יש לנו הרגל, לשבת בספה החומה דהויה ביחד, לקרא את העיתון
היומי, אני מקריאה לו את החדשות בשלל סגנונות ומבטאים והוא
מגחך איתי, עוברים על כל הכתבות הקשות והופכים אותם לבדיחה הכי
טובה ששמענו. יש לנו הרגל כזה, להכין קפה או שוקו חם לפני,
להתיישב על הספה, להמציא כל מיני משפטים קומיים שיוצאים
מהתמונות. מעניקים משמעות אחרת למה שקורה מסביב.
לפעמים החדשות קשות מדי ואז יש שתיקה קצרה עד שאני שוב מעניקה
קול של ילדה קטנה לראש הממשלה או הבעות מלאות זימה לשר כזה או
אחר. זה מצחיק אותו מאד, הוא אוהב לחשוב שלא תמיד הכל כל כך
קודר. יש ימים שהתאמצנו כל כך למצוא חדשות קצת פחות נעימות
בשביל ההרגל הזה שלנו כי אנחנו לא מוצאים חוש הומור בדברים שהם
פשוטים אז אנחנו מסתכלים על תמונה של חיה כלשהי או אדם מאיזו
ארץ אקזוטית שאף אחד מאיתנו לא היה בה מעולם וחושבים מה הם
חדשות רעות בשבילו.
עדיין לא קרה שלא היו חדשות ששיעממו אותנו ואנחנו בדרך כלל
בקיאים בהתאמת שמות השרים לתפקידיהם, אנחנו מוצאים עניין רב
בלעקוב אחרי אנשים שונים ולדמיין את החיים מנקודת המבט שלהם.
ככה אנחנו משקיעים את הערבים שלנו. זמן איכות יקר שמעולם לא
מאבד את ההנאה שבו.
שנינו לא צעירים, התגלתה אצלי מחלה לאחרונה, הרופאים לא
אופטימיים. הם אומרים שלא נשאר הרבה זמן. בסופו של כל ערב
כשאנחנו נשכבים לישון במיטה אני חושבת על הזמן שאחרי. אחרי
שאני אלך ותשאר לו חצי ספה ריקה. כוס אחת על השולחן הצדדי,
עיתון מלא חדשות עצובות. אנחנו לא מדברים על זה. אי אפשר לעשות
בדיחה מבדידות שממילא היא קשה מנשוא.
אני בליבי לא יכולה שלא לתהות מה יקרה כשהוא ידע שזה הסוף, האם
הוא יבכה או יצחק? יחשוב על מה שאני הייתי ממציאה בסיטואציה
כזאת או ידעך לבדידותו של זקן בודד. ואז לפעמים עולות בי
מחשבות שאני עוד פחות שולטת בהן, על החיים שלי אחריו. אם אני
אגיע למקום בו הולכות רוחות של אנשים חשובים לשעבר, וגם שם אני
אצחק על החיים שלהם. חושבת אם אחרי מותי מישהו ממשפחתי ירגיש
צורך לצחוק מהחיים שלי.
אתמול באמצע הדף השלישי של העיתון נשקתי לו, ככה סתם על המצח.
הפעם היחידה שהפסקנו באמצע הקריאה שלנו והלכנו לישון מוקדם.
התעוררתי באמצע הלילה והסתכלתי עליו. עדיין תוהה, מה יקרה
להרגל.