
(חור מוצק של עלטה)

    מיפונה: שמעתי עליהם. הם פזורים באזורים נידחים. פושטים
אינם מסוגלים לאתר אותם.

    טנטלה: מפי הידוע לי, שהיה בהם מסוגלת לשנות את המבנה
הפיסיולוגי של המשתמש. הריק בו הוא מצוי נוטל ממנו דברים
מיותרים ופותח את החלק הפנימי ב"קופסה". הדבר דומה לחווית
המעבר, אותו אנו עוברות כשעינינו נעצמות. גם בגוף חלים
שינויים. חושדתני שאותו "רטקליף" הסתתר פרק זמן ארוך בכיס מעין
זה. זה הגיוני. אין מקום מחבוא טוב יותר. הוא מחוץ לתחום
לגבינו. בעתיד יהיה עלינו לטפל גם ב"שומרים". אבל די לשדה
בוולדותיו. אם נתפוס את הזקיף בקרוב, אולי נוכל לבחון את
השינויים שחלו בו. אולי מערכת כשלו יכולה לקלוט ורטה עוברית.
ייתכן שעלינו לנסות להחיל תפיסה חדשה לחלוטין -  להתאים את
הבגד למשתמש, תחת לנסות לכווץ עצמנו למידותיו. זו סיבה נוספת
לעניין שלנו בו.

    מיפונה: הצדק איתך, האחות. (מעגל סדוק קמעה)

    טנטלה: האם המעגל שלם?

    מיפונה: כן. אל חשש.

    טנטלה: המעגל השלם הוא התורה היחידה שלנו, האחות מיפונה.
אף אחת אינה מורשה לשבור אותו. המפרה הוא המזריע; הוורטה היא
המתווך; הנימפה היא הנושאת בכתפיה את שלמות הדוגמה. כך היה,
וכך ימשיך ויהיה. (נימה מונוטונית)

    מיפונה: איני בת יומי, האחות טנטלה. (ציפורן שלופה חדה)

    טנטלה: אל תשברי את הענף עליו את יושבת. הנני בדיוק
כמוך.(עין בוהקת באזהרה)

    מיפונה: וכמוני כמוך. אודיעך אם אשמע חדשות על אותו
הרטקליף.

    הנימפה ניתקה את הקשר הטלפתי. שוב היתה בגפה. היא חשה באי
שביעות רצונה של טנטלה, שזרם אליה משך השיחה כמים עכורים.
מיפונה לא חששה מהזקיף. היא ובנות מינה היו רבות מכדי שיוכלו
להביסן. האם לא היה כך דורות רבים מספור? האם לא חלשו ביד רמה
על הכוכב העלוב הזה מזה שלוש מאות שנה? היא אמרה לעצמה, עתה
משהיה מוחה ריק מנוכחות אחרת כלשהי, ולו נוכחות דומה, ששלמותו
של המעגל היא שטורדת אותה. היא אמנם נהנתה מעליונותה הבלתי
מעורערת כשליטת השדה, אך היא יכלה בה במידה להיות ילד אנושי
האוסף נמלים חסרות ישע. והנימפות האחרות? תמונת מראה. וכך גם
כל שדה שייווצר אי פעם. המעגל אינו יודע התפתחות מהי; הוא מכיר
רק בתורת ההפריה לשם התרבות, והתרבות לשם הפריה.

     עורה של מיפונה התחמם, כמו בתגובה על המחשבות שמילאו את
מוחה. הסימנים שעל זרועותיה צרבו את העור, למרות שהיא היתה,
ככל השאר, מנותקת מהמערכת העצבית שלה, כך שלא תחוש דבר. אך שמץ
של כאב נשאר, כאורח המסרב לעזוב.

    כמו אחרוני הפליטים, הזקיף ההוא, היא חשבה. היא לא
התקיימה אז, אבל כל נימפה ידעה לדקלם את סיפור הכליה הישן. אבל
הוא רוצה מפלט, לא מלחמה. הוא לא בעיה בכלל.







בתחנה



הוא הלך במים רדודים, שהגיעו בקושי לברכיו. זה לא היה יותר
מזרזיף מים דליל, אבל כשהתבונן בערוץ הרחב בו פסע הסיק שאי אז
היה זה נהר גועש שוודאי עלה על גדותיו בתקופה הקרה. דגים מתים
נישאו במים, ויחד איתם גם שברי מכונות עתיקים ובעלי חיים
שזנבות מוזרים נעוצים באחוריהם. ורטות, אמר מוחו. הוא המשיך
ללכת, ונתקל בגופה נוספת -  הפעם של אנושי, אולי מפרה.

    זו היתה בת המין השני. היא שכבה על גבה, עיניה פעורות
ושערה פרוש סביב ראשה כמאות נחשים זעירים, מתפתלים. אמצע גופה
היה מנוקב בכחמישה או שישה חורים, אך כשרכן אליה כדי להביט
מקרוב, ראה שלא היו אלה חורים אלא פתחים; הוא ראה בעדם עולמות
אחרים לגמרי, פראיים, שיד נימפה לא נגעה בהם. הוא רצה להמשיך
ולהתבונן בהם, אך האנושית פתחה את פיה לפתע ואמרה בקול נבוב,
"אתה מביט בכיוון הלא נכון, הנחושתן איננו כאן", ועיניה התמלאו
מים. הוא רצה לשאול להסבר, אך היא נעלמה, התמזגה עם מימי הנחל.
הוא הזדקף והמשיך ללכת. המים גאו בהדרגה, וכעת ראה בהם את פניו
של אונור המרפא. "הכוח הוא בשכל," אמר האיש המזוקן, "והשכל
יודע תמיד להביט קדימה קודם שיצעד." יד נעלמת הצביעה הלאה,
בהמשך הערוץ, ורטקליף ראה שמסלולו מוביל אותו לשפך עגול וסואן,
שורץ ורטות מצווחות. הן התחרו זו בזו על האנושי האחרון שנפל
לידיהן, והוא הבין בבעתה שהוא הבא אחריו. אבל רגליו המשיכו
ללכת בנתיבו של הנחל ההולך וגואה, והוא לא יכול להסתובב. "כל
הדרכים מובילות לשדה," אמרו פניו נטולות הגוף של אונור. "וכל
עולם הוא שדה, רטקליף הנודד." ואז הזרם הטיל אותו היישר אל
סרנדת הוורטות המייללת. הן נמחצו מולו, קורעות את בשרו מעליו,
וכל מחשבה אחרת היתה ממנו והלאה.



רטקליף שהה כבר שבוע שלם ב"תחנה". אונור שיכן אותו בחדר הסמוך
לזה בו חיטה את פצעו. הוא הסיר חלק ניכר משערו, שצמח פרא
במנוסתו -  זקנו גולח, שער ראשו קוצר לגובה כתפיו. האזור סביב
הפצע נותר חלק -  השפעה מקומית, כך הסביר לו אונור. הוא גם
אימץ את מנהג הלבוש -  כריכת אריגים תפורים ביד סביב הגוף
במטרה להגן עליו מפגעי השמש והגשם. הוא התקשה להתרגל לבד
(אונור כינה זאת "בד יוטה") הצמוד לעורו. זה גירד, והיה לו מגע
מחוספס כגחונו של נחש. אבל הוא הבין במהרה שאין טוב מהלבוש
להתחזות -  הלה יסתיר את העדות להיותו נגרר-לשעבר. ובאשר לשאלת
הלבוש עצמו -  לא רק אנושיים תבוניים מצאו לנכון לעטות את גופם
בבגדים. לרוב נהג לכסות רק את חלציו, לא מפאת הצניעות אלא כדי
להסתיר את זהותו.

    היישוב לא היה מאורגן מכל בחינה שהיא, כך הסיק מתוך צפייה
באורחות החיים שסביבו. כל אחד חי ופעל באופן אישי, עושה כראות
עיניו, אם נגע הדבר למזון ואם למקום לינה (ולא חסרו כאלה.
היישוב היה קטן אבל נותרו בו די מבנים כדי לאכלס מאות
אנושיים). אבל בדבר אחד פנו כולם לאונור: מחלות ומרפא. הוא היה
הסמכות הלא רשמית במקום. רטקליף התקשה להבין כיצד הצליח האיש
לתקשר עימם, כיוון ששפתם היתה לא הרבה יותר ממילים בנות הברה
אחת, קרוב לוודאי שפה שפיתחו בינם לבין עצמם (לרטקליף עצמו
היתה שפה כזו, כשעמד בין שורות המפרים). אבל אונור היה מהיר
תפיסה וסבלני , הרבה יותר ממנו.

    זה היה סימן שאלה נוסף. מיהו אונור? מנין בא הוא? רטקליף
סיפר לו את כל עברו, כל עברו הידוע, פרט לאפילה שבשכחה -  אבל
אונור  לא גילה לו דבר על עצמו. הסקרנות -  אותה חיה בת אלמוות
-  נעצה בו טפרים. הוא היה שונה מסביבתו כשם שדג שונה מציפור.
גם אם הדוב מזמין אותך למערתו, הוא עדיין דוב, חשב רטקליף.

    הוא מישש את סנטרו. בליטה מוזרה החלה להיווצר בקצהו
התחתון, כעין פימה. הוא לא חש בעקבותיו הרכים של שומן עודף;
הבשר היה נוקשה כעצם. ומוזר מכך היו גדילי העור שמעל אוזניו,
שהחלו צונחים מטה כפיאות לחיים תמוהות. הוא חשב שכדאי להעלות
זאת בפני אונור. אולי הוא מסתיר שיניים חדות, אבל ידו רחבה
בעבור כולם, חשב.

   

השמיים בערו באש.

    רוב האנושיים שהיו ערים (השעה היתה הרבה אחר חצות, מושג
זמן שאוכן על ידי מכשיר מסתורי בעל חוגה) וראו את הפלא, לא
ידעו לפרשו. הם חשבו שאולי זהו קץ העולם. אבל למרות האימה
הקמאית שהציפה את חושיהם, הם נותרו מאובנים על מקום עומדם,
מרותקים למראה הנורא.

    כדורים של אש יוקדת צנחו מהשמיים המכוכבים, מאירים את
החשיכה. מאחוריהם נמתח שובל בוהק, לבן כזנבות ענק. הם לא
השמיעו קול שריקה כשחתכו את האוויר הדומם. לרטקליף הם נראו
כגיצים של מדורה. כמה מהאנושיים נמלטו בבהלה לחפש מחסה תחת
הגגות ובין קירות מתפוררים. אחרים כיסו את עיניהם בידיהם כאילו
חששו שהמראה יעוור אותם. נער אנושי אחד, לעומת זאת, הביט מעלה
בכמיהה והרים את ידו כאילו ביקש ללכוד אחד מהם בכפו.

    הם היו דוממים כאוויר טרם פרוץ הסערה. רטקליף -  הוא עמד
על גג "התחנה" -  חש מנותק מהכל. השדות, פושטים חסרי רחמים,
פצע הוורטה, אפילו תהיותיו לגבי המרפא -  כל אלה נדחקו לשולי
תודעתו. דומה שמישהו היושב על כוכב מרוחק פיזר גשם של זרדים
בוערים.

    המטר נמשך עד שכדור אש גדול בהרבה החל מתרומם במזרח,
מאפיל על קסמם. אבל הגיצים הבוערים המשיכו לנחות עד אמצע
היום.



אונור מעולם לא חשב שיתגעגע לשדות. הוא חי ונשם ורטות מיום
שרחמה של מפרה אלמונית כלשהי ירק אותו לאוויר העולם. הוא כמעט
חש צער כלפי הוורטה  שנאלץ לכרות מגופו בבוא העת. וכאן, ביישוב
נטול-השם הזה -  סימן לנסיגה תרבותית, חשב בשמץ של שעשוע ציני
-  הוא מילא אותו תפקיד כמעט. האיש שאליו פונים כשמתעורר סימן
שאלה כלשהו. דנילה השתמשה בו רבות בזמנו, בתור מומחה לגוף
האדם. הוא זה שסייע לה להקל את החיבור בין ורטות למפרים שגופם
גילה התנגדות, והוא זה שהציל את חייהן של שלוש ולדות שמערכת
הנשימה שלהן פיתחה וירוס תוקפני. הוא ידע שהיד הסוטרת עשויה גם
ללטף. אז הוא נכנע לחזקים ממנו. ומה בכך? גם שועל משפיל אוזניו
למול נמר. אבל כעת לא היה איש מעליו. בלעדיו, חשב, היה הישוב
הזה גווע מעצמו.

    אבל הוא לא רצה להחזיק בכתר. כתר הוא חפץ כבד ועטוי
קישוטים מיותרים, ועלול לגלוש על העיניים ולהפריע לראייה.
ומחר, חשב, עלול הכתר ליפול שלל בידי סיור של פושטים. ואז שוב
תהיה מפרה פעור פה ונטול בינה.

    אבל גם זה היה כלוב. מחוץ לרטקליף והאיש הנובח לא היו
בסביבה אנשים איתם יוכל לדבר. הוא המתין לרטקליף. הזקיף לשעבר
יצא לצוד את ארוחת הערב שלו, וסביר שייעדר כשעה. אונור חשב על
התוכנית שלו, ותהה כיצד ישכנע את הזקיף לשעבר להצטרף אליו. הוא
כמעט היה בטוח בנוגע למיקומו של הקזאס, לאחר המחקר החשאי שערך
בהיותו שבוי בדנילה. בינתיים היה  עסוק ברקיחת משקה חדש -  זו
היתה תאוותו היחידה. הוא עירבב את תוכנם הנוזלי של פירות
שנקטפו יום קודם לכן בידי אנושי (אלה ניתנו לו כ"תמורה") בעזרת
קנה סוכר, שבחש בקנקן הבדיל. מוחו עדיין עסק בשאלת רטקליף
ותוכניתו החשאית, כשאנושי צעיר פרץ פנימה לתוך המבנה, תר אחר
אונור בחשש.

    אונור הרים את עיניו ובחן את הצעיר. הוא נראה נרגש. ודאי
יש לו חדשות. האם הנימפות גילו את החורבה הזו? אם כן, אולי
הגיעה השעה לקשור את השק ולצאת מהדלת האחורית, חשב אונור.

    אבל הצעיר לא נראה אחוז אימה. הוא רק החווה בידיו כאומר
בוא! בוא תראה! והצביע לאחוריו, אל הדלת.

    "מה העניין?" אונור החל לשאול, ומיד עצר בעצמו. האנושי
הרי אינו יודע לדבר. הוא בחר בפעולה אחרת -  הרמת גבות וארשת
פנים תמהה באופן מופרז. הוא גילה שהאנושיים נוטים לקלוט הבעות
פנים ולפרש אותן כהלכה, או בקירוב.

    הצעיר רק חזר על המחווה הקודמת. רגליו תופפו בחוסר סבלנות
על הקרשים, ועיניו נשלחו שוב ושוב החוצה.

    אונור נופף בידו כמו לומר  תסתלק, אבל האנושי לא הרפה.
ידיו הכו בירכיו, כמו רצה להדגיש את חשיבות העניין. בפניו היה
מבע מלא תחינה.

    אונור ויתר. אם ייצא לראות במה מדובר, אולי יעזבו אותו
בשקט. ידיו שלו הונפו והורדו, ביטוי להסכמה. הוא הניח את הקנקן
תחת הדלפק, היכן שלא ייראה (תמיד היה סיכוי שאנושי צמא כלשהו
עבור פה כשהוא איננו) וחתך פיסה מקנה הסוכר, לועס אותה תוך כדי
הליכה לעבר הצעיר. הלה הסתובב, להוט להראות לאונור את תגליתו.
השניים יצאו מ"התחנה".

    הם פסעו לעבר מרכז הישוב. השמיים עטו צבע אפור מבחיל,
כאילו עשנן של אינספור מדורות הסתיר את צבעם. שני אנושיים עסקו
בהזדווגות (בתולית, הסיק אונור משהבחין בתנועותיהם המהוססות)
בפתחו של אחד הבתים, כאילו לא היתה להם הסבלנות להגיע למקום
סגור. האיש הנובח לא היה -  הוא יצא לשליחות משלו. אקווה שלא
מדובר בעוד פיסת מתכת חסרת ערך, או בתגלית המפעימה של קישוש
עצים והצתת אש, חשב אונור. הוא ראה ארבעה חמישה אנושיים נוספים
שהתגודדו סביב אדם גבוה, חסון, שהביט סביבו בשילוב של קוצר רוח
וריכוז. הם שמרו על מרחק, ראה אונור, אבל לא מפני שפחדו ממנו,
אלא בגלל  מה שנשא. ורטה זקורה, גדולה מכל אחת שראה אונור בימי
חלדו, רחשה באי שקט מאחורי הזר. הזר עצמו נראה חסר מנוח -
כאילו ניסה לחצות את הים בסירה, כשידיו משמשות כמשוטים.

    "מישהו כאן מדבר-ר?" נראה שהוא מצפה לתשובה. הוא הביט בכל
אחד מהם חליפות. אבל לא היתה כל תשובה, רק מבטים חוששים
והעוויות פנים של סלידה.

    "יש פ-פה מישהו שמדבר?" הוא הניף את זרועותיו -  ארוכות
ומצולקות -  וחזר על השאלה, בקול רם יותר.

    אונור חש את ריאותיו מתרוקנות מאוויר. אנושי יודע-דבר
נוסף! השני בתוך שבוע. הוא ריסן את הדחף שעלה בו, להסתער
קדימה, ללפות את הזר בכתפיו ולתחקר אותו עד מוות. הוא ניגש אל
האנושי החדש, שומר על הבעת פנים שליווה. האנושיים שהקיפו אותו
פינו לו דרך, שולחים מבטי תיעוב ופחד בנגרר הלבן.

    "אני מדבר," אמר אונור, מדבר לאט, מקפיד לבטא כל הברה
בבירור. זה היה קשה, שכן מחשבותיו רצו לפני פיו, רוצות לנוע
הלאה.

    הזר הסב אליו את מבטו במהירות מדהימה. עיניו יקדו ככדורי
האש שהאירו את הלילה הקודם. אונור הופתע לראות דריכות שכזו.
היה זה כנחש העט על טרפו.

    "אתה... יודע את ה"אינגלישה"?" הזר בחן אותו במבטו,
ולאונור היה הרושם שהאנושי מתקשה להגות מילים. כאילו דיבר מבעד
לשפתיים חשוקות.

    "כל מי שיצא מערש הנימפות יודע אותה," אמר אונור ללא
מחשבה, אינו מודע ליהירות שבקולו.

    "האם... האם'פשר לדבר? רק..." הזר הצביע על אונור ועל
עצמו.

    "בארבע עיניים. אה, שכחתי את בת לוויתך. ובכן, בחמש.
בהחלט, איש נודד."

אונור פשט את ידו בתנועה רחבה כלפי האנושיים שעדיין בהו בוורטה
כמוקסמים. הם נסוגו לאיטם, ולבסוף התפזרו, מלחשים בינם לבין
עצמם בשפתם המוזרה.

    עתה גילה אונור שהאנושי מביט בו כאילו ניסה להתאים את
מראהו לדמות שנצטיירה בדמיונו. האם הוא מצפה למישהו? תהה
אונור. "אתה ודאי עייף לאחר המסע הממושך," מיהר אונור לומר,
מקווה להזדמנות לבחון את האיש מקרוב. "אני יכול להציע לך מנוחה
ומשקה?"

    הזר מצמץ כלפיו, מודע לנוהגו. אונור חשב שזה היה מוזר
ביותר -  שאנושי כלשהו יהיה בכלל מודע לעצמו. רובם פעלו על סמך
דחף טהור. "אני... כן, כן," הוא אמר. הוא נראה מותש, כאילו
עברו עליו ימים ולילות במנוסה מפני להקות של פושטים.

    "בוא אחריי." אונור חש בעונג פנימי המפעפע בתוכו. אולי
גיליתי בזה הרגע שותף נוסף לתוכנית, הוא חשב. הזר הצטרף אליו,
מעיף במבנים העתיקים מבטים קצרים וחסרי עניין. הוא לא נראה
כאילו הוא מביט בבניינים אלא דרכם, מנסה לפלוח את הקירות
בעיניו.

    הזוג המיוחם עדיין עסק בשלו בכניסה לאחד הבתים. אונור שמע
קול גרוני מצידו, וראה שהזר מגחך למראה. הוא מתנהג כאילו שכל
זה מתחת לרמתו, חשב אונור, מנסה להבין מה הדבר אומר על האיש.

    "התחנה" היתה כעת מולם. אונור נכנס בראש, והזר החרה החזיק
אחריו, לאחר היסוס קל. "שב," אמר אונור מבלי להביט בו. הוא
ניגש אל הדלפק והציץ תחתיו בשמץ של דאגה. אבל המשקה
הגמור-למחצה שלו עדיין היה שם. וכך גם הקליפות הריחניות, נוכח
לדעת משהביט על הרצפה. בפעם הבאה הוא יהיה זהיר יותר.

    הוא הסתובב אל האורח שלו, אם ניתן לכנותו כך. האורח -
הוא היה גבוה מאונור בשני ראשים (או כפי שמקובל לומר, במחצית
מגופה של ורטה) -  התיישב על אותם כלים הבנויים בצורת L עם
ארבע "רגלי" עץ. אנושיים שהיו באים לפה מעת לעת נהגו ליפול על
ברכיהם או לשבת על עכוזם, רגליהם צלובות יחד. אבל האיש התיישב
כאילו שהכיר את הנוהג האנושי הקדום.

    אונור שלף קנקן אחר -  זה הכיל תערובת של עלי מנטה מהולים
במים קרים -  ויצא מאחורי הדלפק, מושך כיסא נוסף ומתיישב למול
הזר. הוא לא השתרע לאחור בכסא, כיוון שהוורטה הפריעה לו. תחת
זאת ישב בגו זקוף, כתפיו מושפלות קימעה.

    "אתה מהשדות." זו לא היתה שאלה. הוא הושיט לאורחו את
הקנקן, וזה גמע אותו עד התחתית בלגימה יחידה. זרזיף של משקה
ניגר משפתיו לכיוון צווארו. הוא הושיט את ידו כדי למחות אותו,
וחדל באמצע התנועה, כאילו חשב על כך שצופים בו. אונור הבחין
בסימנים אדומים על הצוואר, כאילו כרכו סביבו פעם חבל.

    האיש הניח את הקנקן על הרצפה -  השליך אותו, בעצם. עלים
ירוקים נפלו מהפיה. אונור לא אמר דבר. זה לא הזמן להגדיר
"נימוסים".

    הזר מתח את כתפיו. "הייתי," אמר.

   "ואיך ברחת?"

   הזר שקל את תשובתו היטב קודם שענה. "הייתי פעם זקיף," אמר.
"באחד השדות החדשים."

    "שדה דנילה?" שאל אונור כלאחר יד.

    "כן. אולי, אני לא בטוח. אן לא חורטות ת'שם שלן על
הכיפה." רמז לחיוך. אולי זו הלצה בעיניו. אפילו רטקליף לא ניחן
בחוש הומור. "נולדתי בשדה מרוחק יותר, אבל כשהקימו את החדש,
אני נשלחתי ליצטרף אליהם. שימשתי שם זקיף אולי-" הוא עצם
עיניים, כאילו חישב סכומי עתק בראשו, "אלפיים ימי חמה."
העילגות נעלמה מדיבורו כמעט לחלוטין. "ברחתי משם, בסופו של
דבר. כשהנימפה היתה שקועה ירכיים ובטן בטקס הפריון שלה, פשוט
הסתובבתי והסתלקתי. היא לא הבחינה בדבר. הזקיף שהיה איתי ניסה
לברוח גם הוא, אבל תפסו'תו. הוולדות, אני מתכוון. ניצלתי
ת'מהומה כדי לצאת. הטיפוס על החומה לא קשה -  הצמחים שעוטפים
אותה ניסו לנשוך'תי כמה פעמים, והותירו צלקות-" הוא הצביע על
הקווים שעל זרועותיו. "אבל הצלחתי לעבור את החומה. מרגע שהייתי
מחוץ לשדה, ברחתי לכיוון ההרים העצומים שבצד אצפוני. לא ידעתי
לאן אני רוצה להגיע -  כל מה שחשבתי עליו היה ליתרחק מהן.
חציתי את ההרים -  ישנו מעבר ישן, דרך כבושה שמובילה לצידם
השני. ראיתי ת'מקום כשירדתי במדרון, וחשבתי שזה אולי מקום טוב
לחפש בו מחסה."  

  אונור הנהן בהיסח הדעת. הסיפור היה דומה להפליא לזה של
רטקליף. אבל היו כמה פרטים בסיפור שלא תאמו את גרסתו של רטקליף
ואת מה שידע הוא עצמו על העולם. אונור בא משדה דנילה, הנמצא
מהעבר הנגדי לזה שבאו בו הזר ורטקליף. הנימפות תמיד העדיפו
מישורים פתוחים. הוא החליט להעמיד את האנושי הזה במבחן.

    "אתה... מה הוא השם-העצמי שלך?" שאל אונור.

    הזר נראה מבולבל. אולי הוא בכל זאת אומר את האמת. ראשו נע
הצידה, ואונור ראה את שפתיו נעות, כאילו לחש למישהו נעלם. "אני
שאר-גך," אמר, מחזיר את פניו לאונור. הוא ביטא את השם כשתי
מילים נפרדות ובהיסוס מה, כאילו מעולם לא שאל אותו איש לשמו.
וממתי זקיפים מקבלים שמות? אבל, הזכיר לעצמו, לפני ימים ספורים
ניצב לפתחו זקיף נושא-שם נוסף. אז מדוע החשד הזה?

    "אני הוא אונור המרפא, שם-העצמי שהענקתי לי." הוא הציג את
עצמו -  מעשה אווילי, החליט. שמו של אדם אינו חושף דבר. הוא
ידע רבות על הזר הזה עוד קודם שידע את כינויו. אדם יכול באותה
מידה לומר על משקה שהוא טעים ועסיסי לאחר שחברו כבר שתה ממנו.

    "האם... יש כאן עוד פליטים כמוך?" שאל שאר-גך. השאלה
נשמעה סתמית, לא יותר משיח חולין, אבל הוורטה שלו הזדקפה
מאחוריו.

    "כמעט כולם כאן פליטי שדות," אמר אונור. "כמה מהם נולדו
בחוץ -  עדות חיה לכך שאנושיים מסוגלים לשרוד ללא מסגרת המעגל.
כשמצאתי את הכפר הזה היו פה עשרים אנושיים, בערך-"

     "לא, לא לזה 'ני תכוונתי." שאר-גך הישיר מבט אל אונור.
"כמה מהם יודעים לדבר... כמוך?"

     אונור חש במדקרת פחד. הוא לא ראה בזר אויב, אבל עד כה
הוא לא הביא בחשבון שייתכן שהאיש בא לכאן במטרה שונה לגמרי מזו
הברורה מאליה. האם זה אפשרי? הוא שאל את עצמו. הוא החליט לעטוף
את האמת במעט ערפל. "שלושה או ארבעה או חמישה. אני לא יודע
בדיוק. אני לא עורך להם מבחנים כלשהם. אני מניח שלחלקם יש
תפיסה בסיסית של השפה."

    שאר-גך נראה מתוסכל. ואז טלטל את ראשו, כמו רצה לסלק
כינים מעל קרקפתו. "ובכן," אמר. שפתיו ניסו לחייך. "אבל הם
כאן, נכון? זה בסדר, בסדר גמור." הוא הנהן, יותר לעצמו מאשר
לאונור.

    אונור תהה לפשר ההתעניינות באנושיים יודעי-הדבר. אמנם כל
ציפור עפה עם בנות מינה, אבל להיטות שכזו נראתה שלא במקומה.
רטקליף, הוא נזכר, כלל לא התעניין בדומים לו כשהגיע ל"תחנה".

    "אולי כדאי שתעלה למעלה," אמר אונור. האנושי הציץ בו
בחשדנות. "כדי לנוח," הוסיף.

    שאר-גך גירד את צווארו מבלי משים, ואונור הבחין שוב
בסימנים האדומים, כמו פריחה מעגלית, שכסו את עורו. "האם אתה
זקוק לעזרה? הבחנתי בכתמים האלה על הצוואר..."

    שאר-גך נראה מופתע, וידו צנחה בחזרה אל חיקו. הוא השפיל
את מבטו, סנטרו נוגע כמעט בחזהו השעיר. "לא," אמר. קולו חרק.
"זה מהלידה בא. ככה, מאז שאני ילד."

    "אהה." אונור הרים את הקנקן ואסף את העלים הפזורים על
הרצפה.

    שאר-גך קם, עיניו משוטטות בחדר. "אני חושב שאני עייף.
הרגליים שלי..." אונור ראה יבלות תחת הקרסול, כמה מהן
מבוקעות.

    "עלה למעלה במדרגות," אמר אונור. הוא רצה להיפטר ממנו מהר
ככל האפשר, על מנת שיוכל לארגן את מחשבותיו. "בחר כל חדר
שתרצה. שתן וחירבון -  מחוץ ל"תחנה". אה, כמעט שכחתי." הוא
נופף מול הזר באצבעו. "היום, עם שקיעת כדור האש, תגיע לרחבה
שבמרכז היישוב." הוא הורה על השטח הפתוח שבמרכז הבתים העתיקים.
"אל תאחר."

    הזר הצר את עיניו. קולו נשמע מאומץ. "מה יש שם?"

    "טקס קבלה לאנושיים חדשים," אמר אונור מינה וביה. "שום
דבר מיוחד. זה כמו הטבלה שעוברות ולדות עם לידתן. רק תדאג
להגיע בזמן."

    "או, אל תדאג לזה," אמר שאר-גך. "אני יבוא."

    הוא החל לטפס במדרגות. הוורטה תלתה מאחוריו, רדומה למראה.
צעדיו כלל לא היו צעדיו של אדם תשוש.



    אונור השליך את הקנקן מאחורי הדלפק בקללה חרישית. הוא
המתין עד ששמע את הצעדים הכבדים הדורכים על רצפת העץ שמעל ראשו
משתתקים. הוא שאל את עצמו אם הוא יכול לסמוך על האנושי הזה.
אבל, הוא חשב, אפשר שהטקס יהיה התשובה לשאלה. בכל מקרה, הוא
החליט שיפקח עליו עין מקרוב.

    הוא הביט בתיעוב בריר שניגר על מסעד הכסא עליו ישב
שאר-גך, חושב שעל אחד האנושיים יהיה לנקותו. אם זה אכן הדבר
שחשש מפניו, הרי שיהיה עליו ללחוץ על רטקליף, ברגע שיחזור.

    אבל בדבר אחד היה בטוח. הכתמים על צווארו של הזר לא היו
כתמי לידה.



גכשאר הרשה לעצמו חיוך גס כשנכנס ל"חדר", שנודע גם, לפי השלט
הישן שתלה על דלתו, כ"סוויטת החלומות". הוא היה קטן ודל ולא
הציע דבר פרט לחתיכת עץ מלבנית מרופדת באריג מהוה, עליה מן
הסתם היה עליו לנום את שנתו. פיסת זכוכית בוהקת העניקה לו
תצפית מצויינת על המתרחש בחוץ. נראה שלפי שעה, הוא התקבל כאחד
מהם.

    הוא השאיר את גירי וליפאן לתצפת את הכפר בחורשה הניצבת על
גבעה סמוך לכניסה הראשית, והורה להם להיזהר ולא לחשוף את עצמם.
הוא עצמו בחר להיכנס בתור המתחזה, לאחר שהגיע למסקנה ששני
מלוויו אינם נבונים דיים כדי למלא את התפקיד. הוא הסיר את
הטבעות שלצווארו, במאמץ רב, כדי שלא יסגירו אותו, ונתן אותם
למשמרת בידיהם של השניים. כשנפגש עם זה המכונה אונור, התאפק אך
בקושי מלכרוך את זרועותיו סביב צווארו ולמחוץ את חייו מתוכו.
הוא חשב שהוא-הוא רטקליף, הזקיף הנמלט. איש מיושבי הכפר לא היה
ורטאי, אבל גם לא ורטאי וגם מדבר? זה לא היה ישוב טיפוסי של
הלהקה, כמו שראה גכשאר בעבר. אם ניתן להאמין לדבריו של אותו
אחד אונור, הרי שחיפושיו מצומצמים ללא יותר מחמישה אנשים.
מאוחר יותר, לאחר שילכוד את הזקיף, הוא ייתן את הדעת גם לאונור
זה, שנראה נבון וחד אבחנה. לא היה לו מושג במה כרוך הטקס עליו
דיבר מארחו, אבל הוא יכול לנחש.

    הם רוצים לקחת ת'וורטה, חשב. הא. זה אדבר איחיד שיכול
לחזיק אנושיים בחיים. טיפשים שכמותם.

    הוורטה שלו רטטה באי נוחות כשהטיל את גופו הכבד על המיטה
החורקת. הוא נשען על הקיר ובהה החוצה, ממתין לחשיכה.



רטקליף חזר כמה שעות מאוחר יותר, שק עור ובו שני יצורים
דמויי-כלבים על גבו. כשעבר על פני שורת העצים הסבוכה שבכניסה
ליישוב, קלטו אוזניו קול רטנני, נמוך, ואולי קול נוסף, שניסה
להשתיק את הקול הראשון. הוא עצר לרגע ובחן את העצים הלפותים זה
בזה, מנסה להחליט האם ישנה כאן סכנה.

    הקול נדם באחת, כמו חש במבטיו. רטקליף הרגיש את הפצע
שבאחוריו מתלהט. הוא המשיך לעמוד שם כמה שניות נוספות, אך לא
הבחין בתנועה כלשהי. הוא נפנה והמשיך ללכת לכיוון "התחנה." שתי
זוגות עיניים חומות ושתי עיניים כחולות, ריריות, ליוו אותו
בדרכו.  



הוא לא הבחין בתכונה הרוגשת שפשטה בכפר. תושביו עסקו בשלהם,
בחוסר טעם שמילא את רטקליף בבוז הנושן שידע בשדות, ובשהותו עם
הלהקה. אם אלה בני מיני, חשב, אעדיף להיות ורטה באחוריו של
מפרה. הוא פסע במהירות ברחוב הראשי שחצה את היישוב מקצה לקצה,
אינו מקדיש תשומת לב ליבבות ולנסיונות האומללים ליצור איתו
קשר. הוא ניער מעליו אנושי אחד, שניסה לגרור אותו לסימטה צדדית
כלשהי כדי לבדר אותו, או לגרד את גבו, או משהו בדומה. לא היה
לו פנאי לשם כך. כשהגיע ל"תחנה", ראה את האיש הנובח ניצב לצד
הדלת, כעני המבקש תרומה. הוא הזדקף משהבחין ברטקליף, כאילו
ציפה לבואו.

    "אמרפא אוצה לראות'ך," אמר האיש הנובח. הוא כונה כך משום
שנהג לדבר ביריקות קצרות, כמעט בהולות, שגרמו לו להיראות מתוח
ודרוך כמפרה שנבחר לטקס החודשי. היה זה מפני שלשונו היתה שסועה
לשניים, מפוצלת כלשון נחש. הוא היה היחיד מבין התושבים שהצליח
ללמוד את השפה המקובלת, פחות או יותר, והוא לא הגיע מן השדות.
הוא נולד ללא ורטה לרגלי מקום שנקרא בפיו "אאגם אשחור". חייו
היו מנוסה מתמדת מכנופיות בוזזים ופושטים, שחמדו את גופו. הוא
זה שניהל את הטקסים לקבלת אנושיים חדשים. אונור רמז שתהיה בו
תועלת רבה, אך לא הסביר כיצד.

     "איפה הוא?" רטקליף הניח את השק לרגליו. כתפיו דאבו
מהנשיאה הממושכת. כרגע לא התעניין בדבר מלבד מנוחה.

    האיש הנובח הצביע על המשך הרחוב. "אמשיך ללכת ישר," אמר .
"אמרפא לפגוש'תך בין שני הבניינים שם בסוף. רואה?"

    רטקליף אכן ראה. בקצה היישוב היו שני בניינים שבלטו בזכות
היותם חרבים יותר מהשאר. אנושיים העדיפו לפעמים לישון שם ולא
בבתים המקורים, רגילים עדיין לאוויר הפתוח. אבל בשעות היום לא
הסתובב שם איש. כנראה שאונור רוצה לשוחח בפרטיות.

    מוזר. "התחנה" היא מקום דיסקרטי דיו לשיחות שכאלה. מה
הרחיק את אונור מביתו? הוא נתן מבט שואל באיש הנובח.

    הלה משך בכתפיו, פניו אפילות. "צריך ללכת שמה ומהר," אמר,
מרחרח באפו את השק שממנו בצבצה רגל מכוסת פרווה. "ההוא למעלה-"
עיניו הורמו קלות לעבר ראש הבניין, "יכול ליתעורר כל רגע."

    "מי נמצא פה?"

    האיש הנובח לא ענה. "אני לישמור עליו בינתיים," אמר. "אתה
הולך. כדור האש לא מחכה לאיש."

     רטקליף החליט שאונור יוכל לתת לו תשובות ברורות יותר
לשאלות  שרחשו במוחו. הוא שב והטיל את השק על כתפו. הוא ראה את
עיניו הרעבות של האיש הנובח נודדות לעבר הרגל המתה.

    רטקליף חתך את הרגל באמצעות אבן חדה ששימשה אותו כסכין
והגיש אותה לאיש הנובח. לאחר מכן, כשהמשיך ללכת, חתך את הרגל
השניה לעצמו. הוא היה רעב.



הוא ראה את אונור מיד. האיש נראה עצבני ומתוח שלא כהרגלו, ידיו
שלובות זו בזו ועיניו בוחנות את הצללים בחשד, כאילו ורטה
מסתתרת תחת כל אבן וכל גרגר. עד שרטקליף הגיע אליו, כבר לא
נותרה מהרגל אלא עצם מרוחה בדם טרי. הוא השליך אותה והוריד את
השק.

    אונור לא נראה מלא הקלה לראותו. תחת זאת, קדרו פניו עוד
יותר. "אני חושב שהגיעה שעתנו לקפל את הזנב," אמר. הוא לעס צמח
כלשהו, שטען כי הוא מחדד את המחשבה.

    "האם זה בנוגע לזר שהגיע אליך היום?"

    "כן, אני מניח שראית את האיש הנובח." אונור הנהן במהירות,
כמו רצה לגשת לעניין דחוף יותר. "אני חושב שהזר הוא מתחזה,"
אמר. הוא צפה בעיניו הנפערות של רטקליף.

    "איך אתה יכול לדעת?" הוא שאל. "פושט לא היה נכנס לפה
בצורה כזאת, לא? הם נעים תמיד בחבורה."

    "אל תהיה שוטה ארור," אמר אונור וקפץ את אגרופיו. "הם
נבונים מספיק כדי לדעת לצוד. הם בטח יכולים גם לחשוב על העמדת
פנים! ואם הם נכנסו פנימה במסווה, יש לכך רק הסבר אחד. הם
מחפשים מישהו ספציפי. אותך, הייתי מעז לנחש."

    "שוב, איך אתה יודע שמדובר בהתחזות?" רטקליף לא נסער
במיוחד. הוא לא חשב שפושט יחיד מהווה דאגה גדולה כל כך.

    אונור זקף אצבע. "אחת. היו לו סימנים על הצוואר. שלושה
כתמים מעגליים, סימן שמותירות הטבעות שמקבלים פושטים. שתיים.
הסיפור שלו היה זהה כמעט לחלוטין לשלך, מלבד העובדה שטען שהוא
ברח משדה דנילה. דנילה שוכן מערבה מכאן, ואילו הזר הגיע ממזרח,
כך שזהו או שקר מובהק או זיכרון פגום. הוא דיבר עליו כעל שדה
חדש, ודנילה הוא שדה ותיק למדי. והוא התעניין מאוד באנושיים
יודעי-דבר." אונור  נעץ את עיניים החודרות ברטקליף. "הם עלו על
המקום הזה. נהיה חייבים לעזוב את המקום, עוד הלילה."

    "אין זה קשה כל כך להרוג אדם אחד, נטול מגן," אמר
רטקליף.

    "אני בטוח שאנשיו נמצאים בסביבה ופוקחים עין על המתרחש,"
אמר אונור. "פושט לעולם אינו נע ללא גיבוי."

    "נראה לי שחיכית לרגע המתאים כדי להסתלק," אמר רטקליף.

    אגרופיו של אונור נפתחו. "למה התכוונת? תאיר את עיניי, אם
תואיל."

    "לא רצית להיות כאן מלכתחילה, נכון? אתה אינך כמוהם.
מעולם לא הבנתי למה אתה מבלה את ימיך ברביצה בחור שכוח-הנימפות
הזה. אתה יודע היטב כמוני שלא קשה להתגבר על פושטים כשם שלא
קשה לחצות נחל רדוד. והיתרון המספרי עומד לצידנו. אתה פשוט
רוצה לעזוב."

    שמץ של גיחוך עלה על פניו של אונור. "אתה אינך יודע דבר,
רטקליף הנודד," הוא אמר. "אתה כל חייך ברחת מללחום באויב הזה.
ברחת אל הלהקה, אל הכיס, לכל מקום ארור שיכולת, ועכשיו אתה
מתכוון להישאר?"

    רטקליף נד בראשו. העלבון המרומז לא פגע בו. "אני לא רואה
סכנה מיוחדת. אני יכול להרוג אותו, אם הוא מטריד אותך כל כך."

    אונור רכן לעומתו, פניו הצרים חיוורים מתמיד. "לא הוא
המטריד אותי! יכולת להרוג אלף כמוהו, אין לי ספק. אבל הסכנה
טמונה בתקיעת רגלך בחול. בואו לכאן, פירושו שמיקומנו כבר נחשף.
זאת אומרת שמיפו אותנו! בפעם הבאה זה יכול להיות גדוד שלם של
פושטים. לכל הסלעים, הם יכולים אפילו לפתוח במקום הזה ממש שדה
חדש. היית רוצה לשוב ולהתעורר לכל זריחה, כשהכיפה הוא הדבר
הראשון שיראו עיניך?"

    רטקליף שתק. עיניו בחנו את אונור, כמו ניסו לקלף את
הציפוי מעל דבריו ולמצוא מניע נסתר יותר.

    "לאן אתה חושב ללכת?" הוא שאל לבסוף. דומה היה שאין מנוס
מבריחה נוספת. עבור הלא-ורטאים, בריחה היא דרך חיים.

    "כבר יש לי רעיון." אונור שב ונרגע. כניעתו של רטקליף
הסבה לו עונג רגעי, אך הוא שב והתעשת.

    "השאר את זה לי. אנחנו נטפל בפושט, ואחר כך נסתלק מפה מהר
כמו רוח מייללת. ניקח איתנו את האיש הנובח -  הוא מאוד יעיל.
נאמן כמו כלב ציד. ואז נשים פנינו צפונה."

    רטקליף הרהר. אונור מנסה לקחת עליו שליטה, זה היה ברור.
אולי הוא רוצה להקים שדה משלו, מאוכלס בלא-ורטאים? אבל הוא דחה
את הרעיון. הוא יכול היה לעשות זאת כאן, לו רצה. אבל, יהיה אשר
יהיה, הוא לא ייתן לאיש לקשור חוט לאפו ולהובילו לאורך השביל
שייעד לו. ומלבד זאת, גופו המשתנה לאיטו הדאיג אותו כעת הרבה
יותר. ואין כל סיבה לפגוע באדם היחיד היכול לעזור לו.

    "אני איתך," הוא אמר.

    המתיחות נעלמה מפניו הדקים של אונור. "יפה. עכשיו בוא
ונזדרז. אני רוצה להכות ולהסתלק במהומה שתיווצר אחר כך. היה
נכון."

    הם סבו על עומדם  והביטו ב"תחנה" המרוחקת. האיש הנובח היה
שם, מחכה לפקודות. הוא נראה כצל שחור על רקע הבנין. אור היום
החל לגווע.



לגכשאר לא היה פנאי להתכונן. הוא נתפס לא מוכן לחלוטין. רגע
אחד שכב על צידו על המיטה, ורגע אחר ניעור משינה עמוקה וכבדה
כשהוורטה שלו מצווחת מאחוריו בפלצות. הוא כלל לא התכוון לישון.
חושיו הכזיבו אותו. הוא לא ידע שהוא בסכנה של ממש עד ששתי
זוגות ידיים גסות לפתו את זרועותיו וכפתו אותן בחבל עבה.

    הוא זינק מהמיטה, ער למחצה, ונפל לריצפה. הוא ניסה לקום
במהירות, יודע שכל שניה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.
הוורטה התפתלה תחתיו בעוצמה מפתיעה, כאילו היה בכוחה לגרור
אותו מחוץ לטווח הסכנה.

    הוא לא הספיק לפעול. רגל כהה כהבנה בעטה בצד ראשו, שולחת
בו הבזק חד של כאב. הוא עשה מאמץ נוסף להתנגד. רגליו הונפו
בפראות כלפי מעלה, מחפשות גוף לפגוע בו.

    אבל היתרון עמד לצידם. יד שחורה לפתה את נחיריו וסכרה את
פיו, חוסמת את אספקת האוויר שלו. הוא ניסה לפרוץ את אסוריו בכל
הכוח הפראי שהעניקו לו שנותיו כאיש השטח של השדות, מנפח את
שריריו עד לקצה יכולתם עד שוורידיו בלטו מעורו כנהרות כחולים.
אבל היה זה מאמץ סרק. הוא לא יכול לשאוף אוויר. הוא חש
בריאותיו המצטמקות בתוכו. הם הכניעו את בשרו. גכשאר מצמץ והביט
מעלה בזעם ובתסכול, מנסה לראות את האויב.

    שני גברים אנושיים עמדו מעליו, לא ורטאים בעליל. אחד מהם
היה שחור, ועל פניו היתה הבעה סתומה שהקשתה על גכשאר לקרוא את
מחשבתו. הוא היה כפוף מעליו, ורגלו הכבדה נלחצה אל חזהו,
מצמיתה אותו לרצפה.

    הגבר השני היה גבוה ממנו, אולי גבוה כגכשאר עצמו, וחלציו
היו מכוסים בפיסת בד, כמו התבייש במבושיו. אבל זה לא שיטה
בגכשאר. הוא ידע שאם יביט באחורי האיש יראה את הסימן המוכר,
העגול, של חיבור ורטאי. דבר מוזר נוסף היה עורו, שנראה כאילו
נמשח בשמן, ושתי פיסות עור שהשתלשלו מאחורי אוזניו כנחשים
גמדיים. הוא הביט בגכשאר בשמץ של עניין, אם כי בעיניו היתה
ארשת של אדם הרואה גזע עץ החוסם את השביל בו צעד. או שעוקפים
את הגזע, או שמבתקים אותו לשניים.

    "אל'תנסה לזוז 'פילו באצבע, אם הנשימה יקרה לך," אמר
השחור, רוק ניתז מפיו. רגלו התהדקה על חזהו של גכשאר, כמו
להדגיש את האיום, אבל ידו הוסרה מפניו. גכשאר החליט לעשות
כרצונם, לפי שעה. הוא כבר ימצא מוצא. הוא הרפה את שריריו,
למרות שכל איבר בגופו דרש לקרוע את ראשיהם של שוביו מעל
כתפיהם.

    "לא נדבר יותר מדי," אמר השני. "רק נשאל כמה שאלות." הוא
דיבר "אינגלישה" סבירה למדי, טובה אף מזו של גכשאר, והלה נזכר
במארחו אונור.

    "מה תם רוצים ממני?" הוא שאל מבעד לשפתיים חשוקות. קולו
היה חלוד כברזל ישן. "ני רק אחד כמוכם, רק מחפש ליברוח
מאשדות-"

    "אל תטרח," אמר הגבוה. הוא נראה משועמם. "פתח אוזניים
וסתום את הפה." הוא היטה את ראשו קלות הצידה, כאילו ניסה לשחרר
צוואר תפוס. לגכשאר התנועה נראתה לא מתאימה ליצור כמוהו, לא
הולמת.

    "אני אשאל אותך שאלות, ואתה תענה עליהן ב"כן" או "לא". כל
התחמקות מתשובה תגרור אחריה כאבים. כל שתיקה תביא אחריה ייסורי
מוות. ואל תפקפק בנכונות שלי לקיים את דבריי." הוא דיבר בנימה
מונוטונית, אך המילים פעפעו בדמו של גכשאר כארס. לחשוב שמישהו
יאמר לו, גכשאר הפושט, דברים שכאלה... הוורטאי ששירת את האלות
בנאמנות שכזו מאז נאסף מהנחל המזוהם ששתה ממנו בטעות.

     "האם אתה מבין?"

      גכשאר  פלט שורה של חרפות בלתי מובנות, קצף לבן מכסה את
שפתיו. אגרוף שחור הכה ברקתו בתגובה, ויללת כאב חמקה מפיו.

    "אני לא אשאל פעם שלישית."

    "חד כמוך לא 'כול לאיים עליי," אמר גכשאר וצחק בגסות. "גם
אם תביא לכל ת'כל הצבא שבעולם. נון-ורטאי, סטופידאט!"

    אגרוף נוסף הגיר דם ממצחו. הגבוה עדיין צפה בו בארשת
קפואה, ולבסוף סימן באצבע כלפי השחור. "יש דרך בה נגרום לך
לדבר, פושט," אמר.

    גכשאר גיחך. "שום מכה לא תפתח ת'שפתיים האלה, נון-ורטאי,"
אמר.

    "הגוף רוצה לחיות, והלשון עלולה להרוג אותו," אמר האיש
באותה נימה מונוטונית. "השאלה היא, כמובן, בגוף של מי מדובר."
הוא פנה לעבר הגבר השחור, וחשד איום צף למוחו של גכשאר.

    "נוציא אותו החוצה."



הוא הריח את העשן עוד קודם שראה את הלהבות המזנקות מערימת
העצים שבמרכז היישוב. בחוץ כבר פינה כדור האש את מקומו לדיסקית
אפורה שהאירה את המתרחש בקרניה הלבנות. שני הלא-ורטאים גררו
אותו אל המדורה, וקהל רב נאסף לצפות בנעשה. הם היו מושא שנאתו
הגדול ביותר של גכשאר -  שוטים רפי מוחין, חיות מהלכות על
שתיים שבחרו בחיים של פחד על פני מסכן המגונן של הנימפות. הוא
הבחין שגם שני המלווים שלו לא נראו מרוצים לנוכח מספר האנשים.
אלה החלו קוראים לעברו קריאות בלתי מובנות כמעט לגמרי, בליל של
בוז וחרדה. הוא השיב להם במבע לעגני, מנסה להסוות את חוסר
הבטחון שחש. מה הם זוממים?

    הם הטילו אותו אל מרכז המעגל, קרוב לידיה המשתלחות של
האש, והוא נרתע אינסטינקטיבית. הוורטה רעדה ונלחצה אל גבו
כאילו ביקשה להתחפר בתוכו. הוא היה לכוד. קבוצה עלובה של
לא-ורטאים הפילה אותו בפח.

    "אתה מוזמן לצפות בטקס קבלה, שאר-גך," אמר קול מתוך הקהל,
וגכשאר ראה את אונור, המארח שלו, עומד ביניהם. הוא שלף משהו
מהחגורה שלמותניו והשליכו לעבר הגבר השחור.

    היה זה כפיס עץ, חד כשיני נמר.

    "אם זה בכלל שמך," אמר אונור. הקהל החל משתתק. רחש של
ציפיה החליף את ההמולה הסוערת שאחזה בו.

    "אש לא תפחיד'תי," אמר גכשאר. הוא חש את עורו מתחמם לנוכח
קרבתו ללהבות, אבל לא היה בכוונתו להפגין חולשה.

    "כמובן שלא," אונור דיבר בשלווה. "אבל מה בנוגע לבת
לוויתך?"

    בטרם הספיק לחשוב על מענה הולם, הקים אותו השחור על
ברכיו, הסכין מעץ אחוזה בין שיניו, ולפת את הוורטה שלו. הוא
כיוון את ראשה אל קצה המדורה, מרחק זעיר מהיכוות. גכשאר זעק
באימה, מוסיף את קולו ליללותיה הקדחתנית של הנגררת. ידו האחת
של השחור נכרכה סביב צווארו כשניסה להתרחק בזחילה.

    "היזהר,"אמר אונור לשחור. "אנחנו זקוקים לוורטה הזו."

    השחור הנהן והוציא את הסכין מפיו. הוא הביט באונור, ואחר
נשא מבט אל הדיסקית שבשמיים, כתפילה דמומה. גכשאר, שהבין בחוש
מה עומד לקרות, עשה נסיון נואל להתרומם לעמידה זקופה. הוורטה
הבינה אף היא, שכן קולה עלה וקרע את עור התוף של גכשאר, רגע
לפני שסכינו של השחור כרת אותה מעל גופו של הפושט.

     הוורטה נפלה ארצה, מתיזה דם כחול לכל עבר. השובה השני של
גכשאר, שעמד עד כה בצד במשך כל המעשה, ניגש לפעולה ואסף את
הוורטה המפרפרת בזרועותיו. גכשאר ראה לראשונה הבעה של גועל על
פניו.

    "הזדרז, רטקליף," אמר אונור. "אסור לנו לאבד אותה."

    הגבוה פסע אל מחוץ למעגל, ואנושיים רבים פינו לו דרך. היו
כמה שתבעו בשפת סימנים נמרצת להשליך את היצור הנחשי לאש
הבוערת, אבל לא בקול רם מדי. הם חששו מהגבוה.

    גכשאר לא שמע דבר. כתמים כחולים ואדומים כיסו את פלג גופו
התחתון. הוא לא היה מסוגל לחשוב. הוא שכח את גירי וליפאן,
שהמתינו לו מחוץ לישוב. הוא שכח את המרדף הנואש שלו אחר הזקיף
הבוגד. נהמות כאב בקעו מגרונו. הוא נשא מבט מטושטש אל השחור,
שעדיין החזיק את הסכין המרוחה בדמה של הוורטה.

    אונור נתן פקודה, חסר סבלנות. השחור רכן מולו.

    "איפה אשותפים?"

    גכשאר קילל. השחור אחז בשערו המטונף והיטה את ראשו לאחור
באלימות. הוא חזר על השאלה.

    גכשאר איבד כל רצון להתנגד. ככל שיסיים עם זה מהר יותר,
כן ייטב. "לפני אכניסה למקום אז'ה," מלמל, יורק דם מבין
שפתיו.

    "הם צופים?"

    גכשאר הנהן בחולשה. דומה שעם הוורטה נלקחו ממנו גם מרצו
וכוחו. הוא הרגיש תשוש עד מוות, ואזור הקטיעה היה אוקיינוס של
כאב.

    "כמה הם?"

    גכשאר זקף שתי אצבעות.

    דומה שהם לא נזקקו למידע נוסף. אונור נתן פקודה חפוזה.
גכשאר לא היה צריך לשמוע את דבריו כדי לדעת מה אמר. סכין העץ
החליק לתוך גרונו עוד בטרם הספיק לתהות לאן מגיעים אנושיים
לאחר שהם מבצעים את המעבר.



זה נגמר בתוך פחות משעה. האיש הנובח ורטקליף לכדו את שני
הצופים שהסתתרו בחורשה, ושילחו גם אותם אל ה"מעגל הגדול". הם
הסירו את הטבעות מעל צוואריהם, נוטלים גם את אלה של שאר-גך
שהחזיק אחד הפושטים. הוורטות שלהן זכו לאותו טיפול שקיבלה זו
של גכשאר, לאחר הרעיון שהעלה רטקליף כיצד יוכלו להשתמש בהן
במסעם. אונור הצטרף אליהם, לאחר שלקח איתו כל פריט בעל ערך
מה"תחנה". הוא כרך שק עור על גבו, שהודק לגופו בשתי רצועות
חזקות. רטקליף לא צרר דבר -  לא היה לו מה לקחת איתו. האיש
הנובח חגר את סכין העץ למותניו, לאחר שניקה בלשונו את דמו של
הפושט שכיסה אותה. זה היה הקמיע שלו.

    השלושה הביטו לעבר מרכז הכפר. האש בערה כעת ביתר שאת,
ונשאה אליהם את ריחו המפתה של בשר חרוך. הפושט הועלה באש תחת
הוורטה שלו, מנחת פיוס שהציע אונור בתמורה לשימוש שעשו בנגררת.
רטקליף ניחש שאולי אף יאכלו את הוורטאי המתבשל לאיטו. המעגל
האנושי נע בלי הרף, אינו מסוגל להכיל את ההתרגשות. הם שכחו,
ואולי התעלמו, משלושת הלא-ורטאים שצפו בהם. הם ידעו שלמרות
שאינם פושטים או נימפות, הם עדיין שונים מהם.

    אז החלו בהכנות. כל אחד תפס פגר טרי של ורטה והחל שולף את
קרביה מתוכה, במידה לא מעטה של תיעוב. אונור שמר על הבעה
נייטרלית, כאדם שראה בעברו מחזות גרועים יותר, אבל רטקליף
התאפק שלא להקיא את רגל הכלב שאכל לפני שעה קלה. כשסיימו את
המלאכה, היו ידיהם כחולות ומכוסות רקמות משתלשלות. הבשר המת
נקבר תחת העצים, להסתיר כל עדות למעשיהם. עורן של הנגררות -
הן היו נטולות עצם -  נראה כמכנס לאנשים חד-רגליים, כפי שציין
אונור. עורות דמויי- הכלבים שצד רטקליף מוקדם יותר נפשטו
מעליהם  ונכרכו סביב שוטיהם הגמישים של הפושטים המתים. אלה
הוחדרו לקליפת הוורטות, למלא את החלל.

    השלב האחרון היה קשה, ודרש מחשבה לא מעטה. איך יחברו את
הנגררות לגופם? אונור בחן מספר אפשרויות, בהן דבק-שרף וחגורה
המוסווית תחת בגד-חלציים, אך לבסוף התפשר על צבתות ברזל -
מסוג הכלים שהותירו אחריהם הפליטים הקדומים -  שהודקו לקצה
השוטים בצידם האחד. הצד השני, בעל הצבתות -  האיש הנובח כינה
אותן "שיני חלודה" -  לפת את החלק הבשרני בחור הוורטה. (לאיש
הנובח לא היה חור-ורטה, ואונור מצא לכך פתרון בדמות חתך עגול
שעשה באמצעות הסכין) עור הנגררת שסביב החור נמרח בדבקון, כדי
שיכסה על התרמית. הסידור לא היה נוח במיוחד, והברזל הנוגס בבשר
נעם להם אפילו פחות. אבל זה היה עדיף.

    המלאכה נשלמה. הם הביטו במעשה ידיהם בשתיקה.
דמויי-הוורטות נראו אמינים למדי, ובתנאי שלא הבטת בהם בקפידה
ולמשך זמן רב. הזנבות אמנם השתלשלו, חסרי חיים, אבל אונור אמר
שזה אינו צריך להדאיגם. "מי שייתקלו בנו אולי יתהו בנוגע לזה
שהן נראות רפויות כל כך," אמר, "אבל אין מה לדאוג שהוורטות
שלהם יספרו להם על זה. ורטה מסוגלת לשוחח רק עם ורטה אחרת, ותו
לא." עם זאת, הוסיף, יהיה עליהם לשמור על ההדבקה, ולחדש אותה
כל אימת שתתרפה ותיחלש.

    הם ענדו את הטבעות לצוואריהם -  שלוש דיסקיות כסופות
שנסגרו על ידי קרס זעיר. כעת נראו כפושטים לכל דבר.

    רטקליף שלח מבט אחרון אל היישוב. האש המשיכה לבעור. סביר
להניח שההילולה תימשך עד עלות כדור האש. האיש הנובח נעץ מבטו
בלהבות כמו רצה לטעום את הפושט הבוער.

    "אם אתם מוכנים," אמר אונור, מפר את הדממה, "כדאי שנתחיל
לצעוד. מאוד לא רצוי שהשוטים הללו יראו אותנו כך ויגיעו
למסקנות לא נעימות."

    רטקליף הפך אליו את ראשו. "עדיין לא אמרת לי לאן
הולכים."

    "צפונה ומזרחה מכאן," אמר אונור לקונית. עיניו של האיש
הנובח הבזיקו בחשיכה, ניגוד מוזר לעורו הכהה.

    "אינני מבין," אמר רטקליף.

    "ולו אמרתי לך לאן, ההיית מבין? שמות לא יאמרו לך דבר. שם
אינו מגדיר מהות. בדרך אוכל עוד לספר לך רבות על המצפה לנו.
עכשיו רצוי שתפעיל את שתי רגליך, רטקליף הנודד, תחת את פיך.
הלילה לא יעמוד במקום בעבורנו. והאש תמשוך לפה כנופיות אחרות,
מן הסתם."

    רטקליף הפנה את גבו לכפר. "יום יבוא, אונור המרפא," אמר,
"ותגלה לי את כל הסודות שקבורים בכיסך." הוא חלף על פניו והחל
ללכת. אונור חייך בלעג. "לא יותר ממה שקברת אתה," ענה.

    השמיים השחירו. דבר לא האיר את סביבתם פרט לאש המדורה
ואורות הכוכבים.

    "לך בראש," ציווה אונור על האיש הנובח. הוא ציית בלא
היסוס, ואונור חשב שאילופו של רטקליף עשוי לארוך עוד זמן מה.
הוא הלך במאסף, חש כמעט בנוח עם הוורטה המזויפת שבאחוריו. הרי
הוא נשא עליו אחת כזו קרוב למחצית חייו, ומדוע שירגיש שלא
בנוח? הוא תהה כיצד מרגיש רטקליף. דומה שהזקיף מסתיר לאחרונה
כמה סודות משלו.

    היתה לו לאונור סיבה טובה מדוע לשמור על סודו תחת מנעול
ובריח. סביר שאם היה אומר לרטקליף את האמת, היה זה סופה של
התכנית אותה הגה מאז עזב את שדה דנילה בחיפוש אחר הקזאס. מוטב
לשמור על הציפור בכף היד, ועדיף שתהיה שבורת כנף, כך שתיתלה
בך. אונור חייך לעצמו בחשיכה שעטפה את החורשה. הוא השתמש
בקליפת עץ כדי לנגב את דמה של הוורטה מזרועותיו ומיהר להצטרף
לשניים האחרים.

    זה היה בסוף התקופה הקרה. הימים הבאים היו עתידים לחזות
בהקמתם של עשרות שדות ברדיוס של מאות קילומטרים. היישוב בו שהה
רטקליף הפך עד מהרה לשדה נוסף, אף שלא יכול לדעת זאת. אונור
צפה שכך יקרה, אבל זה לא שינה דבר בעבורם.

    הם החלו את מסעם לערים האבודות.











הנחשונים



רטקליף לא ידע כמה זמן ארך המסע. ימים ולילות התחלפו זה בזה
בלא שהרגיש בהם. הוא כלל לא חש את רגליו הדורכות על אדמה אפורה
ומתה, או מטפסות על גבעות טרשיות ועוקפות סדקים שניבעו בקרקע
כמו שפתיים הנחצות לבלוע הלך לא זהיר. חלומותיו התחזקו והלכו
בפרק זמן זה, מוחקים את המציאות של הליכה והליכה והליכה. הם
נעו כגוף אחד, האיש הנובח בראש ואונור במאסף, ורטקליף נע
ביניהם כסהרורי.

    אונור מדד את הזמן החולף. הוא עשה זאת באמצעות סימון קו
על קלף מעור, לציון כל יום חולף. לפי שיטה זו, שלושה שבועות
חלפו מרגע שעזבו את "התחנה" ועד שחנו למרגלות ההרים שמדרום
ליודפה. אונור מעולם לא היה במקום אליו שמו פעמיהם, אבל האיש
הנובח הכירו. מתוך הכרותו עם חבל ארץ זה, טרח אונור לשרטט מפה
של מקום הימצאם.

    "התחנה מצויה מדרום לנו כעת," אמר."רכס ההרים שממזרח הוא
חלק קטן מגוש שמקיף את מה שקוראות הנימפות "העמק השבור". המקום
ממנו הגחת, רטקליף הנודד."

    רטקליף האזין בשתיקה. עיניו לא משו מפניו של אונור.

    "הנתיב שלנו לוקח אותנו לצפון-מזרח. אנחנו עוקפים את העמק
ונוטים פנינו לכיוון מקום הקרוי 'הערים האבודות'. שאלות אחר
כך, רטקליף. עלינו להיזהר, שכן הדרך לשם רצופה בשדות."

    הם לא הרבו לראות ורטאים בדרכם. חלק זה של העולם הידוע
נוקה מאנושיים לפני דורות רבים. האנושיים היחידים שראו בדרכם
היו שתי קבוצות סיור של פושטים כמותם, שנעו בכיוון המנוגד
לשלהם. אונור ציין שייתכן שהם מחפשים אותם. אם כן, נראה
שהתרמית שיטתה בהם. אונור החליף איתם מספר נהמות בשפתם העילגת.
האיש הנובח לא הרבה לדבר, ורק מישש בעצבנות את הוורטה המתה
שלו, כאילו וידא שעודנה במקומה. אבל האחרים לא חשדו בדבר.

   דומה שהנוף היה זהה בכל מקום -  אפילו רטקליף הבחין בכך,
מבעד לעננת הזיותיו הנישנות. היה זה כאילו הנימפות לא רק שחלשו
על העולם, אלא גם הכתיבו לו את צורתו.

    "מידע הוא כוח בל יתואר," אמר אונור ערב אחד. הם נטו את
מחנם על ראש גבעה שהשקיפה אל שדה טאינה. הם היו, כך טען אונור,
בשליש הראשון של מסעם. "כל דבר סב סביבו. זו הגחלת שמעניקה לך
חמצן. זה היה יתרונן של הנימפות לעומת הפליטים האחרונים. הן
דאגו לדעת הכל קודם שהחלו בפשיטות השיטתיות שלהן על האוכלוסיה
הפזורה. ממה אנו ניזונים, מה הורג אותנו, היכן אנו מסתתרים.
והן ממשיכות ללמוד אותנו."

    המבע החולמני משהו נעלם מפניו של רטקליף. הוא גילה לפתע
עניין. "אבל יום אחד הנימפות לא  יזדקקו לנו יותר."

    אונור נטל זרד יבש והחל לועס אותו מבלי לחשוב. "אתה
מתכוון ודאי להסתגלות," אמר. "ההסתגלות אורכת כבר דורות רבים.
והיא לא מיועדת לניקוי רעלים אלא להארכת תוחלת החיים. אבל זו
לא המטרה היחידה. הן מנסות למצוא שיטה להזדווגות בתוך הגזע.
זהו מעין חיסרון גנטי, דרך למנוע רבייה לא מבוקרת. זו הסיבה
העיקרית שהן מחזיקות בהרמון האנושי. כל עוד ההפריה תתבצע דרך
מתווכים אנושיים, עתידנו בטוח."

    "אתה יודע הרבה על זה," אמר רטקליף.

    אונור משך בכתפיו. "מחצית מחיי הייתי בשדות," אמר. עיניו
הושפלו, ונראה היה שמתחולל בתוכו מאבק פנימי כלשהו. כשדיבר
שוב, עשה זאת מבלי להרים את מבטו.

    "בשדה בו הייתי היו בעיות ילודה קשות," החל. "ולדות
הנימפות נולדו מתות או עם פגמים חמורות. לעתים לא היה הריון
בכלל. הנימפה -  שמה דנילה -  היתה זקוקה לעזרה. אני הייתי אז
בן עשרים תקופות קרות, בערך. היא בחרה שלושה אנושיים מתוך הקהל
באחד הטקסים החודשיים, ולימדה אותם את הדיבור. היא גם נתנה
בידיהם ידע על עולמם. הסתבר שלנימפה הזו היתה בעיה בתרגום
המידע הקבור בחדריה למעשה. אני הייתי אחד מהשלושה. צברתי ידע
רב באנטומיה -  תורת פנים הגוף -  ויכולתי לנתח את הבעיה. שני
שליש מהמפרים היו נגועים בווירוס כלשהו. הוורטות שלהם לא
הצליחו לסנן את החומר הנגוע בשעת הפריון. הנימפה עצמה היתה
מחוסנת, אבל לא כך הוולדות. התברר שהווירוס הועבר בידי המזון
המשומר אותו אכלו המפרים. המלצתי לדנילה להיפטר ממנו לאלתר
ולהשיג מזון טרי. את אלה שאיבחנתי כנגועים הצעתי להעביר להסגר
עד שניתן יהיה לטהר אותם.

     "וזה פעל. השינוי לא התחולל בבת אחת, אבל בתוך כעשרה ימי
חמה ניכר שיפור. הוורטות עברו תהליך השבחה ממושך, שחיסן אותן
בפני הווירוס הזה, והמפרים שנוגעו החלימו ברובם. רוב הוולדות
שנולדו לאחר נכן היו בריאות ומושלמות. מאז המקרה הזה, הפכתי
ליועץ הקרוב ביותר של דנילה. שני האחרים שולחו בחזרה לשורות -
היא הסתפקה ביועץ אחד, הנימפה. בכל מקרה שעורר שאלה היא פנתה
אלי. הייתי יד ימינה."

    "אז כיצד זה שאתה כאן?"

    אונור שתק ארוכות לפני שענה. "לפעמים גם נימפות פועלות
בניגוד לדחפים המולדים שלהן," אמר וסירב לפרט.

    היה כמעט בלתי אפשרי לדובב את אונור בנוגע לעברו. הוא היה
מסתורי ככדורי האש שצנחו מהשמיים. הוא דיבר רק כשרצה, ופרטים
על הקורות אותו היו כפיסות מתכת בוהקות על אדמת מדבר. רטקליף
פנה לחקור את השותף השלישי -  האיש הנובח.

    סיפורו של האיש הנובח היה מבולבל קימעה, רצוף בביטויים
מוזרים שלא היו בשפת ה"אינגלישה". הוא היה כבן גילו של רטקליף,
ומעולם לא היה ורטאי.

    "ני להית נולד על השפה של אאגם אשחור," אמר. "איפה שרואים
משם ת'ערים אבודות. ביום מלא חול זה נראה כאילו שהם צפים
באוויר. גידלו אותי? אני לא זוכר מי. אולי אחד ואולי שלוש."
פניו היו מכווצות בריכוז כשדיבר, כאילו היה עליו לעמול קשות
כדי להוציא את המילים מפיו. "הייתי תחת איד שלהם עד שאני בן
עשר תקופות קרות, ואז הם עזבו'תי. הנימפוס קוראות לזה 'בצעו
ת'מעבר'. הם איו לא-ורטאים היחידים שאיכרתי. הם לימדו'תי לדבר,
אבל שכחתי מאז כבר ארבה. הם תמיד אמרו לי ליזהר מאנושיים עם
זנב, ומאנשים-נקבות עם עיניים כחולות. להתרחק מהם כמה ש'ני
יכול. אחד מהם אמר השאיר לי מה שאונור אומר 'צוואה'." סדרת
הנביחות בה סיפר את סיפורו הואטה. "הם אמרו שכשאני גדול, לחפש
ת'מקום תחת האדמה. הם אמרו שזה מקום שבו אנשים של העבר
מיתוררים לחיים. לא הבנתי ת'זה, והם לא צליחו להסביר לי הרבה.
בזמן ההוא הם כבר איו חולים. אולי משהו לא טוב ששתו במים. אבל
לפני שעשו ת'מעבר, אמרו לי ללכת לערים ההם. לימצוא ת'עולם מתחת
לאדמה. אמרתי ש'ני יעשה ככה. שמתי ת'גופים שלהם במים של האגם,
שיהיה להם מעבר חלק.

   "כמה זמן אחרי זה, אימשכתי לחיות באותו מקום -  הם איספיקו
לחפור שמה חור, בו אנחנו איסתתרנו אם חשבנו שבא אויב. ני ישנתי
כמה פעמים וכמעט שנחנקתי. ישנתי מאז בחוץ. לא היה שם נימפוס,
ולא אנשים עם טבעות לצוואר. אכלתי חיות מתוך המים, בעיקר. לא
היה הרבה חיים מחוץ לאגם. זה מה שעשיתי עד הסוף של העונה
החמה.

    "ביום אחד היה אוויר קר כמו דג מת. כל בוקר הייתי מסתכל
לערים, לראות אם הם עוד שם, כי ליפמים חול היה עולה מהאדמה
ומכסה אותם כמו שמיכה. ויום אחד , שהיה בהיר, הסתכלתי וראיתי
אותם נוצצות."

    "מה זאת אומרת?" רצה רטקליף לשאול, אבל אונור היסה אותו.

    האיש הנובח פרש את ידיו, כמו רצה להמחיש את מה שראה באותו
היום. "הם נצצו כמו קרן של חמה שפוגעת בברזל חדש. התחלתי לרוץ
לשם, כי פחדתי שהכדור הגדול ישרוף אותם ו'ני לא יוכל למלא
ת'צוואה. גיליתי שזה היה יותר רחוק ממה שזה נראה. לקח לי..."
הוא אימץ את מוחו במחשבה. "שלושה או ארבעה ימי חמה לגיע לשם.
הגעתי לפתח שלהם רעב ועייף, וכל הרגליים מכוסות פצעים
ויבלות."

    "מה זה בכלל ערים? איזה מין מקום זה?" שאל רטקליף. אונור
החווה בידו לאות שיסביר לו מאוחר יותר.

    "איך לסביר ת'זה... זה לא איה שדה. זה מקום של הקדמונים.
מלפני שבאו הנימפוס. וזה ענק! כמו ארבע או חמש שדות ביחד. זה
רחב כמו האגם השחור. והכל מלא במכונות ישנות. זה היה המקום של
אל-הטכנו-לוגיה," הוא ביטא את המילה האחרונה לאט ובזהירות,
כמעלה מושג זר ונסתר. "יש דרך אפורה שמובילה את הנכנסים
בשערים. הלכתי איתה ישר, ואז היא התחילה ליתפצל  לכל הכיוונים.
לא ידעתי מה לבחור. ועוד יותר גרוע מזה, ני לא ידעתי מה אני
ציך לחפש שמה.

     "איו שם מבנים מרובעים. בתוכם איו חדרים מרובעים, ובתוכם
חפצים מרובעים עם פנים מרובעות שחורות. המקשרים של
הרוח-טכנולו-גיה, ככה אונור קורא להם. הכל איה מלא אבק.
הקדמונים חיו שם, ככה ני חושב, אבל לא איו שרידים לגופים שלהם.
ני שוטטתי שמה כל איום, עד שכאבו לי הרגליים והעיניים והבטן
רצתה אוכל. הלכתי לישון מתחת לבית אחד. שכבתי על אבנים חלקות,
גם הם מרובעות, ועצמתי עין.

    "ביום אמחר המשכתי לשוטט. תפסתי שם חיה על-ארבע ואכלתי
אותה. ראיתי מקום שכתוב מעל הכניסה שלו ב"אינגלישה" ישנה,
SNAKE'S FORTUNE , שיווק והפצה בע"מ. איזה יד משכה אותי
לבפנים. ושם ראיתי ת'ריבוע אמדבר." האיש הנובח עצר כדי לשאוף
אוויר. רוק סמיך כיסה את שפתיו. "זה איה בקצה של אחדר אפנימי.
הריבוע איה תלוי על הקיר, לבן, אבל מרגע שנכנסתי איה הבזק של
אור כחול, והוא התחיל לדבר. ני כל כך נבהלתי שבהתחלה נפלתי
לריצפה ושמתי ידיים על הראש. אחרי רגעים כמה קמתי ויתקרבתי
אליו בזהירות.

    "זה לא רק דיבר. איו שם תמונות שזזות. לא הבנתי כמעט
כלום. התמונות הראו לי את העולם של המרובעים כמו שאיה מלפנים.
ראיתי דרכים מעל לנהרות ובתים גבוהים כמו הבובלא, המגדל הגבוה
שהמגדלים שלי סיפרו לי עליו, זה שהגיע לשמיים. עמדתי ואיסתכלתי
בזה עד שהעיניים איתחילו לצרוב. לא ידעתי מה זה מנסה לגיד לי.
זה היה כזה הרבה, שהרגשתי את העצמות שלי מתפוקקות. רציתי למצוא
מישו שיוכל להבין ת'מילים. הרגשתי כאילו נתנו לי לשמור על להבה
בוערת כשהידיים שלי רטובות ממים.

    "חזרתי לשם הרבה פעמים -  ישנתי בבית אמרובע שישה ימי חמה
-  אבל זה איה כמו בפ'ם הראשונה."

    "מה זה, לדעתך?" שאל רטקליף, מפנה את השאלה מבלי משים
לאונור.

    "אולי זה כלי של הקדמונים שנשאר לאחר שהם עצמם נכחדו,"
אמר אונור. "שריד חסר משמעות. כמו עצם הזנב. שאלות אחר כך."

    אבל לא נותר רבות לומר. לאחר יומיים נוספים של שוטטות
ב'מקום המרובע' הגיע האיש הנובח למסקנה שעליו למצוא מישהו
שיוכל להסביר לו את משמעות הדבר שראה. לא ניתן היה לקחת את
הריבוע המדבר ידנית; האיש חשש שכוח נסתר כלשהו יביא למותו אם
ינסה להזיזו ממקומו. הוא עשה כמיטב יכולתו להסתיר את הריבוע
מעיניים פולשניות -  את הכניסה למבנה חסם בגל אבנים שסחב בעמל
רב מהריסות בית סמוך. לאחר מכן יצא את העיר לכיוון מערב, מתוך
תקווה לפגוש את בני מינו. הוא כמעט שלא נתקל בפושטים או בלהקה,
עד שיד המקרה הובילה אותו ל"תחנה", שם שכן אונור מזה חודשים
אחדים.

    האיש הנובח הלך לישון. הדיבור התיש אותו יותר מהמאבק
בשאר-גך הפושט. אונור השתרע על גבו, משתעשע בעלי העשב הדליל
שצימח על הגבעה. רטקליף הרהר בכל מה ששמע, מנסה לעכל את
המידע.

    "אתה תוהה במה מדובר, רטקליף הנודד?"

    רטקליף נעץ עיניו בשדה שתחתיהם. הכיפה רחשה כיצור חי
במרכזו. "לא ענית על שאלותיי."

    "הערים, הנודד,  הן -  היו, למען הדיוק -  מרכזי
אוכלוסייה של הקדמונים. כמו הכפר שהיינו בו, אבל בקנה מידה
גדול הרבה יותר. רוב הערים הללו הושמדו במהלך מלחמות הקרינה או
לאחריהן, מונעות מתושביהן כל יכולת להתארגן כנגד הנימפות. לפי
דבריו של האיש הנובח, נותרו שם שרידים רבים ממה שכונה אי-אז
'תרבות'. אני סבור שמדובר בעיר אחת פחות-או-יותר, עם כמה
נגררות. אני רואה שאין לך מושג על מה אני מדבר."

    אונור הזדקף לישיבה. עיניו נצצו כשדיבר. "לערים הגדולות
של פעם היו גם, בדרך כלל, כמה ערי-משנה שצמחו סביבן. היתה להן
מערכת ניהול עצמאית משלהן, יכולת שיפוט ושליטה, אבל הכוח הסופי
-  החותמת, ניתן לומר -  היתה בידי העיר הגדולה. השיטה של
הנימפות מסורבלת פחות. כל שדה הוא אוטונומי, מתקיים בזכות
עצמו. שדה אחד אינו זקוק לאחר על מנת לתפקד כהלכה.

    "לאחר מלחמות הקרינה, נעלמו רוב הערים הגדולות, ואיתן גם
מרכזי הכוח. האוכלוסיה ששרדה היתה עסוקה בביזה ובמאבקים חסרי
טעם בין כנופיות שנולדו ומתו בן-לילה. איש לא היה מוכן לבואן
של הנימפות. לא ניתן היה להתמודד נגדן באמצעים המקובלים."

    "מדבריך משתמע שהן בנות אלמוות," אמר רטקליף. "אם זכור
לך, ראיתי פעם נימפה מתה."

    אונור טלטל את ראשו לשלילה. "הן אינן חסינות בפני הזמן.
אין יצור חי שחסין בפניו. אבל יש להן הגנה משלהן. הבחנת פעם
בעיגולים שמכסים את פלג גופן העליון? אלה יותר מסמלי
מין-ומעמד; אלה מגינים על הגוף מנשק קר או חם. לקדמונים היו
נשקים פולטי-אש, שבהם ניסו להרוס את הנימפות. לשווא. כמעט אין
דבר שיכול לפגוע בהן."

    "אז יש משהו שהורג אותן?" רטקליף ייחל שאונור יפסיק לחוג
במעגלים וידבר נכוחה. היה ברור שיש לו רעיון כלשהו.

    "רכשתי מידע סודי ורב-ערך כשהייתי יועצה של דנילה," אמר
אונור. "ממה שלמדתי, קבוצה סודית של אנושיים עבדה על פיתוח
אמצעי-נגד בעיר חרבה שהיתה מיועדת להיהפך לשדה. הם קראו לעצמם
'הנחשונים'. כנראה על שם אגדה כלשהי בהיסטוריה שלהם. הם פיתחו
אותו ממש מתחת לאפן של הנימפות, שהיו עסוקות בקיבוץ אנושיים
מבוהלים וחסרי אונים. היה להם זמן בשפע; האיסוף ארך חודשים.
לרוע מזלם, לא ניתנה להם האפשרות לבחון אותו. הקבוצה נתפסה
בשעה שערכו ניסוי 'על יבש' לנשק הזה וחוסלה בו-במקום. זה היה
הנסיון המתועד היחיד להתנגדות של ממש מצד האנושיים. הנשק עצמו
הושמד יחד איתם.

    "אבל זה לא היה הסוף, למעשה. שני אנושיים, אולי שלושה -
הצליחו לחמוק מהטבח לו זכו חבריהם. משלחת של אנושיים -  פושטים
לעתיד לבוא -  שעקבה אחריהם עלתה על עקבותיהם בקרבת לאגם
השחור, היכן שנולד האיש הנובח. כנראה שהם עמלו בחשאי על גרסה
שניה לכלי הנשק שלהם, בעודם מנסים לתפוס מרחק מרודפיהם.

    "הם לא נתפסו חיים. שתי גופות של אנושיים נטולי ורטה
נמצאו כעבור כחודשיים במרחק יריקה מהערים האבודות. נראה שמתו
מחוסר מזון. אוכלי פגרים למיניהם גילו אותם עוד לפני הפושטים.
אבל הנשק שלהם לא נמצא. כנראה שהיו פקחים מספיק כדי להחביא
אותו היכן שהוא, בתקווה שיימצא על ידי האדם הנכון."

    "מה הנשק הזה?" שאל רטקליף. "מה הוא עושה?"

    אונור שב ונשען לאחור בעצלתיים. "אינני יודע לבטח. מעין
מזרק-אורגני של רעל. הנימפות חסינות לנשק חיצוני, הפוגע בעור.
העור שלהן, בעצם, הוא אילוץ סביבתי; הן מתאימות את צורתן
החיצונית לסביבה וליצורים החיים בה. הן יכולות לעמוד באש
ובקרח, בכל דבר ארור שרק תרצה. אבל נראה שהדבר הזה מסוגל לשתק
את כל המבנה הפנימי שלהן. תוכן של נימפות אינו דומה לשלנו. הן
ערכו התאמה אנטומית, כמובן, כדי לקבל הסתגלות ראשונית לתנאי
האקלים על הכוכב, אבל האיבר המרכזי שלהן הוא פיסת בשר אליפטית
המצויה באמצע גופן ומתחבר לכל מקום אחר -  חריץ קליטת הוורטה,
גפיים, ומוח-ראש. האליפסה הזו היא המוח הראשי והחשוב ביותר. אם
פגעת בו, פגעת בכל הגוף. הנימפות מכנות את הנשק הזה  קזאס -
מונח שמשמעותו בשפתן הוא 'שובר המעגל'."

    רטקליף קימט את מצחו במחשבה. "אתה מדבר על הקזאס הזה
כאילו שהוא עוד קיים."

    אונור משך בכתפיו. "הנימפות מאמינות שהוא מוחבא באזור. הן
סרקו את הערים האבודות  -  שאז לא היו החורבה שהן היום -  במשך
דור שלם והעלו חרס בידן. כנופיות אינספור של פושטים פירקו את
הערים לגורמים בחיפושים אחר הקזאס. שום דבר. יכול להיות שהוא
קיים. ויכול להיות שניתן למצוא אותו. אם-" הוא זקר אצבע דקה -
"אתה יודע היכן לחפש."

    "אתה מדבר על כלי שאיש לא  ראה מימיו, שלא לדבר על להשתמש
בו," אמר רטקליף בקוצר רוח.

    "די לשדה בוולדותיו," אמר אונור בשלווה. "אין מלאכה שאינה
ניתנת לביצוע."

    "זו הסיבה לכל המסע הזה? אנחנו מחפשים סכין חלודה בתוך
ערימת חול?"

    "זה חלק מהסיבה. הסיבה האחרת היא הנסיון לרומם אותך,
רטקליף הנודד, מתוך הרפש. ואתה שוטה גמור אם טרם הבחנת בכך."

    רטקליף בהה בו.

    "היית איש נמלט כשנכנסת למעוני, לפני כשלושים ימי חמה,
האין זאת? לא היה בך דבר פרט לרצון למצוא אבן לקבור את עצמך
תחתיה. כמו רוב הלא-ורטאים, אפילו אנשי הלהקה. אבל למרות זאת,
אתה שונה. ולא רק בשל השהות שלך בכיס. אתה יותר דומה לי. אתה
מביט בשורות המפרים הכנועות, באלות הכחולות הרודות
בשוטי-הוורטה הללו, ותוהה. הסטטוס-קוו -  המצב הקיים -  הוא
רוטינה שאינה משתנה. כל צורת חיים, אנושית או מערש הנימפות,
כלואה באחד משני תפקידים: אדון או משרת. גם הקדמונים חיו על
הבסיס הזה. אתה ואני יצאנו אל מחוץ למעגל -  לפחות לפי שעה -
ואנו מביטים בגלגל הסובב לו. אין לנו מקום בעולם מוכתב-מראש
שכזה. אבל האם אדם כמוך יסתפק במעמד של צופה מהצד? יקבור את
עצמו במחילה שכוחת-ורטה  ויאכל פגרים שייפלו לידיו?

    "או, אני יודע שעשית זאת בעבר. אבל אז לא ידעת דבר על
העולם. חשבת -  כמפרים רבים -  שהיקום הידוע שייך לנימפות, שהן
הראשונות, ולכן בעלות זכות הבכורה להחזיק בשוט. אבל מה אתה חש
כעת, כשאתה רואה את החורבן שהביאו על אבותיך ועליך? אתה חושב
שהעולם נגמר בקו האופק? שהאגם ההוא ממזרח וה"תחנה" ממערב הם
שני קצוות הגדושים שדות? הוא גדול יותר משתוכל לדמיין. והן
לקחו את כל האופק האינסופי הזה וגימדו אותו לחבורת אנושיים רפי
שכל, שכל יקומם הוא הצטופפות מחליאה בכלא שמדי חודש תובע
קורבן.

    "לשוב ולהיות זקיף לא תהיה. להפוך למפרה  -  בלתי אפשרי,
כשמוות תחת ההדום אורב לך בכל חודש. את הלהקה נטשת. מה עוד אתה
יכול לעשות?"

    אונור התהפך על צידו ועצם את עיניו, משאיר את רטקליף
לתהות על כך לבדו. זו לא היתה האמת כולה, אבל די לו בכך. אונור
חשב שיהיה לו קל יותר להיכנע אם יידע את מחציתה. לא החלק הנוגע
לאונור עצמו, כמובן.

    הוא נרדם מקץ זמן קצר, חולם על הדמות האפלה שציפתה לו מעל
ההדום הקר, מרחק מאות מילין ממיקומו.



הוא ריחף מעל הערים האבודות. הוא ידע שאלו הן הערים כיוון
שזיהה את חוק-המרובעים ששלט בהן, כמו שסיפר האיש הנובח. אבל הן
לא נצצו כלל וכלל. ריר כחול כיסה את המבנים כמו שמיים נמוכים
מדי. הוא תהה האם יוכל להנמיך עוף כדי לראות טוב יותר, וברגע
שחשב על כך, מצא את עצמו מתקרב אל הגוש העצום. או שמא היה זה
הגוש שהתקרב אליו. הוא לא יכול לדעת. בארץ החלום המציאות אפופת
ערפל כבד.

    הוא עמד בטבורה של העיר. סביבו נמתחו דרכים ושדירות מתות
לכל עבר. הוא הביט סביבו, ונרתע לאחור אוטומטית כשראה נחש פעור
פה מעל דלת מנותצת, ידיו מורמות להגן על פניו.

    זה לא היה נחש אמיתי. זה היה מה שאונור היה מכנה "ציור".
הנחש היה בסך הכל צבע המרוח על הקיר. הוא ניגש אליו בהיסוס,
מצפה למחצה שהיצור יפרוץ מהטיח וינעץ את שיני בראשו. זה לא
קרה. הוא עבר בדלת.

    החדר בו מצא את עצמו היה ריק פרט לריבוע המדבר שקידם את
פניו של האיש הנובח. תמונות מבולבלות התחלפו במהירות מול פניו,
ללא סדר וללא הגיון, והוא חש שהוא מתבונן בפעולתה של מכונה
שיצאה מדעתה.

    הוא ניסה להקשיב לקול המדבר, לראות אם יוכל להבין משהו,
ונוכח לדעת שבתוכו מקננת תקווה נואשת לתרופת-פלא כלשהי שתמחק
את ספקותיו באחת ותורה לו את דרכו. אבל כשהטה אוזן לקול
החדגוני, גילה מילה אחת שחזרה על עצמה כל שלוש או ארבע מילים.

     בואו ותיהנו מן הקזאס שלנו, חצי פנסיון בתוספת קזאס
מופלא, אין כמו סיגריית קזאס כדי לגמור את היום... הוא התקרב
עוד קצת אל הריבוע המקשקש דברים לא-מובנים, וגילה כבל עבה
הנמתח מאחוריו אל הקיר. הוא משך אותו לאחור, מתוך דחף פתאומי,
והקול השתתק. התמונות נעלמו. הריבוע היה כעת צורה לבנה על
הקיר, ובצורה הזו הוא ראה את צלליתו המעורפלת של יצור כלשהו.
ליצור היה חפץ מוזר שתלה על ראשו כמו כתר מיושן, וגדילי עור
השתלשלו מסביב לפניו כתולעים. ריבוע סגול נצרב על חזהו כסמל
דתי.

    וכשהתבהרה התמונה, הוא הבין שהוא מביט בעצמו. והיה שם עוד
מישהו מאחוריו. הוא שמע קול, קולו של אונור, אבל כשהסתובב
אליו, ראה משהו שונה לגמרי. זו היתה נימפה שעטתה את פניו של
אונור.



רטקליף המשיך לחלום כל זמן המסע. הוא לא ידע דבר על 'סמליות'
או חיזוי העתיד -  לכל היותר יכול היה להעריך אם הארנב שארב לו
יצא מהחור שלו או יתפוס תנומה קצרה. אבל הוא ידע בחוש שהחלומות
הללו אומרים לו דבר מה. הם לא אומרים מה עתיד להתרחש, אלא מה
עשוי להתרחש. ועתידו שלו תלוי כרגע בידיו הדקות של אונור.

    הוא לא בטח באיש. לאונור היה תמיד מבע ערמומי על פניו
כשדיבר איתו, כאילו הוא יודע דברים שנבצרו מבינתם של אחרים.
ורטקליף הניח שזה אכן נכון. לאונור היה מידע רב על העולם
הקדום, על תורת המעגל של הנימפות, על נפשו-שלו. הוא היה בור
סוד של ידע. אבל לרטקליף הוא נראה כמו אדם שקובר את בני לוויתו
בקש כדי להסתיר את סכין העץ שאחוזה בידו. לא גורלם של השוטים
הלא-ורטאים הוא שעניין אותו בבואו לכאן לחפש את הקזאס, רטקליף
היה משוכנע בזה. אונור כיבד ישות אחת בלבד, והיא מידע.

    טלטול גס בכתפו העיר את רטקליף משרעפיו. האיש הנובח כרע
לידו, מנסה להעירו. "צריך לזוז," הוא אמר והצביע בראשו לעבר
השדה המרוחק. רטקליף הבחין במעומעם בשלושה ורטאים -  פושטים,
כנראה -  שיצאו מהשער החי.

    כדור האש הגדול היה רק פס חיוור ממזרח. ציפור כלשהי
השמיעה קריאה צורמנית, מאיימת איכשהו בהיותה הקול החי היחיד
ששמעו. רטקליף החל לשפשף את זרועותיו כדי לחמם אותן מצינת
השחר, ואז חדל כשהבחין בגדילי-הבשר שעטפו כעת את המחצית
התחתונה של פניו. הוא מישש את קרקפתו. בליטות מוזרות צימחו
עליה, כאילו עברה גולגולתו תהליך שינוי גיאוגרפי. ושערו נקרע
למגע ידיו. הוא הביט בהשתאות בשערותיו השחורות, הארוכות,
הצונחות מטה כמו נוצות. הן נתלשו בקלות, כאילו קרע עלים מעל
ענפיהם. עד מהרה נערם כל שערו לרגליו כעצים למדורה.

    אונור צפה בו בעניין מסוים. "הכיס, רטקליף?"

    רטקליף לא ענה. הוא העביר את ידיו על גולגלתו הקירחת.
האיש הנובח נעץ בו מבט משונה. וזה באמת משונה, חשב רטקליף.
הבליטות היו נוקשות כברזל מלוטש. הוא החליט להשלים עם זה, כורח
הטבע לו היה רגיל. כשם שהסכין עם קיומן של הנימפות ושל תנאים
מקפיאים בתקופה הקרה, החליט בו ברגע לקבל את גופו החדש כמות
שהוא. כל עוד לא יפגע בתפקודיו.

    "אתה נראה מוזר," אמר אונור וצחק. "כמו קריקטורה אנושית.
הכל בסדר אצלך, רטקליף הנודד?"

    "בסדר לגמרי," אמר רטקליף. וזה היה נכון. חוץ
מסחרחורת-בוקר קלה, הוא הרגיש כרגיל. הוא בדק את הוורטה
המזויפת שלו, לוודא שהיא תקינה.

     "אז נמשיך. יש לנו דרך ארוכה ולא מעט מה לעשות כשנגיע
לערים." אונור הידק את הצרור שלו לגבו, וחיכה לאיש הנובח שיצעד
בראש. רטקליף החל ללכת במאסף, גבו של אונור משמש לו כנוף.



"מניין לך שהקזאס נמצא במקום ההוא?" שאל רטקליף.

    זה היה כעבור שמונה ימי חמה. האוויר הלך והתקרר והשמיים
העכירו לגון אפור לעתים תכופות, דבר שרימז על תחילת העונה
הקרה. השלושה הידקו לבשרם פיסות בד חסרות צורה שתלו עליהם
כנשל. ההרים היו כעת לימינם, צללית מעורפלת מוקפת בעננים
נמוכים. רטקליף לא חש בקור כמעט. כאילו גופו החדש שימש מגן
מפני הטמפרטורות היורדות.

    "או, הוא שם, זה בטוח," אמר אונור והוסיף ביטוי מוזר
כלשהו.

    "אבל אמרת שהנימפות כבר סרקו את הערים," אמר רטקליף. "ולא
מצאו דבר. וזה היה לפני כמה דורות. אז איך נגיע אליו אנחנו?"

    "אתה שואל יותר מדי, רטקליף," אמר אונור. רטקליף לא יכול
לראות את פניו, שכן המרפא צעד בגבו אליו, אבל הוא חשב שאי
נוחות ניסכה עליהם. "הקזאס לא הושלך סתם כך לתוך סדק באדמה.
אלה שבנו אותו החביאו אותו, כנראה מפני שידעו שזמנם קצר.
הנחשונים היו קבוצה מאורגנת היטב. היתה להם שפת-קוד שבה העבירו
מסרים בלא ידיעתן של הנימפות. הנימפות לא הצליחו לפצח אותה,
למרות כל הידע שצברו על המוח האנושי. אבל הן נטשו את החיפוש
משום שהבינו, שגם אם ימצא מישהו את הקזאס, הוא לא יהווה סכנה
משום שאיננו יודע מהו, או איך להשתמש בו. אף אחד לא יודע אפילו
איך הוא נראה. והיום כלל אין אנושיים שיודעים שהיה פעם דבר
כזה. המנצחים הם אלה שכותבים את ההסטוריה."

    "אמרת הרבה," אמר רטקליף. "אבל לא ענית על השאלה."

    אונור עצר, תלש גבעול ירוק מתוך העשבייה הנמוכה שצמחה
בדרך בה עברו ותחב אותו לפיו. "הנחשונים -  אותה קבוצה -
השאירו קוד. מעין מסר לדורות הבאים, אפשר לומר. הפושטים שמצאו
את הגופות של שני האחרונים גילו סבך מוזר של חתכים אדומים על
עורם. הם נראו כאילו עברו בשדה גדוש-סירפדים. אבל זה לא היה
כך. החתכים היו בעצם שרטוט של מפה, אני בטוח בזה. במרכז היה
שמה הקודם של העיר אליה אנחנו הולכים -  ומסביב, בכתב מעגלי,
גרון עמוק. הנימפות חושבות שזו רק סיסמה כלשהי, או שם נוסף
לקבוצה ההיא. אבל אני סבור שזה אומר משהו אחר." הוא תלש גבעול
נוסף. "היו אנושיים שמצאו מסתור מתחת לאדמה בראשית הפלישה.
מתחת לערים האבודות יש רשת של מבוכים תת-קרקעיים שבהם התחבאו
לא-ורטאים. אנחנו צריכים רק למצוא את הכניסה למבוך, שלדעתי
מתחיל בכל פתח ביוב ארור. ההמשך יהיה קל כמו לשקוע בשינה."

    "אתה נשמע כאילו היית שם בעצמך," אמר רטקליף. "מה עושה
אותך בטוח כל כך?"  ומה זה בשם הוורטה פתח ביוב?

    "דנילה חלקה איתי את כל סודותיה," אמר אונור במשיכת כתף.
"אחד היתרונות בלהיות מספר שתיים. הנימפות מעבירות לצאצאיות
שלהן את כל הדרוש להן לדעת. חלק לא מבוטל מהמידע הזה הגיע
אליי. הנימפות לא ירדו מתחת לעיר, כמובן -  אז ההסתגלות היתה
בת-יומה. הן לא היו שורדות את האוויר הדל ואת החנק. אבל מספר
פושטים חקרו את המנהרות האלה. כמה מהם מעולם לא מצאו את הדרך
החוצה. ושום קזאס לא נמצא, כמובן. אבל אנחנו נמצא אותו."

    "בסדר," אמר רטקליף. "האם זאת אומרת שאתה יודע איפה
הוא?"

    "לא," אמר אונור מבלי להביט בו. "אתה תדע."



רטקליף נעצר תחתיו. הוא לטש עיניים באנושי. אונור לא הבחין
בעצירה הפתאומית והמשיך ללכת. רטקליף החל לחשוד שאונור נהנה
להטיל עליו אמירות סתומות מעין אלה, לשחק בתפקיד יודע-כל. אחרי
כמה רגעים שב לנוע, הפעם בקצב מזורז.

    "למה אתה מתכוון, אני אדע? מה לי ולזה? עד לפני ימי חמה
ספורים אפילו לא ידעתי שקיים הדבר הזה על פני האדמה!"

    אונור לא התרגש. "אתה תדע, רטקליף, כי היית בכיס. פרק זמן
ארוך למדי. ואתה גם אחד הבודדים שיוצאים משם בלי נזקים גופניים
או שכליים חמורים. להיפך, נראה שהשהות שם רק היטיבה איתך. אתה
לא יודע מה קורה למי שיוצא ממנו חי?"

    רטקליף היה מסוחרר מכדי לענות. הוא הידק את שפתיו והמתין
שאונור יואיל בטובו לענות על השאלה. עיניו ננעצו בוורטה הנשרכת
של המרפא.

    "הכיס משנה אנשים," אמר אונור. "אולי זה שונה אצל ורטאים,
כי הנגררת היא משתק-מוח מצוין, בכל האמור באנושיים. אבל לנטולי
ורטה ההשפעה שונה. הוא פותח את החושים, את העין הפנימית. הוא
מאפשר לך לחלום בעודך ער. חלמת הרבה, רטקליף הנודד, נכון? אל
תענה. אני יודע שכן. כולם חולמים. גם נימפות וגם אנושיים.
המעגל מקיף הכל.

    "אבל חלומות כמו שלך הם יותר מהזיות אפופות ערפל של פחדים
והנפש שמשכתבת את העבר. החלומות שלך יכולים לראות מעבר לזמן.
חשוב על כך כעל חוש נוסף. כעין נחיריים שבהם תוכל להריח את
הקזאס.

    "הכרתי פעם מישהו כזה. הוא שהה בכיס פרק זמן ארוך, ארוך
אפילו משלך -  אולי עשר-שנות נימפוס. הוא יצא משם לא שפוי,
מטורלל. היו לו הזיות מחרידות במשך שבועות ארוכים. הוא לא
הצליח לתאר את מה שחווה, רק נופף בידיו לכל עבר כאילו רצה
להדוף אויב זר. היו לו חורים במקום עיניים. הוא לא יכול להפסיק
"לראות", בעין הפנימית שלו ולא באלו החיצוניות. הוא יכול לדעת
כל דבר ארור. היכן מוקמים שדות, איפה יורד שלג, מה עושות
הנימפות תחת הכיפה. האיש הזה לא החזיק מעמד בעומס. הוא ביצע את
המעבר, בדרך גסה ולא נעימה במיוחד."

    רטקליף תהה אם זו האמת. ואיך ייתכן שאונור יודע עליו יותר
משיודע הוא עצמו? הוא לא חש בכל שינוי בתוכו. שום נסתרות לא
צפו מול עיניו.

    אונור המשיך לדבר. "בשדה טנטלה יש עוד אנושית שיכולה
'לראות'. אבל הכישרון שלה מולד, טבעי. היא לא היתה מימיה בשום
כיס. יש לה גם שליטה על-"

    "אם היא מסוגלת לעשות את... הראייה הזו," רטקליף אמר
לאיטו, "למה לא השתמשו בה? היא יכולה למצוא את הקזאס בדיוק
כמוני, נכון?"

    "זה כבר נוסה בעבר, רטקליף. בלי שום תוצאות. היא מחוברת,
והיא כנועה לחלוטין. שתי עובדות שמקשות עליה. זה כמו לנסות
לפתוח דלת כשאתה תשוש ועיניך מכוסות. אבל אתה יכול להצליח היכן
שהיא נכשלה."

    "ומה יקרה אחר כך?" רטקליף לא נתן אמון רב באונור. חיוכו
של אונור  היה בדיחה פרטית שאותה חלק רק עם עצמו. וכל דבריו על
עין פנימית... וחלומות הרואים מעבר לזמן... רטקליף ידע רק את
השינוי שהתחולל בגופו. הוא נראה, כך תיאר זאת אונור, כמו קורבן
של מלחמות הקרינה.

    "אחר כך נוכל לעשות אחת משתיים," אמר אונור. האיש הנובח
המשיך לצעוד בראש מורכן, לכאורה אינו מקשיב לשיחה. "לצאת
ולהיאבק במשטר הנימפה, או לשמור את הקזאס בהישג יד למקרה
שנצטרך לו בעתיד."

    "מה גורם לך לחשוב שאני רוצה לפתוח במאבק חסר סיכויים
מהסוג הזה?"

    "אתה כאן, לא?" אונור לא נכשל בתגובתו. "חסוך ממני את
הספקות, רטקליף הנודד. אלמלא רצית להרוס אותן, היית מוצא כיס
אחר וגומר את חייך בתור חלקי חילוף לשומרים. או שהיית נכנס
לשדה הקרוב אליך ביותר ומתחנן לשוב לשורות המפרים. אין צורך
במילים כדי לדעת את התשובה. קול צעדיך מאחוריי הוא התשובה
היחידה לה אני זקוק."

    רטקליף שנא להודות בכך, אבל הצדק היה עם אונור. הוא העלה
את כל השאלות המציקות שחגו במוחו שלו, הגה את מחשבותיו בקול רם
וניפץ את בועת "האין-לדעת" שהיתה מנת חלקו של רטקליף. הוא עקב
אחר גוויה מעלת רקב לאורך העולם עצמו, מחפש סכין עץ לתחוב
בגרונו של המעגל. אונור היה יותר משורד. הוא ראה קדימה.

    אבל ברטקליף נותר זרע עיקש של חשד. הוא לא הרגיש עין
פנימית כלשהי הממצמצת וחוזה במראות מופלאים שמעבר להבנתו.
אונור עורר בו דבר אחר לגמרי. עצמות גו זקופות -  דריכות לנוכח
סכנה אפשרית. רטקליף היה אדם שבטח בחושיו קודם שלמד לחשוב
במילים ומשפטים. לחושים היה ערך רב יותר. מילים יכולות להונות,
דיבורים יכולים להביא למותך מידי פושט אכזר. החושים הם שריונו
היחיד. אונור לא נראה כמי שמתעניין באמת להשיב לאנושיים את
שנגזל מהם באמצעות אותו נשק חבוט ונידח.

    אני אלך במאסף, אונור המרפא, הוא אמר לגב הדק שנע לפניו.
אבל רק עד שאדע מה אתה מבקש. אולי אני משמש אותך ככלי למטרה
כלשהי, ואני לכוד משום שאין לי ברירה של ממש, לברוח או למות,
אבל גם כלים יכולים להתעורר לחיים.

    השמיים האפירו לגמרי, מסתירים את כדור האש. קרן אור
חיוורת, לבנה כמעט, בצבצה ביניהם כידו של פגר. אונור הידק את
הבדים שלגופו, רוטן לעצמו. האיש הנובח החל לחכך את עורו בידיו,
שולח מבטים אחר חיות שישמשו מנתו הבאה. רטקליף כלל לא חש בקור.
הוא לא חש דבר.



אחד הלא-ורטאים, שחי בזמן הפלישה הראשונה, טען פעם שהאנושות
מתה בשנתה. ליצורים ההולכים על שתיים נמאס מבילויים, מלרבוץ
מול מסכים זוהרים, מנסיעות אינסופיות ושיחות סלון. אפילו שעות
הפנאי הפכו לשגרה, פעולות יזומות וידועות מראש שהחלו בשעה איקס
והסתיימו בשעה ואי. כל תחביב חדש נחטף מהמדפים עוד לפני שמישהו
הספיק לרשום עליו פטנט, והתפגר עד רדת הערב. לא נותר עוד מה
לעשות. הבילוי הפך למשרה מציקה, הבידור לכורח. זה היה כמו, אמר
הלא-ורטאי, לפצח את חידת החיים ולגלות מאחורי הווילון איש עם
כתר שמוט שמשרבט את שמו על שולחן ישן באינספור וריאציות. הוא
אמר שזו היתה הסיבה לכשלון המרד מול הפולשות והנגררות שלהן.
לאנושיים נמאס מעצמם. החופש שלהם היה כלא בלי סורגים, המרובעים
שלהם קרסו והפכו אותם לעבדים. והם קיבלו את הדין, כי עבדים
ישנים בהליכה.

    וכך, הוא אמר, המעגל הגדול ניצח.

    שמו של הלא-ורטאי היה רייט קליף.







הערים האבודות



"הם כבר לא נוצצים," אמר האיש הנובח. הוא היה הראשון לדבר.

    השלושה עמדו על ראש תל גבוה. סביבם היה רק חול בצבע אפור,
כאילו גרס מישהו את כל עצמות המתים ופיזר אותן על האדמה. הרי
העמק השבור היו כבר הרחק מאחוריהם. השמיים היו ריקים כמו באר
יבשה. אבל מולם הם ראו את הדבר שכמו קרא תיגר על הנוף המת
שסביבם. אלה היו הערים האבודות.

    עשרות, אולי אלפים, של מרובעים הזדקרו מהאדמה כמו מציבות
סדוקות. הם היו בגבהים שונים ובגדלים שונים, אבל כולם היו
מכוסים באבק ופגועים במידה כזו או אחרת. ממיקומם ניתן היה
לראות פסים אפורים שנמתחו בקווים ישרים בין המבנים -  רשת
הכבישים שפעם חצתה את העיר. הדרך אליה רוצפה בעמודי ענק
מוזרים, מפלצתיים בגודלם, שהיו מחוברים איש לרעהו בכבלים
ארוכים ושחורים. אוסף המבנים הדהים את רטקליף. ממרחק הם נראו
כמו גיבוב חסר צורה של מתכת. והכל היה שקט. אף עורב לא השמיע
קריאת רעב. טורפי הנבלות לקחו את שללם כבר לפני שנים רבות
מהעיר.

    "בואו נרד לשם," אמר אונור. קולו היה עמום שלא כהרגלו,
כאילו נכבש גם הוא בקסם המראה הלא מוכר. רטקליף לא יכול להתיק
את מבטו. העיר היתה עצומה, אימתנית. היא פיתתה אותו לבוא אל
בין שעריה, לנבור באשפתה, ובה בעת היתה מסוכנת כמו להיות מול
הדום הנימפה. אין לדעת מה נמצא שם.

    "מי בנה את כל זה?" הוא שאל.

    אונור הציץ בו. "אבות אבותיך, רטקליף הנודד. הם ודאי היו
שונים מהצאצאים שלהם."

    האיש הנובח כמעט פתח במרוצה. רטקליף היה צריך לאמץ את כל
כוחו כדי להשיג אותו. לאונור, שכוחו השכלי רב מזה הגופני, היה
המאמץ קשה יותר, והוא החזיק ביד אחת את הוורטה המזוייפת שלו
מורמת, כדי שייקל עליו ללכת.

    ככל שקרבו אליה, נוכח רטקליף לדעת שהעיר משתלטת על שדה
הראיה שלו. תחילה היו המבנים צורה על רקע השמיים הכחולים; אחר
כך גבהו והתנשאו מעליו כמו ההרים עצמם; ולבסוף כיסו והסתירו את
השמיים. זה היה כמו להיצמד לחי-אל-לחי לאדם מת. הוא חשש שלא
יוכל לצאת, למרות הגיחוך שברעיון; כל מה שעליו לעשות הוא לסוב
על עקביו. אין שערי פלדה שחוסמים את היציאה.

    "עיר פרזות," מלמל אונור תחת אפו. הוא החזיק בכתפו של
האיש הנובח. "ללכת ביחד," אמר לו. האיש הנובח הפנה אליו מבט
מבולבל קמעה, ואונור חזר על דבריו. האיש הנובח נד בראשו והחל
הולך לאט יותר, מהדק תוך כדי הליכה את הוורטה שלו לגופו, שם
נראה שהדבק כבר עשה את שלו.

    רטקליף הלך בראש מורם, מביט מעלה ביראה כשם שהביט בעבר
באלת המקדש שעברה בין קהל המפרים לבחור את אבי ולדותיה. כביש
שחור, סדוק וזרוע חריצים ציין את הכניסה לעיר. רטקליף עקב אחר
מסעו המפותל, שהביל אותו אל מבוך המרובעים.

    הם נכנסו פנימה. בכל מקום ראה רטקליף סימנים להרס שפקד את
העיר. זכוכיות מנופצות היו פזורות כמו עלי שלכת. בתים גבוהים
כאילו נקטם ראשם בגרזן. כלי מתכת משונים עם גלגלים שכבו תחת
שכבה של אבק כמו חיות מתות. הוא עבר על יד חלון שבאורח פלא
ניצל מההרס. על החלון היה כתוב "סוף עונה -  מכירת חיסול"
בלטינית קדומה, כנראה. הוא ניסה להציץ פנימה, וראה בדים על
בדים בצבעים שאפילו לא ידע על קיומם ממלאים את החדר. עדיים
בוהקים הושלכו לקרקע, מסמנים נתיב של זהב. הוא המשיך ללכת,
עיניו משתדלות לקלוט את התמונה בכללותה.

    הוא חשב שישנו דבר משונה בעיר הזו, לבד מהיותה שריד לעבר
שאיש מהם לא חווה. הוא ראה חלון זכוכית נוסף, ועליו בגד המולבש
על גוף-שעווה, ותפס: אין גופות.

    הוא לא ראה אנשים מתים. כמובן, אם להאמין לאונור, ארבע
מאות שנה ודאי מוחות את הבשר ומייבשות את הדם, אבל האם כולם
נעלמו, כולל עצמותיהם? ייתכן שהנימפות השתמשו בעצמות האנושים
לבניית השדות? שום תשובה לא עלתה בדעתו.

    הוא נבהל לכמה רגעים לא נעימים, כשראה על אחד מקירות
המבנים הגבוהים אל אנושי ענק כלשהו שהביט כמדומה ישר אליו.
צבעו היה דהוי מחשיפה לפגעי מזג האוויר והעור התקלף פה ושם,
אבל רטקליף יכול לראות שהאל היה לבוש בבגדים הדוקים כל כך
שנראו כמו עור שני. היה לו שיער ארוך וחזה בולט, מה שאומר שזהו
ודאי בן המין השני. רטקליף פלט קריאת חרדה למראהו.

    "מה ראית?" אונור מיהר אליו. רטקליף הצביע ללא אומר על
האל הענק. אונור התבונן בו לכמה רגעים, סוקר בעיקר את החזה,
שעורר ברטקליף התקשחות לא מובנת באזור החלציים. הוא צחק והניד
בראשו בהערכה.

    "זה לא אמיתי, רטקליף," אמר. "זה רק תמונה. כמו השתקפות
קפואה במים. לא ראית אותו זז, נכון? זה נועד למכור דברים בשיטה
כמו-טלפתית. מעין השפעה לא-מודעת."

    "האם האנושיים של פעם היו גדולים כל כך?" שאל רטקליף ,
עיניו עדיין נעוצות באנושית. הנגרר שבין רגליו התעבה והתארך
תוך שניות. "זה יכול להסביר את המבנים הענקיים האלה... ו-"

    "הם לא היו ענקים, רטקליף," אמר אונור בשמץ של קוצר רוח.
"הם היו כמוך וכמוני. זו רק תמונה על קיר. בוא נמשיך."

    "לאן?" רטקליף הביט סביב ביאוש. הוא התחיל לקלוט את גודלה
העצום של העיר. היא היתה ג'ונגל פראי של זכוכית ומתכת. הוא
יכול לשוטט בה שנים על גבי שנים ולא למצוא דבר. זה לא היה כמו
ביישוב האנושי אליו הגיע, שם מקצה אחד של הכפר ראית את קצהו
השני.

    "נמצא קודם את הריבוע המדבר שהאיש הנובח ראה," אמר אונור.
"אני חושב שזו צריכה להיות נקודת ההתחלה." הוא קרא לבן
לווייתם. האיש הנובח קרב אליהם, עיניו מתרוצצות סביב. הוא פלט
הברות מספר מפיו, שמהן הבין רטקליף בדוחק שלא קר לו יותר, אבל
הוא צמא ורוצה לשתות. נאד המים שלו התרוקן.

    "לא קר מפני שהבניינים בולמים את הרוח," אמר אונור.
"בנוגע למים, אולי נמצא מאגר כלשהו -  אולי זרזיף של נחל.
הייתי ממליץ לא לשתות ממי העיר," הוסיף כשהבחין בעיניו של האיש
הנובח הננעצות בחלונות הבתים. "ייתכן שיש בהם רעלים מזמן
מלחמות הקרינה."

    רטקליף החל לחוש עקצוץ מוזר, חלוש, על עורו החשוף, כאילו
שיירה של נמלים החלה צועדת עליו. הוא גירד את האזור המגורה,
וזה חלף. אבל לרגע או שניים הוא חשב שראה שניים או שלושה
אנושיים -  ורטאים או לא, היה קשה לדעת -  הצוללים בפתחה של מה
שנראה כמנהרה חשוכה. הוא טלטל את ראשו, והמראה נעלם. חלום
בהקיץ, כנראה.

    "נזוז?" אונור פנה אליו. רטקליף מיהר להנהן.

    האיש הנובח הוביל אותם בדרכם, מוליך את אונור ורטקליף דרך
כבישים סדוקים ובתים רעועים ועצים גוועים. רטקליף תהה כיצד
האיש מוצא את דרכו במקום בו היה פעם אחת בלבד. אונור הסביר לו
בקצרה שכושר הביטוי שלו אולי בבחינת אבן פגומה אבל הזיכרון שלו
הוא יהלום מלוטש. הוא נע ללא היסוס דרך ערימות של אשפה וסחי,
עקף עמודי רחוב מנופצים, וכלל לא שת ליבו לחפצים נוצצים שמילאו
את השדירות המתות כמו פריחה לא צפויה.

    "זה כמו לבקר במוזיאון," אמר אונור, יותר לעצמו מאשר
לשותפיו. "אנו הולכים על שלדה של ההסטוריה... "

    לאחר פרק זמן לא מוגדר -  שעה ואולי שעתיים -  נעצר האיש
הנובח מול בניין שלא התייחד, במבט ראשון, מרעיו החרבים. גובהו
היה כשלוש נימפות העומדות זו על גבי זו, וגגו היה ערב רב של
אבנים מנופצות. את הדלת הסתיר גל אבנים, אותו הניח האיש הנובח
בעצמו, לדבריו.

    "זה המקום?" רטקליף הביט במבנה. מעל הדלת נכתב באותיות
השפה העתיקה, סנייק'ס פורצ'ן , שיווק והפצה בע"מ. היה שם משהו
נוסף, אבל הוא היה בלתי קריא. רטקליף הביט בו היטב, ואז הבין
שאין אלו מילים אלא ציור של חיה ארוכה ומתפתלת חשופת שיניים.
נחש, כך נראה.

    "אני חושב, אכן כן." אונור הביט בשלט בעיניו של מי שמצא
אוצר בלום. "ניגש למלאכה?"

    עברה כמעט שעה נוספת עד שהצליחו להסיט את מצבור האבנים
שחסם את הכניסה. גופו הדק של אונור כמעט ולא הביא תועלת, ולכן
נפל רוב הנטל על כתפיהם של האיש הנובח ורטקליף. בתום הפינוי
עורם נצבע אפור וידיהם מלאו שריטות קטנות. אונור ניגש ראשון אל
הדלת -  או ליתר דיוק, אל החלל המלבני, שכן שום דלת לא תלתה על
הצירים החלודים. השניים האחרים הלכו בעקבותיו. ברטקליף היתה
תחושה שהוא נכנס למאורה של חיה מעניינת אך מסוכנת, והוא נזכר
בחלומו האחרון. אבל הוא לא עשה את כל המרחק הזה כדי להירתע
מפני חיה הקיימת רק בדמיונו. הם נכנסו פנימה.

    החדר הפנימי, כך ראו, לא היה שונה בהרבה ממה שציפה לו -
אסופה של עולם עבר. כלי מפיץ-אור תלה מהתקרה כאיש שנידון למוות
בתליה. כלי עץ -  שולחנות ומכתבות -  היו פזורים בחדר, רובם
הפוכים או שבורים. ניירות רבים כיסו את הריצפה כמו חול,
ורטקליף הרים אחד מהם באקראי. בראש הדף נכתב, מזכר פנימי מאת
רינלדי אל: מיילו קולין, הנושא: שיעור מכירות חודשי לחודשים
ינואר -  אוגוסט -  הוא הניח לדף להישמט. מסך זוהר, כבוי עתה,
היה מונח על אחד השולחנות, כנראה אמצעי תקשורת עם אל
הטכנו-לוגיה.

    אבל כל החפצים שראו היוו אך רקע למה שצד את מבטו של
רטקליף ברגע שהרפה מהמזכר הפנימי. בקצה החדר, כאילו הודבק
לקיר, היה ריבוע לבן, שקוטרו כגובהו של רטקליף עצמו. הוא נותר
דומם -  אם אפשר לומר -  גם לאחר שהאיש הנובח נופף מולו בידיו
כמו ניסה למשוך את תשומת ליבו.

    "זה מדבר?" שאל רטקליף. אונור לא הסתפק בבהייה, אלא חש
קדימה, עיניו בוהקות. רטקליף התקרב לריבוע, נלהב פחות וחשדני
יותר.

    "תראה," אמר אונור והצביע על מכונה כלשהי שנחה לרגלי
הריבוע. כבל בעובי אצבע יצא ממנה ונבלע היכנשהו בקיר עליו היה
הריבוע הלבן.

    "למה זה לא אומר שום דבר?" אמר רטקליף וניסה להסות את
האיש הנובח, שגילה תסכול לנוכח אי-התגובה לה זכה.

    "מפני שהוא לא הופעל," אמר אונור, בוחן את המכונה.
אצבעותיו ריחפו מעליה, כאילו ניסה לבחור דרך בהצטלבות. "הריבוע
הזה מקרין תמונות, לא מתוכו אלא מהמכשיר הזה פה, שנקרא 'מקרן'.
הוא מעביר תמונות ששמורות בתוכו באופן עצמאי, מרגע שלוחצים על
הכפתור הנכון. אני תוהה כיצד זה שהוא עובד... אין כאן
חשמלא..." מבטו עקב אחרי הכבל הנכנס לתוך הקיר, או בעצם לכלי
קיבול מרובע שננעץ בטיח. "מניין להם...?" הוא לא סיים את
השאלה.

    רטקליף ראה שמקרוב היה הריבוע הלבן רק פיסת נייר מעובד.
הוא חש אכזבה היורדת עליו, בלא לדעת מדוע. האם ציפה לתשובה
שתצנח אליו מהשמיים? העקצוץ המוזר שטף את גופו בשנית. איבריו
החדשים כמו ניעורו לחיים, שכן רוב התחושה ניכרה בהם.

    "דומני שפתרתי חידה אחת." אונור לחץ על כפתור על גבי
המכונה. "ייתכן שישנו גנרא טור או משהו בדומה מתחת למקום
הזה... ספק כוח כלשהו... אבל מאיפה האנרגיה שלו באה-" דיבורו
נקטע בפרץ אור פתאומי. האיש הנובח נרתע לאחור ביללה חנוקה.
אונור נשא את פניו, וכן רטקליף.

    הריבוע הלבן ניעור לחיים לנגד עיניהם.

    אלה היו תמונות שלמראן היה כל ורטאי עומד משתומם והמום,
אינו מסוגל לתפוס או להבין איזה סוד צפנו בחובן. התמונות
דיברו, לא במילים, אלא בשפה המובנת לכל יצור חי. לאיש הנובח הן
לא אמרו דבר. הוא ראה את השתקפותה של האנושות העתיקה,
הטרום-ורטאית, במקבץ מראות מסחררים של גשרים ומזללות והפגנות
ציבוריות וטבח עם  ומסעות חלל וסרטים שוברי קופות, אבל לא יותר
מכך. אונור צפה בהן בשימת לב -  אף שלאמיתו של דבר כבר חזה
בפעולתו של מכשיר דומה במשכנה של דנילה. הוא לא חשב שלמראות יש
חשיבות בפני עצמן, אלא למה שהן מסמלות: מישהו היה כאן, והותיר
זאת עבור כל אנושי שיהיה חכם דיו כדי למוצאו -  כהוריו בפועל
של האיש הנובח. והלא-ורטאים הללו עשו מלאכה נאה למדי, בהתחשב
בנסיבות.

     רטקליף היה שרוי, כמדומה, בעולם אחר לגמרי. עיניו דאבו,
כיוון שמרגע שהחל הריבוע להקרין את תמונותיו הוא לא עצם אותן,
מחשש שיפסיד פרט חיוני כלשהו. הבליטה המרכזית בראשו החלה
לתפוח, כאילו עמד פרי להנץ בקרקפתו. הוא חשק את שיניו והמשיך
להחזיק את עיניו פקוחות, ציפורניו קבורות בכפות ידיו.

    העקצוץ נעלם מתישהו, או שאבד בכאב המייסר בראשו. עכשיו
הוא באמת הרגיש כאילו עין שלישית נפתחת בתוכו, או אולי מעליו;
והעין הזו שמעה כמדומה יותר מאשר ראתה, כיוון שבתוך בליל
התמונות, הגיעו לאוזניו מילים בקול מונוטוני, גברי-משהו.

    מצאו את הקזאס. הוא בתוך הגרון. מצאו את הקזאס. הוא בתוך
הגרון. מצאו את ה-

    זה נמשך, אבל רטקליף לא היה צריך לשמוע יותר. הכל התבהר
לפתע. הוא ידע -  או חשב שהוא יודע -  היכן ימצא את הקזאס. זה
פשוט למדי, אם מביטים על המרובע מהזווית הנכונה. הם אינם
צריכים להפוך כל אבן וכל קורה בעיר, כשמה שהם מחפשים מונח
מולם, או בעצם תחתיהם. הוא פתח את כפות ידיו, מביט בחוסר עניין
בדם שניגר מהן. הוא הביט באונור כאילו ראה אותו לראשונה. הלה,
מצידו, נעץ בו מבט מצפה, משועשע במקצת.

    "היית בעולם ההזיות, רטקליף הנודד?"

    רטקליף לא ענה. הוא התקרב אל הריבוע, שתמונותיו כמעט
וסינוורו את העין. הוא התקרב עד שאפו נגע בבד העתיק, המצחין.
ידיו מיששו את הבד, מועכות ומקמטות ספינות מהירות וזוכי פרס
נובל ושחקני גולף. הוא לא הרגיש בחומר, אלא במה שמאחוריו.
שפתיו התהדקו כשחש במגע לו ציפה מאחורי הריבוע הזוהר. ידיו לא
מיששו עוד, אלא תלשו. משיכה אחת מהירה, והריבוע המדבר צנח
ארצה, חושף ריבוע מתכת היצוק בתוך הקיר. האיש הנובח התנשם
בזעזוע, ואילו גבותיו של אונור כמעט התלכדו בשער ראשו.

    "הדרך אל הקזאס," אמר רטקליף, "עוברת מכאן."



"זה כנראה פתח למנהרה , יש לשער שתת קרקעית," אמר אונור. הוא
הציץ אל החלל השחור שנשקף אליהם והנהן לעצמו בסיפוק.

    רטקליף שוטט בבניין וברחוב המקיף אותו עד שמצא כלי שהתאים
למטרתו -  קריעת המתכת מעל תושבותיה. הוא חזר עם פיסת ברזל
באורך של אמה וחצי, אבל זו לא הביאה כמעט תועלת. היא בקושי
שרטה את הקיר. אונור, שבחן את העניין מקרוב, הציע לו ביבושת
שמוטב לו להחליש את היסודות קודם שיתפנה לטפל בליבה. רטקליף
נענה להצעה והחל חובט במסגרת, עוקר את הקצוות החדים בקצה הדק
של מוט הברזל. האיש הנובח הוצב לשמור שאיש לא יפתיע אותם בעודם
עסוקים בשלהם.

    פיסת המתכת נכנעה לבסוף והוצאה ממקומה, חושפת חלל המספיק
לאדם אחד לעבור בו בכל פעם. וזו כנראה היתה גם הכוונה.

    הפעם אונור הוא שתבע להיכנס ראשון, אף שלא ניתן היה לדעת
מה סכנה טמונה מעבר לאפילה. עיניו יקדו כפי שלא יקדו מאז נכנס
רטקליף הכושל ל"תחנה". הוא היה להוט וקצר רוח. האיש הנובח,
לעומת זאת, היה מבוהל לנוכח המחשבה שיהיה עליו לדחוק את גופו
פנימה.

    "ומה יהיה אם נאבד את הדרך שם בפנים?" שאל רטקליף. "אין
לדעת לאן זה מוביל."

    "אבנים, רטקליף," אמר אונור. "נפזר אבנים בעקבותינו. כך
נוכל לחזור לאותה נקודה ממנה באנו."

    "אנחנו נשאיר ת'זה פתוח?" שאל האיש הנובח. צמאונו נשכח
ממנו.

    "אין ברירה." הוא משך בכתפיו. "ככל שידוע לנו, זה הפתח
היחיד פנימה. אנחנו לא יכולים להסתכן ולחנוק את אספקת האוויר
שלנו."

    "ומה בקשר לשמירה?"

    "לא נראה שמישהו יגלה את זה בעתיד הקרוב, אבל אתה צודק.
הישאר כאן, וחפה על הכניסה," ציוה אונור על האיש הנובח. זה
נראה מלא הקלה שלא יהיה עליו להיכנס לתוך החושך המאיים. הוא
הנהן במרץ ופסע אל הכניסה.

    "נזדקק לאור," פנה אונור לרטקליף. "איננו יכולים להלך
בחשיכה כתינוקות בני יומם."

    גם הבעיה הזו נפתרה כשמצא אונור  כלי עתיק המכונה
'תדיאור', שלדבריו פועל בעת הפסקות חשמלא. המכשיר הפיץ אור לבן
מחליא משני מוטות זכוכית, שגרם לרטקליף להיזכר בימיו כזקיף
במקדש הנימפות. "זה צריך להספיק," אמר אונור.

    רטקליף שלח את ידיו לאיטו לתוך הפתח בזהירות מופלגת. הוא
לא נתקל בדבר מלבד אוויר מעופש. ידיו חשו ביסוד מוצק כלשהו
כשהניע אותן במעגלים -  קירות המנהרה, מן הסתם. כששלח אותן עוד
קצת קדימה נוכח לדעת שהיא מתקמרת כלפי מטה בשיפוע. היא לא
מוליכה ישר, אלא מטה, בצורה אלכסונית.זה אכן גרון, חשב.

    "הרשה לי," אמר אונור. הוא קשר את הוורטה המתה שלו סביב
מותניו כדי שלא תפריע לו ואת ה'תדיאור' הידק מעל מצחו באמצעות
חבל קנבוס חזק ששלף מתרמילו. הוא נראה, כך אמר בגיחוך, ככורה
אנושי חובבן. הוא משך את עצמו לתוך הגרון בתנופה מהירה.

    רטקליף רכן קדימה, מחכה לראות -  ואולי לשמוע -  אם המרפא
החליק מטה והחל צונח לעבר סוף מוחץ עצמות. אבל נראה שהקירות
היו מחוספסים או שאונור מצא אחיזה טובה, כי לאחר רגע נשמע קולו
השאנן תמיד.

    "אתה מוזמן להצטרף, רטקליף. רק היזהר."

    רטקליף הסתובב אל האיש הנובח, והרים את כף ידו הימנית
לאות פרידה. ליבו הלם מהר מהרגיל, והעקצוצים בגופו התחדשו.
הכניסה לתוך הגרון נראתה לפתע כמו משאלת מוות, ממש כאילו צעד
ביודעין לתוך כיפה הומה בוורטות. לרגע עלה בו הדחף לנטוש הכל -
להשאיר את אונור למשחקיו הארורים, להותיר את האיש הנובח פעור
פה במשמרתו, וללכת למצוא את היער הקרוב ביותר.

    אבל הוא כבר לא היה עוד איש שמונע מכוח דחפים בלבד. מוחו
הצן את התשוקה שבערה בו, והפנה שוב את שימת ליבו למנהרה שגיחכה
מולו בפיה השחור. הוא ייכנס ללוע הזה, ויגלה את טיבו של הקזאס,
יהא אשר יהא. מה יעשה בו אונור -  ובכן, הוא ידאג לזאת בבוא
העת.

    רטקליף נשם מלוא ריאותיו -  הוא חש שיזדקק לאוויר רב.







סודות



זה דמה לחדירה לגרון של מפלצת ברזל ישנה. רטקליף זחל בעקבות
אורו החיוור של אונור, מפזר מאחוריו אבנים שאסף מגל האבנים
שבחוץ במרחקים קבועים. הפתח דרכו נכנס רחק מהם יותר ויותר ככל
שהתקדמו, או בעצם החליקו. למרות שהמנהרה היתה מחוספסת דיה
למאחז יד, היה לו הרושם שידיו וברכיו נעות על ציר משומן היטב.
האוויר היה חם ודחוס כמו בשיא הקיץ, ורטקליף חש את נשימתו
מתקצרת.

    "אנחנו בדרך הנכונה," אמר אונור לאחר כרבע שעה, מחווה
בראשו המואר לעבר התקרה הקמורה. רטקליף הרים מבט וראה שורה של
זכוכיות הקבועות בתקרה, כמו כלי התאורה ששימשו את הנימפות
במקדשן. "חבל שאלה לא עובדות. זה היה יכול לעזור לנו."

    הם המשיכו לזחול. הזמן הפך חסר משמעות -  אולי אף נעצר
במקום. הרוטינה השתלטה על רטקליף, והוא מחה כל מחשבה מלבד
הצורך לשים עקב בצד אגודל ולגרור עצמו פנימה לתוך הגרון. קולו
של אונור עלה מדי פעם מלפנים, מעיר הערות שונות על תחזוקת
מבנים ועל הטמפרטורה העולה תחת פני האדמה, מהדהד בצורה מוזרה
בחלל הקמור. רטקליף, שהעקצוצים על גופו השונה כל כך שבו ועטפו
אותו, החל מרגיש שהוא גדול מדי לגרון, ותהה, ברצינות הולכת
וגוברת, האם ייתכן שגופו יתנפח במידה שכזו שהוא ייתקע במעבר,
תקוע בין התקרה והרצפה. ואיך אפשר בכלל להבחין כאן בין למעלה
ולמטה? רק זכוכיות התאורה המתות הוכיחו לו שהם אינם עושים דרכם
במהופך. העולם כולו התכווץ לגרון אחד ויחיד שבו היה כלוא, והיו
רק שני פתחי יציאה -  לנוע אל הלוע ולנסות לפלס דרכו החוצה, או
ליפול מטה אל הקיבה שתעכל אותו לתוכה.

    אבל לבסוף הם הגיעו לקצה המנהרה -  או מוטב לומר שהקצה
הגיע אליהם. אונור הספיק רק לפלוט אנקה חנוקה של הפתעה, ואז
נשמע קול חבטה עמום, ולאחריו קללה חרישית. רטקליף ניעור
מחרגונו -  ההזיה האחרונה שעלתה במוחו המרוחק היתה יצור שהוא
בן כלאיים של אנושי ונימפה האוחז בידו אליפסה בעלת עין שחורה -
ודרך את גופו.

    "קרה משהו?"

    אונור התאמץ לקום, ממשש את עצמותיו. חבורות בלבד. "רק
נפלתי." הוא השמיע גיחוך, לועג לעצמו.

    "זה בטוח?" רטקליף הגיע לקצה.

    אונור ניגב דם מעל גבתו הימנית. "כמו השאול בעצמו, איש
נודד," אמר. "צא משם."

    רטקליף הגיח מפתח המנהרה, שמח ליישר את גבו הכפוף ולמתוח
את שריריו הדוויים. הוא הביט סביבו, מנסה לראות לאן הגיעו, אבל
העלטה היתה מוחלטת, כמוה כעיוורון. אורו הקלוש של התדיאור האיר
רק את עיניו הנוצצות ממילא של אונור, ואך העצים את האפילה.

    "אנחנו כנראה בשטח פתוח," מלמל אונור. "ו-"

    "ששש!" רטקליף היסה אותו.

    "מה?"

    "אני שומע משהו." העין השלישית שוב ניעורה מתרדמתה.
רטקליף שמע צליל מרוחק, רועד משהו... אבל זה לא היה צליל חי.
זה נשמע כמו קולה של מכונה מטרטרת. ובמרחק לא רב ממנה... הוא
שמע קול דומה במקצת לקול הראשון, אבל הרבה יותר... מה המילה?
הרבה יותר נוזלי. ולפתע הוא הבין.

    מים.

    "אני שומע מים זורמים," אמר, עדיין מטה אוזן, מנסה לקבוע
את הכיוון במדויק. "וליד זה, לא רחוק... איזושהי מכונה ישנה."
הוא לא ידע מה משמעות הדבר, אבל עיניו של אונור ניצתו
כלפידים.

    "ודאי!" קריאתו הדהדה תחת פני האדמה כעטלף המשחר לטרף.
"מים.. טורבינה... חשמלא! זה היה מקור הכוח שלהם! כך יכלו
להפעיל את המקרן שראינו! אני תוהה מה עוד הם השאירו כאן..."
קולו נדם, ואז דיבר שוב. "בוא ניגש למכונה. אתה יכול לדעת את
המיקום שלה?"

    רטקליף הקשיב, או בעצם סתם את חושיו הרגילים והניח לעין
השלישית לומר את דברה. היה קשה לקבוע כיוונים בחשיכה, אבל
רטקליף חשב שהצליל בוקע אי-שם ישר ומעט שמאלה מהמקום בו עמדו.

    "אני חושב שתפסתי," אמר והורה בידו על הכיוון המשוער. הם
נעו יחד, אורו של התדיאור חושף אדמה שטוחה וקשה וקירות סלע שלא
נראו כאילו יד אדם נגעה בהם משך אלף השנים האחרונות. אבל
המנהרה בה הגיעו היתה הוכחה מוצקה לכך שמישהו בא לכאן. חוץ
מזה, חור תחת האדמה ודאי לא היה תופעת טבע שגורה.למשך כמה דקות
היו צעדיהם על הקרקע וקול הוורטות הנסרחות מאחוריהם הצלילים
היחידים שנשמעו. ואז, "הנה, כאן."

   קול המים הפך לפכפוך. הצליל שהשמיעה אותה מכונה כמעט וגבר
עליו. רטקליף לא ידע מתי הגיע אל המים עד אשר נכנס לתוכם. קור
צורב הכה בכפותיו החשופות. הם לא היו עמוקים -  אולי שלוש
זרתות בסך הכל. הוא חש יותר מששמע במים המלחכים את רגליו,
ונסוג לאחור, כמעט מועד על אונור.

    "אני חושב שזהו זה," אמר.

    אונור נשא את ראשו לעבר המשך הזרם החלוש. הערוץ לא היה
רחב, קוטרו כזרועו של אונור. מקור הזרימה אבד בחשיכה, ולא ניתן
היה לדעת מנין הוא נובע. אבל זה לא מה שעניין אותו. קול הטרטור
היה קרוב יותר. הוא הפך פניו לנחל והתקדם בכיוון הקול השני, עד
שפנסו המאולתר פגע במראה לו ציפה.

    "בוא לכאן, רטקליף," אמר. הוא שמע את הלא-ורטאי קרב אליו,
ותחת לדבר הצביע בידו.

    גובהה כמעט כפול מגובהם, התנשאה מעל ערוץ הנחל מכונה
שנראתה, במבט ראשון, כמו חבית שאליה הוצמדו מיני מכשירי מתכת
שעסקו בפעולות נסתרות. גלגל מחורץ הסתובב לו בתוך המים, תורם
לרעש הכללי. מקרוב הכאיב הטרטור לשיניו של רטקליף, והוא ייחל
להשתיקו. כתובות מוזרות הודבקו על צידה של המכונה. אונור מיהר
לבחון אותן, תוך שהוא נזהר לא ליפול למים ולהיות טרף למסת
הפלדה העצומה הזו. הכתובות אמרו, וסטינגהאוז דגם 547881 רכוש
ארה"ב. ומתחת לזה, סכנה! אין לגעת! "את הזרעים שזרעו אבותינו
נקצור אנו," אמר אונור ומבטו ליטף בחיבה את המכונה.

    "זה אל הטכנו-לוגיה?" שאל רטקליף, בוחן באי-אמון את
המפלצת הכעורה וחסרת החן.

    "אפשר לומר שזה אחד ממשרתיו," אמר אונור בגיחוך ערמומי.
"הוא מייצר אנרגיה, וכנראה עובד כבר מאות שנים. איש לא השתמש
בו, משום שכפי שראית, אנו כנראה הראשונים שירדו לכאן מאז
הוכחדו בוניו. אבל אני תוהה... חייב להיות כאן מקור תאורה
כלשהו-" הוא נע לעבר צידה השני של המכונה, מחפש אחר מתג הפעלה
כלשהו.

    רטקליף ניצל את ההפוגה כדי לעשות הפסקת שתיה. הוא כרע
לרגלי הנחל ולגם בצימאון, מתעלם מהעובדה שייתכן שהמים מזוהמים.
כרגע רצה רק לרוות את צמאונו. כשעשה זאת, הבחין בהשתקפותו
המטושטשת במים הכהים. כל הגידולים המשונים שבראשו נראו כמו
אותם כתרים שהיו חובשים השליטים הקדמונים לראשיהם, אלא שכתר זה
היה עשוי מבשרו. היה דומה כאילו ראש נחש הזדקר מעל מצחו,
ולצידו פיסות עור שמוטות, כתחליף לשערו שנשר.

    "תן קולך ברינה, רטקליף," אמר קולו של אונור ממרחק מה.
"יהי אור!"

    נשמע קליק! עמום, שהקפיץ את רטקליף על רגליו. הוא ציפה
לראות את תקרת האבן קורסת על ראשיהם. אבל תחת זאת, החשיכה
הסתלקה -  או לפחות הועמה. הוא נשא את מבטו בהשתאות כלפי מעלה.
אור מסנוור הכאיב לעיניו, לאחר העלטה הכבדה, אבל משהסתגלו
עיניו למצב החדש הבחין במוטות זכוכית ארוכים הדומים לאלה
הנתונים בתדיאור הנעוצים בתקרה. הם הפיצו אור לבן ולא
מנחם.צינורות דקים יותר נמתחו מהם לכיוון קופסה מרובעת שהיתה
קבועה בקיר מרוחק ונבלעו בתוכה. הקירות היו משוייפים וערומים,
מרוצפים פה ושם בסדקים ונקיקים שאולי הובילו לחדרים נוספים.
מאחוריו היה הגרון ממנו הגיחו, גוש אפור ומחליד. אבל לא זה מה
שריתק את תשומת ליבו, וגרם לעיניו להיפער; לא זו היתה הסיבה
לאנקה של הפתעה להיפלט מפיו של אונור.

    אלה היו השרידים.

    עשרות שלדים נערמו בקצה המרוחק של החדר התת-קרקעי, כאילו
נאספו בידי מטאטא ענקים. העצמות היו צהובות כדפיו של ספר בלוי
מזוקן, מגובבות זו על גבי זו  כפירמידה פוסט-אנושית. סביבם,
ראה רטקליף, היו מפוזרים חפצים יומיומיים -  כוסות, צלחות,
מגבות קרועות ומטונפות, מעת לעת גם סכין קהה ופטישים נטולי
ראש.

    "ממזרים אומללים," אמר אונור בשוויון נפש. "הם בטח חשבו
להסתתר פה, עד שהרעב או השעמום או שניהם גם יחד הרגו אותם."

    רטקליף לא הגיב. הוא קרב אל השלדים העלובים, המפותלים
בתנוחות שונות זה על גבי זה. ארובות העיניים הריקות בהו בו
וסימרו את שערו, השיניים החשופות, המצהיבות, כמו חייכו בלא
משוא פנים. כולם הרי בסופו של דבר יבצעו את המעבר. ורטאים,
לא-ורטאים, נימפות. הגולגלות כמו לעגו לשאיפתו, עשו אותה ללא
יותר מרגב אדמה תחת אלפי טונות של מלט ומתכת עקומה.

    "אתה חושב שהם מצאו את הקזאס?" שאל רטקליף, מנסה להתיק את
מבטו מהחורים השחורים שקיבעו בעבר את עיני המתים.

    "לא חושב," אמר אונור. "אולי הם היו קבוצה דומה לנחשונים,
ואולי סתם פליטים שהחליטו להתחבא כאן עד יעבור זעם. אבל הם
יכלו לשבת על הקזאס, להשתמש בו כמשענת ולא לדעת מהו -  הוא
פשוט לא נראה כמו נשק."

    רטקליף הבחין בדבר מה מוזר אצל אחד השלדים. הוא רכן
מעליו, מפריד בזהירות רבה את השלד מחבריו, וגילה מעין קווצת
עור כחלחלה, גמישה יחסית, באגן הירכיים שלו. חשד עלה בדעתו,
והוא עבר על כמה שלדים אחרים באקראי, מחפש סימנים דומים. הוא
מצא לפחות ארבעה כאלה אצל שלדים אחרים. לאלה היו גם טבעות
כסופות על צווארן, שלא הושפעו מהזמן החולף.

    "מה אתה חופר לך שם, רטקליף?" שאל אונור. הוא עדיין התעסק
עם המתגים שהעלו את האור בחדר. הוא ציפה לרגע המתאים לתת
לרטקליף להפעיל את כישוריו החדשים. בינתיים מוטב לתת לו לספוג
את המקום. "אתה מחפש שיני זהב?"

    רטקליף משך נימה כחולה אחת. "אלה היו ורטאים, אונור.
תראה."

    אונור עשה כדבריו. הוא לא התרשם." לא כל כך נדיר. גם
ורטאים יכלו למצוא את דרכם פנימה. או פושטים שסרחו."

    תמונה חזקה הכתה לפתע במוחו של רטקליף וכמעט הטילה אותו
לזרועותיה של ערימת המתים. היא היתה חזקה כל כך שהוא חשד שזהו
זיכרון יותר מאשר מחשבה עצמאית.

    הוא חשב שזה היה קרב. לא-ורטאים שלחמו בפושטים שגילו את
מחבואם. אבל זה היה יותר ממקום מסתור. זה היה המקום בו... מה?
ערכו תוכניות להתקוממות מחתרתית? ניסו להסב את הפושטים לצידם?
ייתכן. יש לשער שהם באו אחרי זוג הנחשונים האחרון שמתו על יד
האגם השחור.  הוא שמע זעקות מרוחקות, צווחות ללא מילים. ציוצים
נזעמים של ורטות. כולם מתו, בסופו של דבר... אבל מי אסף אותן
יחד? מי קיבץ אותן כגלעד במרכזו של שומקום? הוא לא יכול לראות.
אבל הוא ראה טבעת כחולה הסוגרת על כולם, מפילה אותם. ואז
השתחרר מוחו מכבליו לגמרי ושעט אל מעבר לקירות האבן.

    הוא ראה לא-ורטאי כחוש, ששמו דומה לשלו, מגיש מנחות פיוס
על הדום הנימפות באחד השדות הראשונים שהוקמו; הוא ראה אנושיים
המסתתרים במערות קפואות ודנים בנקודות התורפה של היצורים
הכחולים; הוא ראה מאבקים ותנועות מרי שנגדעו באיבן, כוחות
שלמים שהובסו במחי יד.

    הוא הבין לפתע דבר שהיה צריך להיות מובן לו כבר למן
ההתחלה. כדי לדעת מה הורג את הנימפות, אתה צריך לחיות בסמיכות
לאויב; אפילו אם יידרש ממך להפוך את עורך ולהיות אחד מהם.
הנחשונים נכשלו במלאכתם, כיוון שחיו ופעלו במחתרת. הם עוררו את
עינו הרעה של המעגל. אותו נשק נושן שבנו הקדמונים אולי היה
פועל בשעתו, אבל לנימפות כושר הסתגלות; הן היו מוצאות דרך
להתחסן מפניו, כשם שהסתגלו לאטמוספירה ולרעלי הקרינה ששררו
לאחר המלחמות הכימיות ששטפו את הכוכב. אונור טעה, או ששיקר
במכוון. הקזאס נקבר... נשכח תחת הזמן... אבל יש עוד דרך להשתמש
בו, אם צורתו תואמת את סברתו הראשונית של רטקליף. הוא נזכר -
ולא במקרה -  באירוע שהביא למנוסתו מהשדה שלו. הנימפה הגוססת
לאחר טקס הפריון על כסה. המפרה אפור הפנים שהתפגר בתום הטקס.
והוורטה לא הועילה במאומה. הכל עלה בו בהבזק בודד, שהפיל אותו
על ברכיו.

    "מה העניין?" אונור נשמע כמי שבאמת מודאג. הוא הרפה
מהמתגים וכרע לצידו של הזקיף לשעבר.

    רטקליף הדף אותו הצידה בלא לומר מילה. הוא קם, מתנודד
קמעה כאילו שתה לשוכרה כל אחר הצהריים מהמשקה של אונור. שאלה
נוספת הציקה לו. אונור היה נבון, מעשי. הוא לא היה הולך שולל
אחרי סיפורי אגדות. האם הוא באמת חשב שהקזאס הוא המפתח
לניצחון? זה לא היה הגיוני.

    הוא ניסה להתייצב על עומדו, ותחת זאת נפל על ערימת
השלדים. העצמות הישנות התפצחו כזרדים יבשים, וגולגלות הפכו
לאבק תחת משקל גופו. שברי אדם התפזרו על הרצפה המאובקת. רטקליף
השתטח על האדמה, סנטרו נחבט בכוח שגרם לשקע באדמה. הוא החל
לקום לקול צחקוקו המשועשע של אונור, שכמדומה ראה שעשוע בכל דבר
ארור, ומשהו לכד את מבטו. משהו יוצא דופן אפילו יותר משריד של
ורטה. השלד ששכב בתחתית הערימה ובמרכזה היה שונה מהשאר. הוא
היה שלם מרובם, אף שעצם השוק הימנית שלו היתה קטועה וניכרו
בעצם הירך שריטות עמוקות. ולא רק זאת, הוא היה לבוש.

    רטקליף נגע בבלויי הסחבות שעטה המת לגופו נטול הבשר. את
ראשו כסה גליל בד שלם, כך שלא היה ניתן לראות את הגולגולת.
הלבוש היה הדוק כל כך שנראה כאילו הוא מסתיר משהו יותר מאשר
משמש -  או שימש -  להגנה מפני הקור. רטקליף החל להסיר את הבד
הגס בזהירות, אינו מודע לאונור המביט בנעשה בדריכות חדשה. הבד
נקרע בקלות כמו היה אחד מאותם ניירות ששימשו את הקדמונים,
ורטקליף ראה על מה הוא כסה. הבליטה מעל מצחו פעמה כהלמות לב
איומה, כנותנת אישור למחשבותיו.

    "בוא הנה, אונור, תראה." קולו היה מלא קצף של התרגשות.
הוא שמע את צעדיו של אונור הקרבים. הזקיף החווה בידו. למראה
הדבר, נפערו עיניו של אונור והוא פלט שריקה חדה מבין שפתיו.

    דבר מה היה כלוא בין צלעותיו של השלד, כמו ארוחה שלא
התעכלה. הוא מילא את כל חלל החזה, והגיע עד הגרון. במבט ראשון
זה נראה כמו תרמיל אפונים שצמח לממדים בל ישוערו. צורתו היתה
אליפטית, מחודדת בקצוות, והמשטח החיצוני שלו חלק, צבעו עמום כל
כך שלא ניתן להגדירו. נימה כחולה נכרכה סביב חלקו התחתון,
ורטקליף תהה האם ורטה כלשהי ניסתה להרוס אותו. לאורכו היו שלוש
תפיחות משונות בגודל אגרוף, שהזכירו לו שוב תרמיל אפונים.

    "אני חושב שזהו זה," אמר אונור בלחישה. ידו ריחפה מעל
החפץ כאילו חשש לגעת בו. "תוציא אותו משם, רטקליף הנודד. אני
לא חושב שהוא יכול להזיק לך."

    רטקליף שלח את שתי ידיו ועטף את התרמיל הגדול, מצפה להבזק
של כאב או קור. אבל הוא לא חש דבר. רק בשרו הנוגע בדבר שאיננו
מתכת ואיננו בשר. הוא משך את התרמיל באחת, ועצמותיו של השלד
התפרקו בקול נפץ עמום. הנימה הכחולה נקרעה מעל החפץ, כאילו
רוחה של הוורטה הכירה בתבוסתה והפסיקה להיאבק.

    הדבר לא היה כבד במיוחד -  משקלו דמה לזה של ורטה בוגרת.
הוא הרים אותו לגובה ראשו, בוחן אותו מבלי להבין את פשרו.

    "תניח אותו, רטקליף הנודד," אמר אונור. נימת קולו לא היתה
עוד משועשעת -  הוא נשמע קצר רוח ולהוט. שפמו רטט בהזדהות.

    רטקליף עשה כמצוותו. ההרגשה כאשר הרפה ממנו היתה מוזרה,
כמו לעזוב מערה חמימה ולצאת אל גשם סוער. אונור הביט בתרמיל
בחמדנות כמעט. גרגור של שביעות רצון נפלט מפיו, כחתול שגילה
קערת שמנת. הוא שלף אזמל חד מתיקו.

    "זה הקזאס, רטקליף," הוא אמר. "חי הנימפוס, זה הקזאס
הארור! מי חשב שזה יהיה פשוט כל כך..."

    "מה אתה עושה?" שאל רטקליף. הוא לא חש כל התרוממות רוח,
או הקלה, או כל דבר שהוא. אבל עצמות הגו שלו נדרכו, וכן הבליטה
שעל ראשו. העין השלישית שידרה אליו מסר כלשהו, והוא ניסה לפענח
אותו בעודו עוקב אחר מעשיו של אונור.

    אונור נטל את האזמל והעביר את קצהו לאורך הקזאס, גבותיו
מכווצות בריכוז. עתה משעשה זאת, ראה רטקליף פס דקיק, כמעט בלתי
נראה, שכמו חצה את התרמיל מקצה חד אחד למשנהו.

    "הדבר הזה הוא רק קליפה למה שנמצא בפנים," אמר אונור
בעודו שקוע במלאכתו. "זה כמו רובה שמחזיק בתוכו קליעים. בעצם
אין לך מושג מהו רובה. אבל אתה תבין בקרוב."

    הוא סיים. כעת אחז בתפר בשני קצותיו ומתח אותם לצדדים.
רטקליף השפיל את ראשו כדי להיטיב לראות.

    "סוד הסודות, רטקליף הנודד," אמר בנימה של גאווה, כאילו
טרח הוא על המצאתו של הדבר הזה.

    תכולתו של התרמיל היתה לא יותר מאשר שלושה כדורים בגון
ביצה עכורה ובגודל ידו הקמוצה. הם היו קשורים זה לזה בכבל
בעובי אצבע ונחו בתוך קוער עגול בבסיס התרמיל. דבר מה שדמה
למפוח עם קפיץ הורכב בקצהו האחד של הקזאס, ובצידו השני הונחה
תעלה קטנה וחלקה.

    "אלה דומים לכדורי-אור," אמר רטקליף לאחר שתיקה ממושכת.

    "אתה בור גמור, ועל כן אסלח לך," אמר אונור, עיניו אינן
משות מהנשק פשוט האיברים שלמולו. "זה נועד לפעול כמו רובה,
באופן בסיסי. הנה, תסתכל. הדבר הזה שנראה כמו מפוח הוא הדוחף
את הכדורים האלה. זה הגיוני. הוא יורה אותם החוצה -  אתה יכול
לראות -  לעבר הקנה בצד השני, על גבי תעלת השיגור הזו. הכדורים
האלה הם הנשק האמיתי, אין לי ספק. זה מתחייב מהצורה הייחודית
שלו. לפי מה שלמדתי, הם מכילים רעל משתק איברים, ששימש פעם את
הקדמונים בהרדמות ובניתוחים. מזרק לא היה משיג את אותה התוצאה
-  הוא לא היה חודר את שריון הנימפה. כדורים כאלה עשויים
תרכובת של טיטניום. חומר חזק ועמיד, לפחות בזמנו." אונור ליטף
כדור אחד בציפורן חדה. האצבע נעצרה על פני חור, כמעט בלתי
נראה, בחלקו העליון. "הנה, אתה רואה? ברגע שהכדור חודר פנימה
לגוף הקורבן הוא משחרר את התכולה שלו. ואז המשחק נגמר. שלום
לאלת השדות."

    "אתה מדבר בביטחון רב," אמר רטקליף. "הנשק הזה מעולם לא
נוסה. ואיך יגיע מישהו בכלל למגע קרוב כל כך עם נימפה?"

    אונור שב ועטה את מסיכת השאננות שלו. "הסתננות, רטקליף.
אם שמעת אי פעם על מושג שכזה. אנושי יכול להתחזות לוורטאי
ולהתקבל בזרועות פשוטות לשדה כזה או אחר. להיבחר לטקס הפריון
קצת יותר קשה, אני מודה, אבל כל אנושי בעל נתונים גופניים
מרשימים הוא  בעל סיכויים טובים. כמוך, למשל."

    רטקליף מישש את הבליטה הפועמת שלו. "והיכן יסתיר אותו
אנושי את הקזאס? הוא בולט מדי. אף זקיף לא יכניס למקדש האלה
פריט שאיננו המפרה עצמו." אבל בעודו מדבר עלה בדעתו רעיון,
מפליא בפשטותו, שדיבורו נעתק מפיו. הוא פגש במבטו של אונור,
והלה הנהן בראשו, כמו קרא את מחשבותיו. "בדיוק כך, רטקליף
הנודד," הוא אמר.

    "עכשו מוטב שנתכונן ליציאה," אמר אונור כעבור כמה רגעים.
הוא קם על רגליו והחל אוסף את התרמיל ואת כליו.

    רטקליף הניד בראשו, טרוד משום מה. אונור נראה נחפז שלא
כהרגלו, כאילו חשש להימצא במקום הזה יתר על המידה.  מבטו נפל
דרך מקרה על השלד המפורק של המת שקבר את הקזאס בין צלעותיו.
אבל מדוע הסתירו גם את הראש? זה סיקרן אותו, ממש כשם שתהה מה
מקורם של כדורי האש שנפלו מהשמיים המכוכבים. הגוש המכוסה גם
נראה גדול ועבה, לא פרופורציונלי, כאילו היה ראש השלד גדול
מדי. אין בכך צורך -  אלא אם כן...

    אונור ניסה להסיח את דעתו, אבל לשווא. ידו של רטקליף משכה
את הסחבה שעטפה את ראשה של הגוויה. נשימתו הבאה נתקעה בגרונו,
והוא יכול רק ללטוש עיניים במחזה.

    ראש המת כלל לא היה ראש אנושי. אולי היה כזה בעבר, אך לא
עוד. מחושים עטפו את ראש הגולגולת כתולעים מתות. הגולגולת עצמה
היתה מוארכת יתר על המידה. לא היו שיניים בין הלסתות. ארובות
העיניים היו חריצים דקים של עלטה. מיקומו של האף -  חלל משולש
-  היה חסר. זה נראה כמו עיוות של אדם. אבל זה הזכיר לרטקליף
דבר נוסף. ההקשר עלה בדעתו באחת. האם זה ייתכן...?

    הוא בחן את שאר השלד, מחפש אחר סימנים שיעזרו לו לאמת את
הרעיון. נימים כחולים רישתו את אגן הירכיים. הם התפשטו גם
לאורך עצמות הרגליים המנופצות. הראיות היו לנגד עיניו ממש.

    "איזה עניין יש לך בשלד הזה?" אונור נשמע עצבני. הוא פכר
את ידיו, ובפעם הראשונה מאז הכירו רטקליף, היה צל של פחד
בקולו. "מה אתה מחפש..."

    רטקליף לפת את הראש המעוות, החלקלק, והניף אותו כנושא
לפיד.

    "אני חושב שטעית, אונור המרפא," אמר. "הנימפות כבר היו
כאן."

    אונור בהה בגולגולת, תר אחר תשובה.

    "תביט בראש הזה, אונור המרפא, ותאמר לי אם אתה חושב שזו
התפתחות אנושית שגרתית." הוא הגה את המילים בקור. "זה אדם שהפך
לנימפה, או נימפה שהפכה לאדם? אם האפשרות הראשונה היא הנכונה,
הרי שכמה אפשרויות עולות מכאן. אחת, תהליך שינוי צורה שעבר
אנושי כלשהו. סביר להניח שלא מקשרי פריון -  לנימפות ולאנושיים
אין התאמה מינית בפתחי הקבלה שלהם. אולי זו היתה תוצאת ניסוי
במדגרה. אבל קשה לי להאמין שהנימפות היו יוצאות מגידרן כדי
להעניק לאנושי כלשהו את המתת הזו... זה לא מתקבל על הדעת."

    "אז מה אתה מנסה לומר?"

    "יש אפשרות אחרת-" רטקליף כיווץ את מצחו. הכל הפך נהיר
לפתע, כאילו הביט אל צידה הנכון של הבעיה. "אני חושב שזה מוכיח
שהנימפות כלל לא הגיעו מעולם אחר. הן לא באו מהכוכבים והשתלטו
על הערים. הן היו פיתוח שנוצר כנראה בתום מלחמות הקרינה,
אולי... אולי כדי להתמודד עם שינוי הסביבה הקיצוני. אולי קבוצה
חדשה של אנושיים שהתגבשה יחד ליצור את השדות, ואיתם גם תורה
שלמה חדשה. התקופה ההיא היתה מושלמת בעבורם. ארצות מפולגות,
ממשלות כרותות-ראש, ללא סמכות שתמנע מהם לעשות כרצונם. הרי
מעולם לא נתקלנו בכלי מסעות, ספינות-חלל כפי שאתה קורא להן,
בכל מקום בו שוטטנו. אין עדות לכך שבאו מחוץ לכוכב הזה. רוצה
שאסביר לך כיצד השתלטו על הקדמונים? שיא הפשטות. הן לא היו
צריכות ללמוד את האנושיים כיוון שהם כבר  ידעו הכל עליהם.
האנושות היא ערש הנימפות. כל מה שהן יודעות בא מהאנושיים. עתה
אני יודע מניין הספרים בהם לימדו אותי, מדוע הדמיון במסרים
החזותיים, הצורה החיצונית. הן שונות, אבל היד שיצרה אותן היא
ידו של אנושי." קולו היה מלא סלידה.

    "זה לא מסביר את הוורטות." אונור היה חיוור, כאילו התפרץ
הר געש כלשהו טרם זמנו ומבלי שהיה מוכן לכך.

    רטקליף לא היסס. "זה יכול להיות שילוב בין תולעת לאיבר
מין עצמאי," אמר. "שיטת הפריה מתקדמת. בכל אופן, נראה שזה נועד
לנתק אותן מהקשר הנושן שלהן אל הוורטאים." המילים נורו מפיו
עוד קודם שחשב עליהן. הוא דיבר כפי שלא דיבר בפני איש, ורטאי
או נימפה. "וזה אומר... ההסתגלות היא שקר. הן אינן צריכות
להסתגל, איברי החישה שלהן תאמו את האקלים ממש כאלה שלנו. מאות
שנים הן בשלטון. אף הסתגלות אינה ארוכה במידה כזו." הבליטה
בראשו כמו חישבה להתפוצץ מהסערה שעמד במרכזה. "זו פשוט תורת
המעגל. שדות שפועלים לשם הפריה והקמת שדות חדשים. אתה איתי?"

    אונור הגיב בחשיקת שפתיים.

    אז למה לא להפוך את כולם לנימפות, וחסל? שאל רטקליף את
עצמו. למה להמשיך להסתמך על זרעם של אנושיים במקום ליצור
אחידות גזעית?

    השאלה נענתה כמעט מיד. כי זו דרכו של המעגל. היכן שיימצא
אדון, חובה שיהיה לו משרת. אחדות מינית היתה מעוררת תחרותיות
הרסנית בין הנימפות. זו הסיבה לכך שכל נימפה חולשת לבדה על
שדה, ושמשך הצמיחה של הוולדות קצר כל כך; נימפות אינן מסוגלות
להימצא זמן רב זו במחיצת זו. כוחן הוא בקרב הוורטאים. זה היה
ברור כאבוקה במערה חשוכה. ובאשר לקרב שהתחולל כאן...

    "מישהו הרג את הנימפה-למחצה הזו, זה ברור. ואחר כך החביא
בתוך בשרה את הקזאס וקבר אותם תחת ערימת פגרים. האם היו אלה
הנחשונים ההם?"

    רטקליף הביט באונור בעיניים מוצרות. "אני מנחש שכהרגלך,
אתה יודע יותר משאתה אומר, אונור הנודד. אבל לא הפעם. אתה
תדבר. תגיד אם אתה יודע על כך-" הוא כמעט נעץ את הגולגולת
בפרצופו של אונור -"משהו שאני לא העליתי."

    אונור נאנח ומשך בכתפיו הדקות. הקזאס היה צמוד לחזהו
כעולל. "הכל נכון. כמעט." הוא בעט קלות בשרידי השלד. "חוץ
מהעובדה שהנחשונים היו הנימפות הראשונות."



"אתה מבין," פתח אונור בשמץ מנוהגו הקודם, "הנחשונים הם אלה
שפיתחו את צורת החיים המוכרת כיום בשם זה. הם התכוונו ליצור
אדם חדש שיוכל לעמוד בפגעי מלחמות הקרינה. אבל זה היה רק על
פני השטח. המטרה האמיתית שלהם, רטקליף, היתה לנצל את העובדה
שאין דין ואין דיין, ולשחק כרצונם בביולוגיה. הם רצו לנתק מגע
עם האנושיים, אבל כדבריך, הם היו זקוקים להם כדי לשרוד. לפחות
בהתחלה. אחר כך הם הפכו כבולים בתורה שהם עצמם יצרו -  תורת
המעגל. הם מינו אנושיים נחותים לשמש כשומרי ראש וכאנשי כנופיות
-  הזקיפים והפושטים. כך חצצו בין האנושיים לבין עצמם. אבל
דורות כה רבים חלפו מאז שכעת אין הנימפות  עצמן יודעות את
מוצאן. ואיך אני יודע? חכה.

    "עם פתיחת השדה הראשון התפצלה קבוצה מתוך הנחשונים שביקשה
לשמור על איחוד בין אנשי הגזע החדש. הם חזו נכונה את הפירוד
שייזרע בהכרח בין הנימפות. הם לא רצו לחיות כל ימיהם בין
אנושיים רפי מוחין. הם רצו להקים קהילה עצמאית משלהם, נימפוס
אונוס -  נימפות בלבד. הקבוצה הראשונה ראתה בהם בוגדים, שוברי
מעגל, ורדפה אותם. האונוס ידעו שהם עומדים בפני מלחמת חורמה.
הם החלו להתארגן ולאסוף אנושיים כדי להסב אותם לנימפות ובכך
להגדיל את כוחם המספרי. אבל הם היו בעמדה נחותה לעומת
הנחשונים. הנחשונים, שידעו הכל על אויביהם החדשים -  הם הרי
היו תאומיהם -  הם אלה שבנו את הקזאס."

    "אז מה שסיפרת לי אז, בדרך, על אותה מחתרת, היה שקר," אמר
רטקליף. ידיו נקפצו בחימה. "משכת אותי בעקבות סיפור-תעתועים
שתפרת."

    "אמנם כן. אבל אל תרגיש מרומה, זקיף נודד. אם הייתי אומר
לך מלכתחילה שהנימפות הן אלה שיצרו את הכלי המופלא הזה, האם
היית הולך אחריי? מסופקני. היית זקוק לתמריץ בדמות מחתרת נואשת
אך נועזת. אבל כעת משהגעת לכאן לא תוכל להסב את גבך. לא חשבתי
שתגלה את הסוד השמור היטב הזה, אבל נראה שהכיס השביח אותך
בדרכים רבות ומשונות. אין לדעת לאן יוביל המעגל.

    "בסופו של דבר, התקיים מאבק חשאי בין האונוס לנחשונים.
זהות המנצחים ודאי ידועה לך כבר מאליה. כל האונוס, פרט לאחד,
הושמדו. נימפה אחת נשלחה למצוא את הנמלט ולהורגו. אז לא היה
ניתן לסמוך על הפושטים שזה מקרוב נכנסו לתפקידם. והיא נשאה
איתה את הקזאס.

   "אותה נימפה מעולם לא שבה. האונוס לא התגלתה. הנחשונים
גילו את הלענה שבדבש -  הקזאס אבד יחד עם אויבם המסוכן ביותר.
הבודדים מביניהם שידעו איך להשתמש בו מתו בקרב או לאחר מכן.
דורות יצאו לתור אחריו וחזרו בידיים ריקות. אבל האיום על
שלטונן היה חסר משמעות, כי איש לא ידע על הקזאס. הנימפה הזו-"
הוא השפיל מבט אל הגוויה, "היא כנראה אחת משתי הנימפות שנעלמו.
מעניין מי מהשתיים היא זו. אולי התגוררה כאן קבוצה של
לא-ורטאים שלכדה את הנחשונית ואת הקזאס, ואולי קבוצה של פושטים
הניחה ידה על הנשק והרגה את בעליו. זה שנשאר אחרון כיבה את
האורות והסתלק, לא לפני שדאג להשאיר רמזים לבאים אחריו. סמל
הנחש על הדלת, הקול המדבר מתוך המקרן -  אני מאמין שהיה זה
לא-ורטאי כלשהו שזיהה את הפוטנציאל הגלום בקזאס שחשש פן ייפול
לידיים הלא נכונות. אבל האמת בנוגע לכך קבורה תחת גל של אבנים.
לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מה התרחש פה."

    "אבל כל מה שסיפרת לי עכשו," אמר רטקליף, מנסה לאחות את
פרטי המידע שספג לכלל תמונה שלמה. "נודע לך מפי הנימפה שלך?"

    "דנילה, כן. הנימפות של ימינו יודעות כל דבר שהתרחש בזמן
אימותיהם, והן מקיימות קשרים טלפתיים עם בנות מינן בשדות
אחרים. אלו החיות כיום לא יודעות את ראשית בואן לעולם. אצלן
זהו זכרון מעוות, מושתל, של לידה בכיפה סגורה ושורצת ורטות.
אבל דנילה שונה. היא האריכה ימים יותר מקודמותיה. אימה -
נימפה בשם טנטלה -  היתה אחת הנחשונים הראשונים. כך הגיע אליי
המידע הזה. הן שומרות על כך בסוד כמוס, כדי שלא לערער את
האחיזה של האחרות במורשתן." הוא השתעל. "בוא נמשיך את הדיון
הזה במקום אחר, רטקליף. האוויר הזה מחניק אותי. אני מרגיש
כאילו אני נושם אבק ואוכל אדמה."

    אבל רטקליף לא היה מסופק עדיין. אונור כבר שיקר לו בעבר.
לשונו היתה חלקה כסכין העץ של האיש הנובח, ומסוכנת לא פחות.

    אונור השתעל שוב, כמו לזרז את רטקליף. "מצאנו את מה שבאנו
בשבילו. אם התחלת לגלות ספקות, שמור אותם לרגע בו נהיה מחוץ
לחור הזה."

    רטקליף הביט שוב בגולגולת המפלצתית האחוזה בידו, ואז
השליך אותה ארצה בכוח. נשמע קול נפץ עמום, אבל היא לא נשברה
כליל. רטקליף תיקן את המצב בכך שרמס אותה ברגליו, מפרק את הראש
המת לרסיסים. הוא נשא מבט פראי אל אונור. "עוד נדבר על כך."

    "אין לי ספק," אמר אונור, שלו למראית עין. "תעלה אתה
ראשון, אם תואיל. אני רק אקשור את הקזאס על גבך. הנה, תסתובב.
תהיה בגבך אלי-"

    רטקליף כמעט נפל בפח. הוא מעולם לא הפך את גבו לאויב. אבל
אונור היה איפשהו בין אויב לידיד, כך שהכלל לא היה תקף בכל מאת
האחוזים. אבל פעימת איתנים בראשו כמו קראה אליו להזהירו, צורמת
יותר מצווחתה של ורטה. הוא כופף את גבו במהירות כלפי מטה,
והאזמל החד של אונור חתך את האוויר הריק.

    מהירות תגובתו של רטקליף היתה בעוכריו. הוא נפל על פניו
בחבטה שרוקנה את ריאותיו מאוויר. אונור קילל בשטף בשפה מוזרה
וניסה לנצל את חולשתו הרגעית של יריבו. הוא הטיל את עצמו על
רטקליף השרוע עדיין על הרצפה. האזמל היה מונף בידו הימנית,
ממתין למהלומה שתשסף את עורפו החשוף של רטקליף. אבל הוא איחר
בשבריר שניה -  כל הדרוש לרטקליף. הוא הניף עצמו ביד אחת
הצידה. אונור  החמיץ ונחת על האדמה, והאזמל ננעץ  בעפר. הוא
ניסה לשלוף אותו בחופזה, ואז גילה כי חודו נשבר. רטקליף, אינו
חושב במוחו אלא בחושיו, זינק על המרפא בידיים פרושות ולפת את
צווארו בעוצמה. אונור הרפה מהאזמל ונאבק לחלץ נשימה מפיו,
עיניו בולטות מארובותיהן. ידיו היכו בבלי דעת בגופו האדיש של
רטקליף. רטקליף חייך. המהלומות היו לדידו לא יותר מצביטות.
הקזאס שכב על הרצפה במרחק לא רב, כמו המתין למנצח שיקום ויאסוף
אותו כתגמול.

    "הפסק להתנגד, אונור המרפא היודע-כל, או שאמית אותך כאן
ועכשיו!" ידיו של רטקליף אחזו בו ביתר שאת. הוא הניח ברך כבדה
על חזהו, מרתק אותו ארצה."ידעתי מה טיבך ביום בו פגשתי בך. אתה
לא היחיד שעושה שימוש בבני לוויתו. תפסיק לזוז!" הוא החדיר את
ציפורניו לבשרו של אונור. אונור פירכס בזעם אין אונים. "אתה כל
כך גאה בכושר הדיבור שלך. אולי תיאלץ לחיות בלעדיו." רטקליף
הסיר יד אחת מעל צווארו של אונור ותפס את לשונו של הלא-ורטאי.
הוא משך אותה בכוח שדי בו כדי להוציא אנקה מיוסרת מגרונו של
אונור. "עכשיו תגיד לי! למה זה? מה באמת רצית למצוא כאן? דבר
או שאכרות את גפיך בזה אחר זה. כאן תחת האדמה לא ישמע איש את
זעקותיך. הנימפה הארורה שלך לא תבוא להציל אותך."

    פניו של אונור האדימו.  

    "אני ואתה נדבר, ואחר כך נלך איש לדרכו. תחשוב על כך.
תמשיך להיאבק בי, ואהרוג אותך בלא היסוס. ספר לי מה שאני רוצה
לדעת ואולי תזכה לנשום בשנית. אחרי הכל, הדיבור הוא מעלתך
הגדולה ביותר." הוא בחן את הפנים הסמוקות . "תמצמץ פעמיים לאות
כן, 'אונור המרפא'. אז אדע אם יש בינינו הסכמה."

    אונור מצמץ בפראות.

    "טוב," אמר רטקליף באדישות. הוא הסיר את ידיו מצווארו
ולשונו של אונור, ומיד הטיח אגרוף ברקתו של המרפא. אונור נאנק
וגמע אוויר בנשימה עוויתית שכמעט חנקה אותו. "כדי שלא תפתח
רעיונות מרי," אמר רטקליף. הוא רכן מעליו. "תדבר. תספר מה אתה
עושה פה ומדוע, ולמה לפני רגע ניסית לרצוח אותי בכלי המתכת
שלך."

    אונור נשנק. הוא החל לדבר, קולו צרוד ומימי. סימני ידיו
של רטקליף עוד בלטו על הצוואר הדק. "זה היה ... אמור להיות...
מתנה... המתנה שלי... לה..."

   "איזו מתנה?" דרש רטקליף. "למי? לאחת הנימפות?"

    אונור פלט שיעול מלא בכיח. עיניו בהו מעבר לרטקליף, כמו
לא רצה להביט בזה שהביס אותו. "לה... דנילה... אני הייתי -
אני השליח שלה... היועץ... המאהב שלה-" הוא השתעל שוב. "ככל
שזה אפשרי כשמדובר  בהן... היא רצתה שאני אביא לה את הקזאס...
שאני אמצא אותו... ואז הייתי-" הוא שאף אוויר.

    רטקליף נעץ בו מבט נזעם, חסר סבלנות.

    "היא... היא הבטיחה לי... לתת לי להיות בצד העליון של
המעגל... להיות כמוה..."

    "היא אמרה שתעשה אותך לנימפה," אמר רטקליף.

    אונור נחר. עיניו מלאו בוז. "מה אתה יודע, זקיף לשעבר
ארור שכמוך...? האנושיים סיימו את תפקידם בעולם... סיימו! תורת
ההפרייה לא תשרוד עוד הרבה זמן... דנילה מצאה דבר חדש... חדש
לגמרי... "אצבעותיו חפרו בחול, מתוסכלות. "חיות כנשאיות
לוורטה! בעלי חיים! כל שאר האנושיים... למות... רק נבחרים,
כמוני... יעברו לצד השני של ההדום... אתה יודע מה פירוש הדבר?"
עיניו ננעצו בפנים הרחבים שצפו בו בשתיקה. "כל הידע שבעולם...
הכל... אצלי... אצלי בכיס. הייתי מקבל גישה לכל. אתם
הלא-ורטאים... רק שורדים... ומתחבאים כמו חפרפרות... טיפשים
ארורים! תם העידן האנושי. הנימפוס היא החיה החדשה, הנימפוס
אונוס. הנחשונים אינם עוד. היריבים שלהם ניצחו לבסוף... אחרי
מאות, מאות ארוכות... להפוך את כולם לנימפות... זה עוד יקרה,
זקיף. הזמנים משתנים -  וכך גם המעגל... " הוא התנשף. "אני
יכול לקחת אותך איתי, זקיף נודד... אתה יודע כמה שנים חיה
נימפה...? יותר משתוכל לספור..."

    "אולי זה נכון. אבל אתה שיטית בי לאורך כל הדרך. השתמשת
בי כדי להגיע אל האוצר היקר שלך, ואז ניסית להיפטר ממני. אולי
חששת שאתחרה בך על ליבה הקר של הנימפה שלך. אני חושב שאדון
בשאלה עם בנות בריתך לבדי. כך אתה לא תתחרה בי."

    אונור צחק וגילגל את עיניו. זה היה צחוק סהרורי. "אתה לא
יכול... להרוג אותן. הקזאס הזה... לא יספיק לשדה אחד
אפילו..."

    "יכינו עוד," השיב רטקליף בקור. הוא השתתק, וחיכה לקול
כלשהו שיורה לו את צעדיו הבאים. זה היה אבסורדי למדי, כיוון
שבשבועות האחרונים היה זה אונור שהנחה את צעדיו. וכעת אונור
שוכב תחתיו, חנוק-למחצה ומגחך כאותה גולגולת, והוא, רטקליף,
שוב אדון לעצמו. מה עליו לעשות?

    הפעימה בראשו שככה קמעה ואיפשרה לו לחשוב בבהירות. הוא
ידע מה יעשה באונור, לכל הפחות. המרפא נתן לו את כל המידע לו
נזקק.  הוא שום דבר מלבד עצם מיותרת.

    אונור לא הספיק לצעוק. עצם החזה שלו נשברה במכה יחידה.
הוא נאבק לשאוף אוויר, רגליו מפרפרות בייסורים. רטקליף לא חיכה
שיתאושש. הוא שלף את האזמל בקלות מהאדמה והעביר אותו על גרונו
של אונור כמגל הקוצר חיטה. אונור פרכס מספר פעמים, ואז נרפה
גופו מתחת למסת השרירים של רטקליף. כתם אדום ניתז על חזהו של
אונור. עיניו הפעורות בהו בתקרה המוארת באורם האדיש, הלבן, של
כלי-התאורה.

    רטקליף קם מעל המת. הוא תר את החדר בזהירות, מחפש אויבים
נוספים. הוא לא מצא דבר. הוא הרים את הקזאס בעדינות ובחן אותו.
הוא ראה את התפר שכיסה את כדורי-הרעל, את חור הפליטה הזעיר,
וחשב על האירוניה שבדבר -  נשקן של הנימפות ישמש עתה כדי להרוס
את אלו שבנו אותו.

    הוא הפך את אונור על בטנו, והסיר את הרצועות שבתרמילו כדי
לארגן לעצמו חבל. הוא יזדקק לאמצעי נשיאה כדי להוציא את הנשק
אל מחוץ למנהרה. הוא נזכר לפתע שהאיש הנובח ממתין לו למעלה,
ותהה כיצד יסביר לו את מה שאירע. הוא משך בכתפיו. את העתיד
ישאיר לעתיד.

    לאחר שסיים, נתן מבט אחרון בחדר המתים. המכונה הישנה עוד
המשיכה לטרטר מעל קול פכפוך המים, מתעלמת מהחיים והמתים
והמנצחים והמפסידים. היא לא תפסיק אלא אם כן תופסק על ידי יד
שתורה לה -  הגדרה מושלמת לוורטאים.

    רטקליף הרים את גופתו חסרת החיים של אונור. הכתם האדום
התפשט וצבע את פלג גופה העליון ארגמן. רטקליף השליך אותה לעבר
שרידיה הנלעגים של הנימפה המתפוררת. הוא חש שכך ראוי. הם שכבו
זה לצד זו, עוד חידה שיחקרו הבאים שיירדו לכאן. כל המידע
שבעולם החרב הזה לא הציל אותו, חשב רטקליף. רק מידע שיעזור לך
לנשום ביום הבא הוא בעל משמעות. כל השאר הוא מותרות.

    הוא חזר אל פתח המנהרה. הטיפוס מעלה יהיה קשה יותר
מהירידה, הוא ידע. והמשקל על גבו יוסיף לקושי. אבל הוא חרק
בשיניו והחל במלאכה. הוורטה המדומה נגררה מאחוריו כמו גופה
נוספת.



המעגל המשיך במסלולו. התקופה הקרה היתה בשיאה, ונראה כאילו
השמיים האפורים משקפים את האדמה המתה שמתחתם. הלא-ורטאים הלכו
והתמעטו עם התרחבות השדות. הם ניצודו בידי פושטים, מתו מרעב
וממחלות ללא מרפא, נטרפו בידי חיות העולות עליהם בכוחן. הדוברת
גילתה את מיקומו של זקיף לשעבר ששוטט מצפון לשדה בו נכלאה -
שדה טנטלה -  אבל הצליחה לשמור את המידע לעצמה. טנטלה נראתה
מרוחקת מעט בחודשים האחרונים. סימני הגיל לא ניכרו בה, אף
שהיתה זקנה יותר מכל יצור חי שהכירה הדוברת. הגו אינו הופך
שחוח, העור אינו מתכסה בקמטים. היו אלה העיניים שהועמו,
המחושים הארוכים שהחלו מתכופפים כמו לא היה לה הכוח לשמור אותם
זקופים. אולי זו שתירש את מקומה לא תרצה בשירותיה, כך קיוותה
הדוברת. אולי היא לא תדע מה יש ביכולתה לעשות... היא הצטנפה
בכלובה וניסתה לשכנע את עצמה שכך יקרה. היא יכלה לפתוח ולסגור
במוחה דלתות אין-קץ, להעפיל לפסגות הגבוהות ביותר ולחקור את
הנקיקים האפלים שאין עין אדם רואה אף פעם, אבל דלת אחת ויחידה
נבצר ממנה לפתוח -  את דלת העתיד. ואת דלת הספק המנעול החזק
מכל לא יוכל לסגור במוחה.



מעגל תמיד חוזר מטבעו אל נקודת ההתחלה, כיוון שכך מכתיב המבנה
שלו. תהא אשר תהא צורת החיים החיה לפיו, ותהא מחוסנת ככל
שאפשר, היא איננה יכולה לשנות את נתיבו, רק לנוע איתו. וכשמעגל
כלשהו נשבר? הסדרים הקיימים קורסים, ותורה חדשה עולה מעל
חורבותיה של הישנה. אבל ציר המעגל אינו משתנה לעולם, ואין זה
משנה אם הכפופים לו הם ורטאים, נימפות, או אנשי עסקים ומדענים
שאפתניים ודיקטטורים. הציר הוא מכונה אדישה הנוהמת את שירה
בחדר אפל שהזמן עצמו שכח לאוזניים חירשות. ולהיות מסוגלים
למצוא אותו -  זו שאיפה לאלוהות.







טנטלה



צליל רשרוש עלה מהשערים החיים של השדה, ואחריו אלפי צליפות
קטנות בקרקע. היה זה סימן לכך שהשערים נפתחים. המפרים, מכונסים
בקבוצות קטנות וחיישניות, שלחו מבטים חוששים למחצה ומקווים
למחצה לכיוון ההוא. כששערי שדה נפתחו, זה היה רק להכנסת
אנושיים נוספים פנימה או לשילוחן של ולדות החוצה. הדוברת נשאה
גם היא את מבטה לשער הנפתח. הצמחים הטורפניים נסוגו לאחור, כמו
לחלוק כבוד לנכנסים.

    שני פושטים עברו בשער, נושאים ביניהם ורטאי נוסף, ראשו
שמוט ורגליו נגררות על העפר הרך. זה לא היה חיזיון נפרץ -  מדי
כמה שבועות היתה משלחת כזו או אחרת חוזרת עם שלל מכובד. אבל
הוורטאי הנוכחי נראה מוזר מעט. הוורטה שלו לא הגיבה לקריאותיהן
של אחיותיה, שנישאו מקהל המפרים ומשני הפושטים שלצידה. היא
היתה נפולה כמו בהזדהות עם הפונדקאי שלה. קול המיה עלה מקרב
המפרים. הם רחקו מנתיבם של הפושטים, שעשו את דרכם לעבר מקדש
האלה בגאון, מבלי להתחשב בעומדים בדרכם. הוורטאים פינו להם דרך
באימה. השערים נסגרו בקול לחשוש, חוסמים את המראות של העולם
החיצון -  יערות אפלים ונהרות שוצפים והרים מתנשאים שרוב
העלובים הללו לא יראו לעולם.

    הוורטאי הלכוד נראה חסר הכרה, אבל כשעברו הפושטים על יד
כלובה של הדוברת, היא ראתה שעיניו עצומות למחצה, כאדם שנטל סם
טשטוש. ומהם הגידולים הללו המזדקרים מעל קרקפתו? זו השפעה של
קרינה, או מוטציה חדשה? היא ראתה כבר -  בדלתות שבראשה -
אנושיים שהסתגלו למים ופיתחו קרומי שחייה בקצות אצבעותיהם, אבל
זה היה משונה אף יותר. היא לא הצליחה להגדיר שום תפקוד אפשרי
לגידול כזה. הוא נראה כמו כתר גרוטסקי.

    היא עקבה אחרי דמותו המתרחקת, והבחינה -  האם היה זה
דמיונה? -  במבט המטושטש הנמחה מעיניו ומבט חד וידעני הננעץ
בה. היה זה כאילו הוא פתח דלת משלו, וקרא את כל צפונותיה במבט
בודד. עורה סמר ומשב של קור עבר בגופה, ולא בשל העונה.

    אבל זה קרה כהרף עין. הוורטאי שב ועטה את מסיכת הבילבול
וחוסר ההכרה, והדוברת תהתה האם חזתה מהרהורי ליבה. השלושה
המשיכו לצעוד לעבר מקדש האלה, שדומה היה לחרוט ענקי שקריש של
שומן מכסה אותו. הדוברת חשבה במהירות. היה לה זמן קצר מאוד כדי
לאמת או להפריך את השאלה שניקרה במוחה לנוכח התנהגותו המשונה
של הוורטאי החדש. היא עצמה את עיניה וניסתה לשכוח את הקור ואת
מגעה המחוספס של ריצפת הכלוב, והעלתה שם במוחה. היא הוסיפה גם
כינוי תואר לבקשת החיפוש, כיוון שזה הקל בדרך כלל על המלאכה
הנסתרת של ראיית מה שמעבר לך.

    שום דבר. היא לא ראתה שום דלתות הצפות בחשיכה אינסופית.
היא שבה ואמרה את השם, בכוונה מרובה ובהתרכזות עילאית, גם אם
חפוזה מעט. זה לא היה דומה לחיפושים שערכה פעם בפקודתה של
טנטלה אחר הקזאס -  אז היא ראתה רק נחש גדול האוחז את זנבו
בפיו הניבט אליה מכל דלת. אבל עכשיו לא היה דבר. יכולת הראייה
כושלת במידה שכזו רק כשנשוא חיפושיה נמצא בקרבתה. ופירוש הדבר
שהוא היה כאן. זה היה הזקיף הסורר.

    היא פקחה את עיניה. המפרים שבו למלמל בינם לבין עצמם
בשפתם המאולתרת. השלישיה הלכה ונעלמה מטווח ראייתה. אבל למה
הוורטה? הזקיף הרי נפטר ממנה בשעתו. היא ראתה את הנגררת נשרכת
מאחוריו כגף לא יעיל, והבחינה שזו נפוחה מהרגיל, כאילו אכלה
יתר על המידה. העין הכחולה לא היתה יותר מחרך נבוב.

    כאילו היא מכסה על משהו.

    הם אבדו בקהל, שהסתיר אותם מעיניה. הדוברת המשיכה להרהר
בכך עוד שעה ארוכה, פותחת וסוגרת דלתות מבלי להבחין בכך.
הוורטה שלה ליחששה בינה לבינה בתמהון שהוורטה של החדש לא מגיבה
לקריאתה, ושאלה את עצמה מדוע.



רטקליף שמר אך בקושי על הבעה סתומה ונואשת כשהפושטים לכדו
אותו. התוכנית הגסה שליטש עבדה כמצופה, עד כה. הוא השתדל לרפות
את שריריו ולהניח לעצמו להיגרר אל מקדש האלה, למרות שכל דחף
בנפשו תבע ממנו לחבוט בוורטאים עד מוות ולפרוץ אל מחוץ לשערים
כמו סופה משתוללת. הוא הרגיע את עצמו בכוח, דואג שפניו לא
יפגינו ברק של תבונה או של מודעות עצמית כשהפושטים גילו אותו
בקרבת השדה, מעמיד פני מסתתר בסבך צמחייה בגובה המותניים. עד
כה הכל עבד כהלכה. לא היה קשה לשטות בפושטים -  הם לא היו
חכמים במידה מספקת כדי לגלות את התרמית. אבל רטקליף לא חשב שזה
יעבוד גם על הנימפה עצמה. אבל כשיהיה בפנים, מול ההדום, המסיכה
תוסר וגורלות ייחרצו.

    לאחר שיצא מהגרון חזרה לבית המשמר של הקזאס, עזבו הוא
והאיש הנובח את העיר המתה. רטקליף גיבש תוכנית פעולה קצרת טווח
שמטרתה לבחון את יעילותו של הנשק הישן-חדש שמצאו. אונור המרפא
נתן לו את המפתח להפעלתו, ורטקליף עמל קשות כדי לאמן את עצמו
בשימוש בו ולהבין את הסוד הצפון בין קפליו. מטרה נוספת לבואו
היתה רצונו למצוא מקורות מידע נוספים באשר לקזאס ואפשרויות
מעורפלות לבנות עוד כמוהו. ואיזה מקור מידע טוב יותר מאשר אלה
שהיתה להם יד בהבאתו לעולם?

    רטקליף החליט שהוא ייקח על עצמו את המשימה, בעוד האיש
הנובח המתין לו במערה ששכנה למרגלות גבעה שחונה מצפון לשדה
טנטלה. רטקליף מצא שהוא בן לוויה מועיל מאין כמוהו, אף שלא היה
נבון כמותו. שנאתו לכחולות העין, כפי שכינה אותן, היתה חזקה
מהפחד שלו מהן.

    והיתה סיבה שלישית לכך שבחר בשדה טנטלה מכל השאר. רטקליף
זכר את דבריו של אונור על הוורטאית ה"רואה" שהחזיקה טנטלה
תחתיה. הוא  סבר שהיא תוכל להיות לו מורת נבוכים במסעותיהם
העתידיים בארץ גדושת משרתות המעגל הגדול. היכולת שלו לפתוח את
מוחו באה והלכה לסירוגין, והקשיים של השבועות האחרונים לא
היטיבו איתו. לפעמים היה רואה חזיונות מפליאים כל כך, מעבר
להבנתו במידה שכזו שתהה אם אלה תעתועי דמיון גרידא או שהוא
רואה את העתיד להתרחש. אותה "רואה" ודאי שולטת בכוחה טוב ממנו
-  למרות שהוורטה שלה היא כנראה נטל הפוגם ביעילותה. אבל זה
היה מטרד שפשוט להסירו.

    הוא זיהה את ה"רואה" כשהכניסו אותו, כנוע לכאורה, לשדה -
כלואה בכלוב, מכונסת סביב עצמה. הוא קלט את מבטה החוקר והסקרן,
את העיניים הכחולות שהתרחבו למראהו. היא הביטה בו כאילו ראתה
דבר מה מוכר היכן שכלל לא ציפתה לו.  הוא רשם לפניו בסיפוק מה
שבחר בחוכמה כשחשב עליה בתור שותפה. ולמראה גופה העירום והכהה,
ושערה הפרוע שצנח עד מותניה, עלה בדעתו -  או מוטב לומר בחלציו
-  שימוש נוסף שניתן יהיה לעשות בה.

    אבל כל שדה בתורו, כפי שהיה נהוג לומר בלהקה. הוא חש את
אצבעותיו של הפחד, קרות מכל נימפה, הלוטפות את עורו ככל שקרב
למקדש. החזרה לכאן נראתה לפתע כתבוסה, שגיאה איומה. הוא התיק
את מבטו בכוונה מהפושטים וקיבע אותו על המפרים כשעשו את דרכם
לעבר החרוט הענק, מנסה לשמר בתוכו איזושהי תחושה של עליונות על
סביבתו. אני חזק מהם. שרדתי את השדה, שרדתי את הכיס, שרדתי
ערים מתות ולא-ורטאים בוגדניים. כי זה מה שאני מומחה בו:
שרידה. וגם הפעם אני ארים את ראשי ואלך לדרכי לאחר שהכל יהיה
מזון לוורטות רעבות.

    הפושטים הגיעו לפתח, מחזיקים בו בלי להשקיע מאמץ מיוחד.
הם לא חשבו שאפילו אנושי עלוב יהיה אוויל דיו כדי לנסות לברוח.
הוא יכול להשתחרר מהם בקלות, אילו רצה. אבל התוכנית שלו נשאה
אותו לתוך המקדש, לא מחוצה לו. הפושטים מסרו את הוורטאי הרפוי
לידיהם של שני זקיפים, גברתנים לא פחות ועיניים נטולות ברק,
שהופיעו בפתח. הם החליפו ביניהם מספר הערות ב"אינגלישה" גסה,
ורטקליף הצליח להבין שהזקיפים מאחלים לפושטים להיטרף בידי
דובים, ואילו הפושטים בירכו את עמיתיהם לשלום בהביעם תקווה
שייפלו לילה אחד למדגרת הוורטות טרם שעת הארוחה.

    אחד הפושטים נהם בקוצר רוח לחברו, והשניים הסתובבו
והסתלקו, כנראה לחגוג ציד מוצלח באונס אקראי של ורטאיות. זה
היה בילוי מקובל בקרב שכמותם.

    הזקיפים נעצו ברטקליף מבט בוחן, מעריך -  ראשו הקירח
משיער ושופע הגדילים התמיה אותם  -   ותפסו בזרועותיו. הם משכו
אותו פנימה, תוך שהם מזהירים אותו לא לגלות התנגדות. לשם הדגשה
הצליף אחד מהם על גבו החשוף של רטקליף. הוא נאנק בכאב אמיתי,
וקיווה רק שהוורטה המתה שלו לא תחליק ממקומה טרם זמנה.

    הם גררו אותו אל ההדום, עוברים במסדרון שהפיץ אור
חיווריין ושהיה מרופד בחומרים אורגניים ששמרו על טמפרטורה
קבועה. רטקליף ראה כיצד הבל קר נפלט מפיו כרוח רפאים.

    הזקיף לשעבר ידע מה אמור לקרות כעת -  שלב בדיקת הרעלים.
הוא ראה זאת רבות בעבר, כששימש במקדש בתפקידו הקודם. מפרים
חדשים מעולם לא צורפו לבני מינם לפני שנערכה להם בדיקה יסודית
בידי הנימפה הראשית או אחת מוולדותיה כדי לוודא שזרעו לא יזהם
את צאצאיה של האלה הכחולה. רטקליף תהה כיצד יתרץ את העובדה
שהוורטה שלו כה חסרת חיים. היה עליו לחשוב על משהו במהירות,
שכן רגע המפגש היה קרוב.

    הזקיפים הטילו אותו פנימה, לתוך חדר הכס. הוא נפל על פניו
באנקה, למרות שהרצפה היתה מרופדת גם היא בחיים מוזרים שרחשו
בתוכה. אחד הזקיפים הגה מילת צווי חדה -  לא לזוז ממקומו -
והשניים נסוגו לאחור, אל המפתן.

    רטקליף ציית. הוא נותר שרוע היכן שהופל, מנסה להרגיע את
ליבו ההולם ולהיות מוכן לפעולה. הוא ראה במעומעם -  האור בחדר
הכס הוא מינימלי -  דמות שגונה כמי אגם בתקופה הקרה על מושב
העשוי אבן וצמחים לסירוגין. מחושיה של הדמות לא היו זקורים
למלוא אורכם, אלא רופסים מעט. היא לא נעה זמן מה, שהיה בדמיונו
של רטקליף ימי חמה שלמים. הוא כיווץ את עצמו לכדור, ברכיו
צמודות לחזהו, באופן שהוורטה שלו נעלמה מאחורי גבו הרחב.

    הדמות רבצה בכסה זמן כה רב, שרטקליף החל שואל את עצמו אם
היא עודנה חיה בכלל. הוא עצר את נשימתו והיטה אוזן קשבת, מנסה
לשמוע צליל מכיוונה. קולות צווחניים עלו באוזניו ממרחק לא רב -
המדגרה. האש הבוערת בראש החרוט פצפצה חלושות. העין השלישית
שלו, כמדומה, הכזיבה אותו כעת. הבליטה בראשו היתה קפואה
לגמרי.

    ואז עלה קול מתוך הכס. "בוא לכאן, אנושי." למילים התלוותה
תמונה של אדם צועד שהקרינה הנימפה למוחו.

    רטקליף קם לאיטו על רגליו. כפותיו היחפות נעו לאיטן על
הריצפה שניסתה ללחך את בשרו. הוא קרב אל הדמות השרועה על הכס,
שהיתה גבוהה ממנו בראש למרות היותה ישובה. המחושים ניסו
להזדקף, כוורטות הפונות אל אלתן.

    "כרע." המילים נשמעו כאילו הן עולות מן העיניים ולא
מהשפתיים. רטקליף ראה את העיניים חסרות האישונים המביטות בו,
וחשב שהבחין בחוסר ריכוז במבען. הנימפה נראתה כאילו דברים
אחרים מציקים לה. המחושים התנועעו מעל הראש המוארך כשיער
במים.

    רטקליף ציית. הוא הקפיד להשפיל את מבטו, אבל במוחו היה
שקוע בהכנה לצעדו הבא, ושכח שעליו לכרוע אל הנימפה בגבו, שכן
הבדיקה נעשית דרך הנגררת.

    "לא." הקול נשמע לאה, קצר רוח אבל לאה. "הפוך."

    רטקליף קילל את עצמו בדממה והחל להסתובב, כשפקודה נוספת
עצרה אותו.

    "קום, אנושי. קרב אלי."

    הוא קם, מנסה לראות את הפנים שחסו באפלולית. קולות יללה,
צורמים פחות נשמעו מחדר אחר. אולי הוולדות.

    הנימפה השפילה את ראשה ובחנה את הוורטאי. רטקליף ראה
בעיניים הכחולות הפתעה למראהו. הגידולים שעל ראשו היו כעיטור
מוזר לפניו, ורטטו כאילו ספגו מנה של חשמלא.

    "אתה יודע לדבר. אתה מבין אותי."

    רטקליף הנהן.

    "מאיפה באת?"

    רטקליף חכך בדעתו איזו תשובה לתת לה. אם הוא ורטאי, הרי
שהיה בעבר בשדה כלשהו, כך שהוא נחשב לעריק. מפרים עוזבים את
השדות רק במותם. הוא בחר בתשובה מתחמקת.

    "הייתי בלהקה, האלה," אמר.

    טנטלה שלחה יד מכוסת עיגולים אל פניו. עורו הצטפד למגעה.
"הבשר המיותר הזה... אתה מוטנט?"

    "זה היה איתי מהלידה, האלה," שיקר רטקליף.

    "מאיזה שדה אתה?"

    רטקליף תהה מדוע כל השאלות הללו. היא רק צריכה לבצע את
הבדיקה, ולשלוח אותו להתפלש בין כל שאר הזוהמה האנושית. אבל
הוא ראה דבר מה נוסף בפנים החיוורים.

    בדידות. עייפות.

    ולא רק זה. הפנים שהיו אמורים להיות חסרי גיל נראו זקנים,
בלויים כבגד שנלבש אינספור פעמים. רטקליף שאל את עצמו בת כמה
הנימפה שמולו. כמה מפרים עברו תחת ידה, כמה ולדות הוציאה
מתוכה, כמה תקופות קרות ידעה מעודה. וכל הזמן הזה היא היתה
כלואה לא פחות מהאנושיים שבשדה, נידונה לנצח למחזור אינסופי של
הפריה, ילודה וחוזר חלילה. וכל הזמן הזה היא רובצת בכסה או
בכיפה, מתכנת תוכניות להארכת תוחלת החיים של בנותיה, ללכידת
אנושיים שעוד הסתובבו חופשיים, כשהמעגל כרך עניבת חנק לגרונה.

    נימפות עוזבות את השדות רק במותן.

    "אני משדה טאינה," הוא אמר, זורק את השם הראשון שעלה
בדעתו.

    "אתה שונה... מרובם." הקול המעובה, חסר המין, נשמע
מתעניין.

    רטקליף לא הגיב.

    "שהית פעם בכיס?" הקול הפך חד פתאום, עירני. רטקליף היה
מוכן לשאלה הזו.

    "אני... מה זה כיס, האלה?"

    הנימפה לא ענתה. המחושים הזדקפו -  במאמץ רב -  ורטקליף
הרהר בינו לבינו שלא יהיה קשה להרוג אותה. אולי היא גוססת
ממילא. הוא ציפה לרגע הנכון.

    הוא חש לפתע בידיים ערטילאיות הממששות איזה חלק בתוכו שלא
יכול להגיע אליו. קול שריקה מעיק חדר לאוזניו, מעיר את הבליטה
שבראשו. היא החלה לפעום בכאב. הוא הושיט את ידיו אינסטינקטיבית
אל פניו. אבל יד אחרת -  מוחשית הפעם -  עצרה בעדו.

    "אתה משקר."

    היד החזיקה בו בכוחם של אזיקים מפלדה. הוא חש את עצמותיו
מתפוקקות, ונשא אליה מבט המום.

    הנימפה קמה למחצה מהכס. העיגולים על עורה נצצו כאבני חן
במערה.

    "אתה  היית בכיס. ראיתי את מוחך. המחשבה אינה מסוגלת
לשקר." היא נישאה מעליו. "מה שמך, ורטאי?"

    "אין לי -  אין לי שם..." רטקליף נאבק שלא לזעוק. המגע
הקר גרם לו לחשוב שמי קרח חלחלו לעורקיו.

    הידיים הערטילאיות שוטטו שוב. רטקליף, שהבין את פעולתן,
מחה מיד כל מחשבה על הקזאס, על אונור, על תוכניתו הנוכחית. הוא
השתדל למחוק כל תמונה ממוחו, ולהותיר לנימפה רק את גרעינו של
הפחד שקינן בתוכו, שלא היה התחזות.

    האחיזה המוחית נעלמה בפתאומיות כשם שבאה. היד שהחזיקה את
זרועו הפכה לפתע רכה ועדינה. ציפורניים קלילות העבירו בו
צמרמורת. רטקליף ראה את פניה של הנימפה משתנות.

    אלה לא היו עוד פנים חסרי מין או גזע, קפואים בחוסר רגש
או הבעה. המחושים נסוגו לאחור כשיער שהוחלק במסרקות. הפנים
הפכו לפניה של אנושית צעירה, מפתה, כל תו בה קורץ אליו, מבטיח
לו תענוגות רטובים, מלאי חום וזיעה. הנגרר שבין רגליו התעורר
לחיים משלו, נמתח קדימה כאיל ניגוח. הוא הופתע לגלות שהוא
משתוקק לגעת בה.

    "פחד ועונג כרוכים זה בזה," אמרה האנושית. היא ליקקה את
שפתיה ונאנחה, אנחה גרונית, עמוקה. רטקליף רצה לקבור את לשונו
בצווארה ולחוש את עורה תחת ידיו. הוא היה מזועזע מהמחשבות שעלו
בו, ומשל ברוחו אך בקושי.

    "הפחד רק מעצים את העונג, לא מדכא אותו. והעונג מוכפל בשל
הפחד. אתה רוצה את גופי, אנושי?"

    רטקליף חש את הדם ההולם ברקותיו.

   השפתיים נמתחו במשהו דמוי חיוך, שהזכיר לרטקליף את חיוכו
הקורץ של אונור. ידה ליטפה את איברו הזקור. "התשובה נמצאת בכף
ידי, לא כך, אנושי? אתה פוחד, אבל אתה רוצה בעונג הזה. האם
ידעת ורטאית אי פעם? חשת בזרעך המתפרץ? לא? כמה חבל."

    רגליו של רטקליף רעדו, חלציו בערו כאילו הכילו גחלים
לוהטות. לא היה דבר שרצה לעשות כרגע מאשר לפרוק את יסוריו במנה
הגונה של הזדווגות, אבל הוא חשש שדבר כזה יטול מעליו את כוחו
ויותירו חסר אונים לחסדיה של הנימפה. הוא לא יכול להרשות לעצמו
את החולשה הזו.

    "ספר לי את האמת על עצמך, אנושי. ספר לי ותזכה בעונג
הזה."

    היא כבר חשדה בו, הבין רטקליף. לא היה לו זמן מיותר
להונאה. כתם לבן הופיע בקצה הנגרר שלו.

    הוא בחר באמת למחצה. "הייתי בכיס אחד, האלה," אמר. הוא
השתדל לשוות לקולו נימה כנועה ומבוהלת. "קבוצה של אנושיים עזרה
להבריח אותי מהשדה בו שירתי. הם קראו לעצמם הלהקה-"

    עיניה של טנטלה הבזיקו. המבע המפתה הועם במקצת.

    "-הייתי איתם כמה זמן. אני לא יודע כמה. כמה שבועות,
אולי. הפושטים גילו אותם -  אותנו -   ורובם נהרגו. ברחתי מהם
וחשבתי שזה הסוף, אבל כנופיה אחרת עלתה עלי לפני שלושה ימים.
והם הביאו אותי לפה." הוא מהל את נימת הסיפור, שהיה יבש מדי
לטעמו בקורטוב של תשישות.

    הפנים שהביטו בו לא התרצו לגמרי. אבל היד הוסרה מעל
איברו, ודומה שהפיתוי העז שחש בו נחלש. תשומת ליבה הופנתה לדבר
אחר.

    "הוורטה שלך," אמרה טנטלה. "אני לא מרגישה אותה." קולה
היה טרוד, כאילו עלה בדעתה שזה הדבר הראשון שהיתה צריכה להבחין
בו.

    רטקליף נשם ונשף באיטיות הבל קר. הנימפה נראתה כאילו מסך
של ערפל אופף אותה.

    הפנים האנושיים נבלעו ואבדו בפנים שלא מן העולם הזה של
הנימפה. אבל ניכר כי המאמץ שהשקיעה בכך גובה ממנה מחיר.
המחושים היו נפולים כענפים שכופפה הרוח. נשיפה צרודה בקעה
מפיה. "תסתובב, אנושי. כרע על הברכיים."

    רטקליף הפך לה את גבו, כל ישותו מתרכזת במאבק שלא לרוץ
מכאן והלאה. הוא ראה את הזקיפים הממתינים מאחורי המפתן, יודע
שכאשר יחליט לפעול, כל שגיאה תהיה הרת משמעות. הוורטה היתה
שרועה על הרצפה הלוחכת ללא תנועה.

    ידיו נצמדו בהיחבא אל מותניו, חופשיות לפעולה.

    קול שריקה זועם החריד אותו וכמעט גרם לו לנתר במקומו.

    "הוורטה הזו מתה, אנושי."

    ידיים קפואות מיששו אותה. רטקליף חשש שסודו יתגלה קודם
שיהיה מוכן.

    "ורטה לעולם אינה מתה קודם המפרה שלה-" חשד מהיר התגבש
בדעתה של הנימפה. הוא הרגיש בעיניים החורכות את גבו. פעימה
נוספת מהבליטה בראשו של רטקליף אישרה שהגיעה השעה. מחושיה של
טנטלה דיגדגו את גבו.

    ידיו נשלחו במהירות אל מרכז  גופה הנחשי  של הוורטה שלו
והרימו אותה באוויר. הוא נע לאחור בעיוורון, מקווה לגרום
לנימפה לאבד את שיווי משקלה. ראש הוורטה התנגש בבשר קר ומוצק,
ותנופתו של רטקליף נבלמה באיבה. הוא סב על עומדו, ראשו סחרחר,
וקרע את הוורטה מעל שיפולי גבו במשיכה איתנה. ידיו משכו את
עורה של הנגררת מעל המילוי שלה בחופזה -  הוא השקיע שבוע שלם
של אימונים בפעולה הזאת. למראה הדבר שליפף עורה של הוורטה
נתקפה הנימפה שיתוק רגעי. ידיה המונפות קפאו באוויר.

    רטקליף אחז את הקזאס בשתי ידיו, הקנה מכוון למול אויבתו.
הכדורים רטטו בתוך בית הבליעה שלהם, כאילו רצו לבצע את תפקידם
לאחר מאות שנות השבתה. רטקליף הסתער בראש מורכן, הנשק שלוח
לפנים, ולחץ על הידית המותקנת בקצה המופנה אליו. כדור שחור פרץ
מתוך הקנה במהירות מסחררת. הרתע בלם את האוחז בו, הנשק רעד
בידיו.

    הכדור עף קדימה וננעץ באמצע גופה של הנימפה. הכל קרה
במהירות שכזו שרטקליף לא הבחין בכדור הנעלם בבטנה של האלה. הוא
ראה רק מעגל כהה ההולך ומתרחב על העור הכחול.

    עוצמת החדירה מוטטה את טנטלה. היא נותרה לעמוד שניה אחת,
לא יותר. ואז קרסה על ברכיה, קולה הופך צורמני ויללני מתסכול
וכאב. ידיה נפרשו לצדדים ועיניה ניבטו ברטקליף כמו שואלות אותו
לפשר הדבר.

    שני הזקיפים שעמדו בכניסה בהו במתרחש בזעזוע שהצמית אותם
למקומם. פיותיהם היו פעורים כחור שביתק את הנימפה, רגליהם היו
איבר חסר תועלת. מיד נשמע בליל איום עוד יותר של צווחות שהתחרו
זו בזו -  הוורטות במדגרה. והוולדות יהיו כאן בקרוב מאוד.

    רטקליף, הנשק לפות בידיו באחיזת מוות, קרב אל הנימפה
הגוססת. הוא לא ראה את הכדור השחור -  הלה התנפץ לגמרי בתוך
גוף קורבנו. בטנה של הנימפה היה כעת מסה כחולה-שחורה של בשר
וחומר כימי רעיל. הריח גרם לרטקליף לעוות את פניו בתיעוב.

    היא לא מתה לגמרי. המחושים התאמצו להגיע עדיו, כמו הצביעו
על האשם. הוא ראה את השתקפותו בעיניים נטולות האישונים.
השפתיים החיוורות ניסו להגות קללה אחרונה, לשווא.  

    היא התאמצה לנשום. נוזל לבנבן זלג מפיה ומנחיריה.

    הפנים הפכו, עם גסיסתם, זקנים עד לאין שיעור, בצורה שכזו
שנראה כאילו הוא מביט בנימפה אחרת לגמרי. הוא יכול לראות את
הקימור האנושי-לשעבר של גולגולתה תחת העור הכחול.

    רטקליף כרע לצידה והביט ברעל המשתק את איבריה, מתפשט כמו
גידול סרטני מואץ. היא תבצע את המעבר בתוך זמן קצר. גון עורה
השחיר במהירות. "דאוס דה ורטאס," אמר לנימפה הגוססת. "המעגל
שלך מת." ואז מחץ את פניה ברגל כבדה.



הזקיפים התנערו מאימתם הראשונית והסתערו על הוורטאי המתחזה,
אבל זה היה מאוחר בעבורם, או בעבור טנטלה. רטקליף קטל אותם
כאילו היו שפנים במלכודת. לאחר שסיים איתם פנה אל הוולדות,
שחשו לשמע הזעקות של מולידתם אל חדר הכס. רטקליף השמיד אותן
בכדור שחור נוסף, גופיהן המעוטרים סמלים מעגליים נקרעים
ונופלים לרצפה הלוחכת. רטקליף לא עצר כדי להסתכל. הוא הלך
לאיטו, מחשבותיו אש קרה, אל המדגרה, שעוצמת הצרחות שהפיקו
יושבותיה מסוגלת לקרוע את עור התוף ולהחריש מפולת סלעים. הוא
ירה את הכדור השלישי והאחרון לחלל הכיפה, ואז התרחק. הוא ידע
שהן משוללות תנועה. הן לא יוכלו לנוס ולהינצל. יבבות מרעידות
סיפים נשמעו מאחוריו, אבל הוא לא שעה להן. רטקליף חזר לחדר
הכס, הקזאס בזרועותיו, ריק כעת. הוא דילג על גופותיהן הטבוחות
של הנימפות מבלי להקדיש להן כל תשומת לב. הוא עשה את דרכו לעבר
היציאה, מנותק מגופו הפועל ונע. איבריו תפקדו כיחידה נפרדת,
בעוד מחשבתו מלאה בדברים שעליו עוד לעשות בימים ובחודשים
ובשנים הבאות.

    הוא יצא אל האוויר הקר, המצחין מריחותיהם של אלפי מפרים
שהתגודדו בכל מקום. כדור האש הגדול תלה בשמי העופרת כעד
לניצחונו, ועיניו מצמצו בכאב לאחר אפלת המקדש. המפרים הביטו בו
באימה ונסוגו מדרכו כשהחל לפסוע הרחק מהמקדש. כולם שמעו את
הקולות. הוורטות שלהם יללו בחוסר אונים ובעתה. המפרים לא ידעו
אם הלא-ורטאי הזה הוא ישועתם או סכנה גדולה עוד יותר, והם
נפוצו לכל עבר כמוץ המתפזר בנשיפה ממלוא הריאות.  

    רטקליף צפה בהם בלא עניין. להם אין זה משנה מי רודה בהם,
אדם או דמוי-אדם, עריץ או טוב ומיטיב. בדבר אחד צדק אונור
המרפא -  האנושיים סיימו את תפקידם על פני האדמה. אבל השלב הבא
לא יהיה נימפוס אונוס ולא בני כלאיים של אדם ונימפה. היודעים
את סודות הקדמונים הם אלה שישלטו במפרים, לאחר שיוכחדו הנימפות
-  אנשים כמו רטקליף. החזיונות אמרו לו זאת. ציפתה לו עבודת
נמלים, אבל הוא היה מוכן.

    הוא נטה את מסלולו אל ה"רואה"  שבהתה בו כאדם הרואה קשת
בשיא הקיץ. רטקליף צעד עד שפניו הרחבות היו כפסע מהאנושית
שבכלוב. הוא השפיל את עיניו וראה -  רק לרגע קט -  חורים
המסתחררים במעגל על חזה, כל אחד מהם כדור שחור-כחול של הרס.

    "דאוס דה קזאס," אמר והצביע על עצמו באצבע.

    האנושית השיבה לו מבט סקרן, חושש. הוורטה שלה ניסתה
להסתתר מאחורי גבה. רטקליף חייך אליה ופרש את כף ידו החופשית
לאות שלום, הקזאס אחוז בידו השניה.

    האנושית הנהנה בתשובה לשאלה שלא היתה צריכה להישאל, ופרשה
גם היא את כף ידה. איש מהם לא התייחס לוורטה הרוטנת לעצמה.
מעגל חדש נוצר.

    רטקליף מתח את זרועו המחזיקה בקזאס והניף אותו מעל ראשו.
המפרים נעצו עיניים לא מבינות בתרמיל הריק.  

    רטקליף פנה מהם, הרים את ראשו אל כדור האש החיוור ופישק
את לסתותיו. שאגת ניצחון קמאית בקעה מפיו, גוברת על יבבותיהן
של אלף ורטות מוכות פניקה. הוא צרח עד שלא נותר אוויר בגרונו.


    המפרים הביטו בו כמו היה יורשה של טנטלה. ידיהם הורמו
לאות כניעה וקבלה.

    "הקץ לנימפוס!" צרח רטקליף. "הקץ לוורטות!"

    הוא נענה ביללות חלושות, חוששות. אבל אט אט התגברו
הקריאות, מחקות את דיבורו. המפרים החלו נושאים את קולותיהם
הרועדים בחזרה מהוססת של צעקותיו, כמו היו הד חלוש. עד מהרה
הפך השדה לקקופוניה של זעקות פריקת עול.

    רטקליף הביט על סביבותיו.  

    הוא הרגיש כמעט כמו אל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להיות חולה זה
כמו לא להיות
בריא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/07 14:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון סומק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה