כך השנים הנה המה חולפות וקול שעונים ערב לעיני כל
כמעט קצה נפשי בזדון הליל המתקרב
כך זעם עוד אשביע, בטרם עוד אגיע,
בטרם עוד אקום למול ימים חלולים - למול עיניים משתאות.
דרך מאובקת חונקת דמע ויזע אם כך הייתי מתחיל
כל פסקה בהיסוס קל שבקלים - הייתי מוסיף את צחוקך לצחוקי,
את מבטך למבטי, את שקיעתך לזריחתי.
ספק אם אדע ללא מקום לדאגה, את שצפן חומד ליבך
ולמול הססנותך קרב אני למגעך - בטרם ידום הליל המתקרב.
הפעם שוב קם למול עיניי המשתאות, דומעות הן כעת
כי את לא פה, עמי עכשיו - כתמול שלשום, אך נפשי הנה
כמעט היא קצה בזכרונות שכוחים, שדרך מאובקת כך נושקת כה חומדת
את לבי את לבנו שאהב - את עבר ואת עכשיו.
אזי כך אשביע בטרם אקום טרם אגיע לקול עיניים חולמות, רגועות,
כן - עודן נודדות אל זמנים שכוחים מלאי זריחות ושקיעות,
דמע וצחוק של רגע, ידיים שלובות - למול עיניים משתאות.
כמעט אכן הגיעה השעה לידום.
אף חלומותיי נמוגו עם הזכרונות לתוך חשכת הליל של היום,
ככה סתם - לפתע פתאום.
מבטה עודו זורח מעל שקיעתי המוזרה, עיניה רגועות וחיוכה צופן
טובות
לאור עיניי המשתאות. וכשאני קרב אלייך בחלום אני ספוג דמעות
וידע מדרכי, חונק את הרגע, נושק לצחוק ודמע שבאותה קלות של רגע
עזבו את לחיי - כל אלו מתת חיי.
עדיף כך לרגע להרהר, לשוב להיזכר, לשוב להתהוות לרגע קט, עם
צחוק ודמע ומבט. עכשיו אני צופן לרגע את שאמר לי אתמול מבטך,
חושק אני ברגע, כן ככה זה בטבע, למוד נסיון אך תמיד מביט
לאחור, מעבר לתום של הגיבור. וזוג עינייך מביטות מעבר לכוכביי
הצופנים החלומות, אפל הינו הליל אך אחיש את צעדיי להתהוות
מחלומות - למול עיניכם המשתאות. |