פרווה שחורה, עיניי זהב,
חתול יושב על האשנב.
בערפל הוא מתבונן,
ליל סתיו שלו וגם צונן.
חתול תוהה, חתול חולם,
מוקסם מנוף המהמם,
יש כוכבים, פייה קטנה,
קרצה אליו הלבנה.
ואז, בתוך החשיכה
ראה פתאום ילדה בוכה.
הרכין ראשו, שאל:
"מה לך?"
את הילדה עם פניי מלאך.
מבלי לחדול פנתה אליו:
"ראיתי שנפל כוכב!"
"דמעות רבות מן העיניים,
כמו כוכבים שבשמים,
אחד יותר, אחד פחות,
אמרי נא! זאת סיבה לבכות?"
"אינך מבין." ענתה מיד.
"היה כוכב זה מיוחד!
היה כסוף, היה נשגב,
ולא היה זה סתם כוכב.
ובגלקסייה כולה
רק הוא הגשים לי משאלה!"
"אמרי לי מהי, חמודה."
ביקש חתול מהילדה.
"הייתי רוח עצובה,
עכשיו אני פייה טובה!
הילת זהב וזוג כנפיים,
הן נוצצות כמו קשת בשמים."
והחתול הפך סקרן.
"כל זה הגשים כוכב קטן?
הו, יש לי רעיון מקסים!
אמצא את כל הרסיסים,
ואז- אבנה את הכוכב!"
הכריז חתול בקול נלהב.
חיפש, חיפש והתאמץ,
אסף לו כל רסיס נוצץ,
הרכיב הכול בלי לוותר,
אך רק חלקיק אחד חסר...
חתול יושב על האשנב,
חתול זקן, בא בימיו.
שקע בתוך חלומותיו,
בלילה הקריר של סתיו,
פקח לפתע את עיניו
ואז לחש: "נפל כוכב." |