נטלי,

תודה על המכתב, ועל הנסיונות. כולכם, כל מי שמנסה לעודד אותי,
באמת עוזרים. אני זקוקה לכל התמיכה האפשרית וזה נהדר לדעת שאתם
שם כדי להיות שם בשבילי. אבל זה לא מה שישיב את האושר שלי.
האושר שלי אבד. איבדתי אותו. הייתי טיפשה, לא החזקתי בו כמו
שצריך, לא הייתי ראויה לאושר, אז הוא אבד. ואני כבר לא איילת
המאושרת, אני איילת העצובה, שוב.
היו לי שתי תקופות בחיים (כך אפשר לחלק אותם, את הישות שלי):
תקופה של דיכאון/עצב ובה רגעי אושר (בין אם מעטים ובין אם רבים
- זה לא משנה), ותקופת אושר ובה רגעי עצב (והם היו מעטים. רק
מעטים), שכן אין כזה מצב של עצב מוחלט או של אושר מוחלט. את
מכירה אותי רק מהזמן של תקופת האושר שלי, לא הכרת אותי בזמנים
שהייתי עצובה ושלילית עד כדי שהייתי מצליחה לבאס את המאושר
שבאדם - הכרת אותי בתקופה היפה שלי כנערה חיובית וחייכנית
וטובה, תקופת האושר שלי. התקופה הזו הסתיימה אתמול, ואני חזרתי
הרבה הרבה אחורה בזמן, לתקופה הרעה, זו שלא הכרת. איבדתי את
האושר שלי, וזה כל-כך כואב, איבדתי את הדבר היקר לי ביותר
בעולם והסיכויים שלי למצוא אותו בחזרה ולהשיבו אליי קלושים
(קיימים, אבל קלושים, לפחות ברגע זה). הייתי קשה מדי עבור
האושר שלי, לא הייתי בנויה לו והוא לא היה בנוי לי, ובטח שלא
הייתי ראויה לו - אבל כל-כך אהבתי אותו, ועדיין אוהבת, אפילו
שידעתי שאנחנו לא בנויים אחד עבור השניה, הרי איך אושר יצליח
לשהות אצל נערה עצובה? וניסינו. והצלחנו, כך חשבתי. אבל האושר
שלי לא עמד בזה, פגעתי בו יותר מדי. ראשית הייתי סגורה מדי, לא
נתתי לו לזרום ולמלא אותי כפי שהוא - בשל היותו אושר - רצה.
ואז, היו התפרצויות הזעם שלי, שכל-כך פגעו בו, הותירו אותו ממש
חסר-אונים. איך אהיה מאושרת כאשר אני זועמת? זה די סותר, תודי.
אולי עכשיו, כשהוא לא יבוא בתקופה שלמה אלא ברגעים, כמו פעם
בתקופת העצב שלי, הוא יוכל להתמודד איתי. אבל כשהייתי עם האושר
שלי הוא לא יכל להתמודד איתי, כנראה שהוא לא היה חזק דיו. ואני
חשבתי שדווקא, הוא, האושר, לא יעזוב. שנישאר יחד לנצח, שתמיד
אהיה חיובית ומאושרת, שסיימתי עם תקופת העצב שלי. טעות! חזרתי
אליה בגדול. ואת יודעת, אני עדיין כל-כך אוהבת את האושר שלי,
כל-כך מתגעגעת אליו וזקוקה לו. הוא שינה אותי, הפך אותי לאדם
כל-כך טוב יותר, ואני עדיין זקוקה לו כי אם הוא היה ממשיך איתי
הייתי יכולה להמשיך להשתנות לטובה, הייתי יכולה להיפתח ולתת לו
לזרום, הייתי יכולה להפסיק להתפרץ ככה. הוא לא יכל יותר, האושר
שלי, הוא נכנע והתקפל -
ואבד.
ועכשיו אני לא מאושרת.

וזה שלא דיברתי זה לא מפני שלא רציתי לדבר על זה, אלא כי לא
יכולתי. המילים בקושי יוצאות לי מהפה, איבדתי את יכולת התקשורת
המילולית, איבדתי את הרצון והחשק לאכול, איבדתי את הטעם לחייך,
איבדתי את היכולת להקשיב, אני אפילו לא יכולה להיות איתכם.
הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לבכות, והעיניים שלי כבר
כל-כך כואבות ונפוחות מזה.
אה כן, ויש לי את יכולת הכתיבה. הדבר האחד שהאושר לא לקח איתו
בלכתו ממני.

איילת.






נובמבר 2000