"תומר?,...תומר?" קראתי לו. הוא לא ענה. הוא שכב על הכביש,
מחוסר הכרה, ליד הראש שלו שלולית של דם. הנהג יצא מהמכונית,
וצעק כמה משפטים לא מובנים ביוונית-אנגלית. הנהג היה בחור
צעיר, בן 20 ומשהו, לא גבוה ולא נמוך, רזה, עם שיער שחור. במבט
שלו לא היה שמץ של רשעות, היה רק צער.
"תומר?" צעקתי לו. לא הייתה תשובה.
האמבולנס הגיע, הוא נלקח לבית החולים. לא הצליחו להציל אותו.
רצו להעביר אותו למקום אחר, לבית חולים טוב יותר, בעיר. היה
כבר מאוחר מידי. אומרים שאם זה היה קורה בארץ יכול להיות שהוא
היה חי, אבל אולי עם מוגבלות מסויימת-כי הוא נפגע בראש. אומרים
הרבה דברים-אבל מה זה בעצם משנה? כל האמירות החכמות, ההשערות,
הדילמות -הן לא יפתרו שומדבר. הן לא יסירו את המבט הקפוא שהיה
לו בעיניים. הן לא ישנו כלום.
ואני נשארתי עם הכאב. מעולם לא יצא לי להכיר אותך באמת. אולי
החלפנו כמה משפטים, מתישהו, וגם את זה אני לא זוכרת בבירור.
אפילו הכאב שלי-אני לא יודעת אם הוא כל כך אמיתי. גם שלושה
חודשים אחרי, אני עדיין לא יודעת כל כך איך לתפוס את כל העניין
הזה. מוות הוא דבר טבעי, הוא מתרחש בתדירות דומה ללידה, לחיים.
ובכל זאת, כל כך קשה להתמודד איתו.
אומרים שבאותו יום שלישי, מישהו מוכר ימות. הפעם זה היית אתה.
מאז שמעתי עליך המון סיפורים. אני יודעת שאהבת סוסים, שהיית
צולל, שאהבת אותה, שהיית חכם, מוכשר, נחמד, בוגר, מתחשב,
אמפתי, איכפתי, כריזמטי. אני יודעת שצנחת צניחה חופשית-כמו
שאני רוצה לעשות, ממש בקרוב. אני יודעת שאתה מת, אני יודעת
שאני בחיים. לפחות לבינתיים.
אבל אני לא יודעת איך זה באמת לדבר איתך, ואני לא יודעת למה זה
באמת קרה. אולי הגיע הזמן שלך.
הותרת המון כאב מאחוריך, המון פצעים שיקח להם שנים להגליד, אם
בכלל.
נשארו המון אנשים חושבים מאחוריך, שמנסים להבין את המצב הזה
ואת מהות החיים.
מעולם לא היינו קרובים אבל זה לא מונע ממך לשוב ולהופיע לי
בחלומות, פעם אחר פעם. פעם אחת אנחנו יושבים במכונית ואתה
נוהג. אני רוצה לדבר איתך, אבל לא מצליחה, ההברות לא יוצאות לי
מהפה, המילים לא מתחברות למשפט תקין ונורמלי. אני יוצאת
מהמכונית, מדברת עם אנשים, אומרת שאני נוסעת איתך, והכל נראה
מאוד הגיוני ונכון-אפילו שכולנו יודעים שאתה מת. ואז באה לי
ההארה, כמו מעין חלום צלול, ואני שואלת את עצמי:"איך זה יכול
להיות שאת נוסעת איתו אם הוא מת? באמת מת?", ובמבט מבועת אני
נכנסת איתך שוב לאוטו, ואנחנו שוב נוסעים. כמו מקודם, אני שוב
לא מצליחה לדבר אליך. אבל הפעם אני לפחות מביטה. אני מביטה
אליך ורואה אותך לבוש בג'ינס, ואיזו טי-שירט, לא זוכרת באיזה
צבע. אני לא רואה את הראש שלך, וגם לא את הפנים. אולי זה בגלל
שנפגעת בראש.
מעולם לא היינו בקשר של באמת, ובכל זאת אתה מעסיק אותי
במחשבות. אומנם לא באותה תדירות כמו בימים הראשונים, אבל פעם
בכמה זמן אתה מופיע. תדירות הפעמים שבהן אתה מגיע אלי לראש
הופכת להיות ארוכה יותר ויותר.
אני מרגישה שאני גונבת אותך, מאמצת אותך לחיקי באכזריות
וכביכול תולשת אותך מאחרים, מאלו שבאמת היו קרובים אליך, מאלו
שבוודאי שהעסיקו את המחשבות שלך, וקפצו אליך לראש מידי פעם.
הופעת מתישהו בעוד חלום, אותו אני כבר לא כל כך זוכרת. אבל אני
כן זוכרת שהפעם כן דיברנו, שהיינו ידידים.
מידי פעם אני תוהה לאן נעלמת, אם אתה באמת מבקר כאן לפעמים, אם
אתה זוכה לראות כמה שאהבו ואוהבים אותך, אם אתה מנסה להקל
עליהם ועליה את הכאב.
אז השיר שכאן באתר נכתב בשבילך, בערב של אותו יום ששמעתי שמתת,
בחיק הטבע, בהרים שליד ירושלים, ביער, בלילה, כשהכוכבים האירו
לי על הפנקס.
עכשיו גם יש לך מיני סיפור.
ממש סלבריטי נעשית. סלבריטי אינטרנטי שטמון לו באדמה, חסר רוח
חיים. אני מקווה שלפחות האנרגיות שלך נמצאות להן אי שם, ושאצלך
חוק שימור האנרגיה לא אכזב.
אני אפילו יודעת שאתה שם או כאן, אני לא באמת מאמינה שאין אתה
יותר.

אז תמשיך להיות. תמשיך להפתיע את עצמך, ואת האחרים-כפי שהבנתי
שעשית בתקופת חייך, וכפי שאתה עושה, לפחות לי-במותך.


בחרתי בחיים ולא במוות, והפעם זו רק ההתחלה.

"אדם אינו מת כל עוד הוא נותר בזיכרונם של אחרים."
מוקדש לך.