"בית המשפט!" נשמעה קריאה.
הנוכחים באולם בית המשפט, מבנה ישן טחוב, אפור ואפל בן 100
שנים, קמו על רגליהם.
נכנס השופט, בהדרת קודש ככהן בשערי מקדשו. איש שמן, בעל פנים
נעימות ומלאות שהקרינו עוצמה ובטחון. הוא עלה לדוכן והתרווח על
כורסא מרופדת עור. התבונן סביב בארשת זעופה וסימן בידו לקהל
לשבת.
"ישיבת בית הדין נפתחת," הצהיר תוך כדי שהוא מכה בפטיש העץ על
דסקית המונחת על הדוכן. המית הקהל צמא הדם גוועה, נחלשה,
ונדמה. "נתכנסנו היום כדי לדון באם יש לפתוח בהליכי משפט כנגד
הנאשם. נבדוק האם הוא אשם בהכאת הנפטרת, אם בנו, מריה. יהי
זכרה ברוך. הכניסו בבקשה את בויצ'ק.

נכנס אדם קטן בעל  פנים צנומות. צולע, זכר לחבטת מערוך שהרביצה
בו אשת חיקו עליה השלום. התיישב באנחה על כסא עץ נוקשה בתא
הנאשמים. פניו ואפו סמוקים, סימן מובהק לשחמת הכבד שפגעה בו
מחמת "בעיית" השתייה שלו. עיניו החרוזיות נעו מצד לצד בחשש.
הקהל שגדש את הספסלים המתפוררים, גרם לו לחרדה. הרגיש כחיה
בסוגר, חומת הפרצופים הבלתי מוכרים איימה לשתקו. ריח העובש
וזיעת הנאספים צרבו וחנקו את אפו הרגיש. הקהל, במיטב מחלצותיו
הצבעוניות, נפנף במניפות נייר כדי לצנן ולהקל מעט על מועקת
החום. כפי שנהוג בזירת השוורים, שם זה היה נוהג ספרדי טכסי.  

פקיד בית הדין הושיט ספר בכריכה שחורה ששוליה מוזהבים ואמר
"הרם יד ימין וחזור אחרי". הנאשם פלבל בעיניו, הוא מאלה שאינם
יודעים להבדיל בין ימינם לשמאלם. כמפעיל מריונטות מדופלם הרים
הפקיד את ידי הנאשם והניחם במקום המקובל, כנדרש. (ניסיון רב
היה לו בעמי הארצות הבורים שנזדמנו למשכן זה.) "חזור אחרי! אני
נשבע ל... מה נשבה? אני לא הולך לשום שבי", צייץ הנאשם, "שמעתי
שהם עושים לך... הופכים אותך ליהודי טפו, טפו, טפו." מתעלם
מהתגובה הטיפשית, המשיך הפקיד להשביעו "אני נשבע לומר את האמת
ואת כל האמת..."  
"מת?! מת?!" אמאאא!" מלמל הנאשם בקול חנוק. "גולם איש" לחש
הפקיד "גולם איש" חזר כתוכי הנאשם. חזהו מלא גאווה על שהצליח
לחזור במדויק על הנאמר. החיוכים על פני ההמון הפכו לגעיית
צחוק. שוטה הכפר חביב היה על כולם. ערכו אף עלה בעיניהם, כאדם
הנאמן לעקרונות הכבוד. ניצוץ של חיוך אוהד, ריצד בעיני השופט.
לרגע אחד נתרככו תווי פניו שהציגו קודם חזות כעוסה. קמטים
זעירים של חיוך בצבצו בזויות פיו. הוא היטיב את כיסוי תלתלי
הכותנה על ראשו, הקיש נמרצות בפטישו כדי להסות את המהומה
באולם.
"אדוני המלומד, התובע הראשי, קצין החינוך הראשי, גנרליסימו
בצבא הוד מלכותו. רשאי כבודו לפתוח בדברים." פנה השופט, במתק
שפתים מזלזל, אל נציג השלטון.
קם אדם כחוש וגמלוני בעל פני סוס מכורכמים ומחוטטים, כולו עור
ועצמות, שכונה שלא בפניו "רוסננטה" לבוש  מדי צבא מעומלנים יתר
על המידה. על כתפו מונחת אדרת שחורה בעלת אימרה אדומה שחזיתה
פתוחה. מדליות כיסו את חזית סגינו כשריון קשקשים. כחכח בגרונו
בחשיבות והחל בהצגת כתב התביעה:
"בית המשפט הצבאי בחסות העיר סיביליה, דורש בזה לפתוח בהליכי
משפט כנגד החייל הטוראי בויצ'ק סאני דון. חייל עלוב זה ממלא
במסגרת שירותו, תפקיד משרת בביתו של האדמירל המהולל דון פדרו
השני." אמר הזדקף ונקש בעקביו לעמידת דום. "אנו קובעים שיש לנו
הוכחות לביצוע רצח. ב- 18.10.1588 בשעות הערב. נרצחה מריה,
אהובתו של הנאשם ואם בנו, היא הוכתה במערוך עץ ,ללא עוול בכפה.

ידוע לנו משמועה שהנאשם הוא שהכה את הנרצחת וגרם למותה, נטש
אותה מתבוססת בדמה והלך ברוב חוצפתו אל בית המרזח, כהרגלו, כדי
 לשתות לשוכרה. כל אותו זמן היה בנם הפעוט צורח במלוא גרונו
כשהוא שכוב בעריסת עץ. בכי התינוק משך תשומת ליבה של המשרתת
והיא שהזעיקה את המשטרה. התביעה דורשת בזה לקיים משפט במהרה
כדי שהנאשם יחויב בדין ויתלה עד צאת נשמתו. מחיאות כפיים
בודדות עלו מקרב הקהל, אכן ההצגה קסומה ומרתקת ועוד בחינם.

"דבר נציג ההגנה" קרא הפקיד.
עורך דין זקן, שמן, בעל תווי פנים אצילות, חובש, כנהוג , פיאה
לבנה המדמה תלתלים ועשויה כותנה. פתח  ופרס מגילת קלף מגוללת.
קירב אליו עששית נפט מאירה והביט בשופט ומשקיבל את אישורו בניד
ראש החל  לקרוא את הכתוב:" זה בדם של הספרדים ,'עילת כבוד':
היא חוקתו של איש כבוד ומחייבת אותו להרוג את אשתו בדם קר, לא
רק אם חטאה לו באי נאמנות, אלא  גם אם, אפילו בלי אשמה ממשית
מצידה, גרמה בהתנהגותה לשערורייה. עלי להפנות את תשומת לבכם,
למחזה 'עילת הכבוד' של הסופר המהולל קלדרון, שם סופר על רופא
המתנקם באשתו, אף שהוא יודע את חפותה, אך ורק מטעמי ראווה.
כשלעצמו, למען כבודו ושלוות נפשו.
גם העומד כאן לדין, זכאי לפי כך, להשתחרר. מאחר ואולי ועשה
מעשה באשתו כמתחייב  'מעילת הכבוד'. הרי די היה שחשב, או
שאחרים יכלו לחשוב, שאינה נאמנה לו.
עצם זה , שנעתרה לרקוד בנשף הצבאי מול האדמירל, לפי בקשתו.  
תוך שמירת מרחק מהוגנת ומכובדת, כשהיא לובשת שחורים, כמקובל,
מטפחת צבעונית מכסה את ראשה. הרשתה לעצמה להתקשט בפרח  ציפורן
ארגמני בדש הבגד. דבר שאין עוררין על צניעותו.  אמנם ניתן היה
להבחין בשפעת קימוריה. הרי מיניקה היא. אך  כשכרעה כדי  לקשור
שרוך שנפרם, ראו כולם כיצד נועץ האדמירל הזקן מבטו על מחשופה.
כמעט נקע את צווארו, שלוש פעמים התקין את המונוקל בעינו האחת,
כדי להיטיב לראות. זוהי שערורייה. אני מוצא עילה להרג. מעשייה
היו כסדין אדום בפני שור. יש לשקול ולפסוק לקולה, להקל בדין.
בויצ'ק סאני דון הוא נקי כפיים.
"עלי להוסיף," אמר תוך שהוא מגולל את מגילת הקלף, "שלא
לפרוטוקול," כשהוא פוזל לעבר השופט, "נוהגת הייתה להכותו
במערוך, על  שהוא  שב שיכור כלוט מהילולת שמחת השתייה. הפעם,
הוא העז, בהיותו פיקח, להשיב לה מנה אחת אפיים. אולי נסחף והכה
חזק מדי, הרי לא התכוון להורגה.
"כולנו רואים שאדם זה אינו מבין מה  עשה,לא יודע להבדיל בין
טוב לרע. לכן  צריך לבטל את המשפט. יש לאדונים הנכבדים,
היושבים בכס המשפט, הרבה מה לעשות וחבל לבזבז את זמנם היקר."
"סי, סי, נכון, נכון" בקעו קולות מבין יושבי השורות הראשונות,
(אותם אלה ששוחדו לעשות זאת.)" היא באמת לא הייתה צריכה לנפנף
בתחת שלה לעיני כל החיילים ולא להניח לאדמירל הזקן להזיל ריר
למראה איבריה הדשנים." המשיכו, (רודפי הבצע המשוחדים) לחרחר
ולהשמיץ.
השופט  השליט סדר בפטישו וקרא את הפרקליטים אליו לדוכן לשם
התייעצות. "תשמעו את דעתי," אמר, "אין לי חשק לערוך משפט, איני
רוצה לשמוע כל מיני ברבורי עדים. ממילא אף אחד לא ישיב את
האישה לחיים.
" יכול להיות, שבויצ'ק אכן הרג את אשת חיקו בשוגג. אך כפי
שהקריא הסנגור ישנה עילה להקלה בעונש. יש למחוק את האשמה.
'עילת הכבוד' היא הגושפנקה הרשמית לכך."  
כרווק מושבע איני מקנא בו על הצפוי לו, אני לא מבין איך הוא
יוכל להתמודד עם החבילה המחרבנת וצווחת שהיא הותירה לו. מי לנו
כף יתקע שימצא אחרת במקומה? שתבשל, תכבס, תנקה ומי ימלא מקומה
בתשמישי מיטה?  די לו בזה העונש.
ואתה "פנה אל הסנגור "מוטב לך שלא תשנה את הכתובים ותצטט
נכונה. הרי נכתב שם: "עילת כבוד היא חוקתו של בן האצולה" ולא
כפי שהקראת וסילפת, " היא חוקתו של איש כבוד. עוד מעט כל ארחי
פרחי יאמר שהוא איש כבוד ורשאי לעולל ככל העולה על רוחו." להבא
כשתקבל ממני חומר לצורך הגנה אל תעז לשנות דבר. מובן? נכונה
'עילת הכבוד' אך ורק לבני אצולה."
עתה פנה אל הקטגור "אדוני הגנרליסימו, תקנה זו אינה מופיעה
בספר חוקי סיביליה," מוסכמה היא בקרב בני מעמדנו, שכבודו של
האדם הספרדי האציל יהיה  מעל לכל.
אגלה לכם סוד, בן אצילים הוא בויצ'ק, דמו כחול, מצאצאי דון
קישוט איש למאנשה." הרים השופט את קולו כשהוא פונה לקהל
המוקסם, "אסון כבד פקד אותו בילדותו, כנף טחנת רוח ישנה ניתקה
מתושבתה עת שיחק הפעוט לרגלי טחנת הקמח. כתוצאה מהמכה הוא נפגע
בראשו לתמיד. אני מוניתי לו כאפוטרופוס ומסרתי אותו למשפחה
אומנת, שגידלה אותו בחום רב. כמו כן דאגתי שהאדמירל יחייל אותו
כדי לאפשר לו משרה מכובדת. אדם טוב הוא בויצ'ק וגם מילא את
תפקידו כהלכה. אפנה לאותה משפחה אומנת ואבקשה לקחת תחת חסותה
גם את התינוק הבודד."  
ליטף השופט את בטנו וגרגרתו ואמר: "בטני הומיה, גרוני ניחר,
החלטתי! אין עילה לקיים משפט. שחררו מיד את בויצ'ק , ידידי
האומלל. מיד!", חזר שנית בקול רועם, "יש לנו פגישה חשובה בבית
המרזח" קרץ ופלט נפיחה.
בויצ'ק קפץ על רגליו ורץ אל עבר השופט סנשו דון פנשו. חיבקו
ומרח נשיקה לחה על לחיו העגלגלה. מחובקים ושמחים יצאו  אל
האוויר החופשי מחוץ למבנה המעופש.
מדלת צדדית נכנסה אישה מבוגרת, לבושה אפור ודהוי." אני המשרתת
של משפחת בויצ'ק." פנתה אל לבלר בית הדין. "אני רוצה למסור את
העדות!" פקיד בית המשפט חייך ואמר בחביבות. "את יכולה ללכת
הביתה, סבתא, כבר אין משפט, הנאשם יצא לחופשי." האישה עמדה על
דעתה שזה חשוב שהיא תדבר. "רק עכשיו חזרתי מטיפול בבני שנפגע
מסוס משתולל. שמעתי שעושים משפט לאדון בויצ'ק, שמאשימים אותו
שהרג את הגיברת, אז תשמע אדון: אני הוצאתי את הראש שלה
מהאמבטיה, אחרי ששמעתי את התינוק בוכה. זותי הגיברת רצתה לגמור
עם האדון, אני יודעת! היא הרעה, עלתה מחשבה בראש שלה שאם יחזור
שיכור, יפול לתוך האמבטיה וימות. אבל קיבלה מה שמגיע ! עונש
משמיים, היא התחלקה עם הראש שלה למים. בגלל שהיא לא ידעה ששם,
איפה ששמה את האמבטיה, נשפך לי פעם שמן. זה מה שהיה לי להגיד
עדות." אספה שולי שמלתה הדהויה ויצאה. הפקיד אסף את ניירותיו,
כיבה את העששית ונעל את דלת בית הדין שהיה בעבר  אורוות אבירי
המלך, מכאן יצאו, לפי האגדה, דון קישוט וסנשו פנשו למסעם בו
נלחמו בעוולות ארץ.

אכן לא טעיתם בהבחנתכם! זוהי פרודיה, על פרי יצירתו הנפלאה של
הסופר סארוואנטס, המספרת על צאצאיהם של האביר דון קישוט ועל
נושא כליו סנשו פנשו שעלה בסולם המעמדות, בזכות חכמתו ושנינותו
הרבה, התרומם ונישא למעמד מכובד של שופט מחוזי. ואילו בויצ'ק,
צאצאו של האביר, הפך למשרת כמו שנאמר: "מבירא עמיקתא לאיגרא
רמה - מבור עמוק, לגג גבוה" או אולי להפך?